אליהו כהן

עברו ארבע שנים, ונדמה שחלפו יובלות, אם אפשר לאפיין את השנים האלו במילה אחת, אפשר לומר – שינוי.
אם היית בא היום כהרגלך בשעות הצהריים לעינת בוודאי היית מתקשה למצוא את דרכך למקומות שהייתי רגילה לפגוש בך, בדואר או בחדר האוכל. כשאני נזכרת בך, אני רואה את קו חלוקת האוכל. היית בא כל יום בערך בשעה אחת ורבע, כשרוב השולחנות כבר היו ריקים וילדי בית הספר עוד טרם הגיעו, כשהמגש בידך היית קורא לי " אופרה, מה את נותנת היום? מה נשמע? מתחת לבית השחי השתלשלו העיתון היומי ודברי הדואר, לקחת אותם היה אחד מתפקידיך במשפחה, תפקיד אחד מני רבים. היינו מנהלים שיחות קצרות בעיקר על בעיות הקיבוץ, בתקופה האחרונה שוחחנו על איך למנוע את מכירת "עינת אירועים".  בסיבוב הראשון של ההצבעה היית לצידי, אמרת לי שאם רוצים להעביר החלטה צריך לעשות את העבודה קודם, לאסיפה באים כשתוצאות ההצבעה ידועות מראש, ובאמת איתך הצלחנו בערעור. בסבב ההצבעה השני אתה כבר לא היית וגם ערה לא הייתה ואני הייתי חסרה את האנרגיה הדרושה ללחימה הזו. 
כשאתה הלכת מאיתנו לקחת איתך הרבה מיתוסים והרבה ביטחון. חשבנו עד אז: צעירים, ספורטיבים, בעלי כושר, מי יכול לנו בכלל. כשהלכת נשמטה הקרקע מתחת לרגלינו.                                                                                                                                                                                                היום אני מנסה להיזכר בצמתים בהם פגשתי אותך. בהתחלה היית הבחור שהמדריכה שלנו אהבה כל-כך, אהבה שכולנו היינו שותפים לה, ולחתונה שלכם שהייתה מיוחדת ואחרת. 
אחר כך הלכת ללמוד בוינגייט מורה להתעמלות. כשאני הייתי בבית הספר אנחנו הבנות אהבנו את המורה להתעמלות שלנו ניר ניצן. אתה היית כבר האהבה של יעלי אחותי ובנות כתתה.
דרך ארוכה הלכנו יחד כשנירה ואני ילדנו את גלעד ודן, וישבנו והנקנו בחדר אחד עם יעל ורוחה. יחד עברנו את כל ההסגרים שאיטה רוים כפתה עלינו, את ד"ר קנולר, והפרידות לפני שנת הלילה, כשהילדים נכנסו למיטות ואתה היית עומד במרכז החדר ונותן את הקצב : אחת, שתיים, שלוש ו… קמאן לט טוויסט אגו, ובנידנודי אגן היית סוחף את ארבעת הזאטוטים: גלעד, צפרה, דן ועידו לריקוד טוויסט סוער שכל שלבי הברזל של המיטות היו מרעידים. 
לך ולנירה, לצד השמחות וההישגים היו גם תקופות קשות בגידול הילדים, ימים ולילות של ישיבה בבתי חולים עם כל אחד מהם. היית שותף מלא לאורך כל תקופת גדילתם ועד יומך האחרון. ליווית , סללת, וריפדת את דרכם של ילדיך עד כמה שיכולת והם ידעו להוקיר ולהעריך את זה תמיד.
כשנולד לכם הנכד הראשון עומר, הפכת לאדם חדש, הרכות והנתינה לאין קץ שזרמו ממך כלפיו ואחר כך כלפי מיכל וענבל היו יוצאי דופן. שום דבר לא היה קשה בשבילך, כשהמטרה הייתה לבלות איתם כמה שעות, נסיעות ארוכות לאחר יום עבודה, שבתות וחגים, טיולים ברגל ובטרקטורון, את כולך נתת, את כולך. היית חבר נאמן, אבל גם יריב חזק. כשרצית להשיג מטרה מסוימת לא נתת לשום דבר לעמוד בדרכך, ולעצמך לא נתת לוותר או להפסיד אף פעם. הצומת האחרונה בה נפגשנו ובה הלכנו יחד חלק קצר מהדרך, הייתה בהכנות לחתונה של חגי ואפרת. ישבנו במשרד של "עינת אירועים" ואתה באת כרגיל מוכן. ידעת בדיוק מה אתה רוצה וכמובן את הטוב והיפה ביותר. סיכמנו כמעט הכל, היית נרגש ובצפייה דרוכה, חתמנו חוזה, אבל אתה לא עמדת בו.
בפתאומיות שקטה שלא חדרה כלל לתודעתנו הרגשת לא טוב ונכנסת לבית חולים לצינתור. אני לא זוכרת חרדה ממשית לשלומך, זה נשמע כמו אבסורד לחשוש לך, ואז בצהרי היום סוניה באה לחדר האוכל, שמה יד על כתפי ולקחה אותי למשרד ואמרה לי שתי מילים : "אליהו מת". הדם כמו אזל מגופי, שום קצה של חוט לא התחבר לי, וכל הקשרים נפרמו, המציאות התנפצה כמו נורת חשמל דקיקה. שום דבר לא היה כמו קודם, הקוד הברור של מי בא אחרי מי, ומי קודם- נמחק.
אחרי השנה הזאת שהתחילה עם לכתו של עמיר, המוות שלך ושל ערה ובסוף של אילן מהרם, הכל היה שונה. החתונה של חגי היתה בדיוק כמו שתיכננת, אבל הכסא שלך היה ריק. לי היתה תחושה שאתה נמצא שם למעלה ומפקח שלא נעשה איזה פשלה.
חגי ואפרת הקימו בית חדש ונולדה הילה שאם נתבונן בה היטב נראה בזוויות פיה את החיוך שלך, לשועא ודודי נולד יאיר, ולגלעד ועידית נולדה אֵלִיָּה, כן ירבו.
נירה והילדים חיים כל יום את האובדן והחֶסֶר שלך. כשהלכת נותר בנו הרבה כעס, איך יכולת לעשות לנו את זה? מותך היה בלתי נתפס וקשה.
היית פיזית איש גדול עם הרבה נוכחות, וכך גם החלל והריק הגדול שהשארת אחריך.
כשאני באה לבית הקברות אני לא מביאה פרחים, כי פרחים נובלים בדרך כלל, אני מדליקה נרות. עושה את הסיבוב בין כל מכרי ואהובי וגם אצלך בכרית מאחור מדליקה נר, שיאיר לך ויזכיר לך את כולנו שנשארנו כאן מאחור , זוכרים ומתגעגעים.