ראובן ארגוב

ראובן, בן כיתתי בכפר הירוק היה בחור מוזר. כל יום שישי בערב, לפני ארוחת השבת החגיגית בפנימייה, היה יושב זמן ממושך לפני הראי, מסרק שערותיו אחת אחת, חלילה ששערה מסוימת לא תהיה במקומה. משהגיע מועד הארוחה וראשו של ראובן היה מסורק כדבעי, היה קם ממקומו, פורע בידיו את שער ראשו המטופח והולך לחדר האוכל.
ראובן בן קיבוץ, אביו היה שנים רבות גזבר המשק ועסקן מפלגתי (מפא"י כמובן). בבית אביו חונך ראובן וידע את ערכו של הכסף, בניגוד לשאר ילדי הקיבוץ.
בזמן שירותי הצבאי בעין יהב הוכרז ערב אחד על מצב חרום עקב היעדרם של שני חיילים מסיירת צנחנים שהיו אמורים להגיע ברכיבה על אופניים דרך נחל ערבה. כל אותו לילה נסענו בקומנדקרים בנחל ערבה לחפשם, ירינו זיקוקים וצעקנו את שמותיהם.
עם אור ראשון בבוקר נמצאו שניהם בריאים ושלמים כחמש עשרה ק"מ דרומה. מסתבר שפספסו את עין יהב והמשיכו על אופניהם בנחל ערבה. אחד מהשניים היה ראובן, הוא שינה את שם משפחתו בזמן גיוסו וכל זמן החיפושים לא ידעתי שאת חברי אני מחפש.
עם סיום שירות החובה שלו עזב את הקיבוץ וחתם לשירות קבע בצבא כמדריך צניחה.
הוא גבר אמיץ, שום דבר לא הפחיד אותו – צניחה חופשית קטנה עליו.
כשהשתחרר מהצבא, התחתן ובמשך השנים נולדו לו ולזוגתו שני בנים ושתי בנות.
ראובן הוא בחור אינטליגנטי מאוד, קורא ספרים רבים ויש לו דעה על כל דבר. הוא ביקורתי, אינו הולך בתלם, יש לו חשיבה יוצרת – הוא חולם.
הוא יוצר כימיה בקלות עם אנשים ומעל לכל יש לו עקשנות ונחישות. הוא מחליט – הוא מבצע, יש לו חלום – איש לא יעצור בעדו. אינו חושש מכישלון וממשיך עד הסוף.
ברור שראובן נמשך לעסקים. בנו של הגזבר שגלגל מיליונים לא יעסוק בקטנות. אחד מעיסוקיו הראשונים היה תפקיד של סגן מנהל של בית חרושת לטקסטיל. צריך להרחיב את המפעל. ראובן נשלח אחר כבוד למשרד המסחר והתעשייה.
באותם ימים, משקיעים הגיעו בקלות לשר הממונה. ידידנו ראובן ישב מול השר המיתולוגי פנחס ספיר שפתק אחד שלו היה שווה מיליונים, וביקש ממנו מיליון לירות להרחבה.
ספיר נע באי נוחות בכיסאו. ספיר היה שועל מנוסה בפושטי יד ולא כל בחור צעיר בעל יכולת דיבור יעשה עליו רושם. "מנין אתה?" שואל ספיר בקולו הרועם. "מקיבוץ עינת" עונה ראובן, "אתה ביקרת פעם בביתנו בקיבוץ." (זה היה כשאביו היה עסקן במפלגה וראובן היה עוד ילד. ספיר הושיב אותו על ברכיו ובירך אותו שילך בגדולות.)
"מה שם אביך?" שאל ספיר. "הוכברג" ענה ראובן. ספיר קם בהתרגשות מכיסאו ניגש לראובן, חיבקו ונישקו. אחרי חמש דקות יצא משם ראובן ובכיסו פתק שערכו מיליון.
ככה בנו פעם את המדינה. היום על דבר כזה היועץ המשפטי לממשלה מורה למשטרה לפתוח בחקירה פלילית נגד השר על מעילה באמון.
ראובן מחליף כמה עיסוקים ולבסוף מוצא את מקומו כסוכן נסיעות. כאן באה שאפתנותו לידי ביטוי, הוא גדל וגדל עד שמקים חברת נסיעות גדולה מרובת סניפים.
הוא מסתובב ברחבי העולם, מארגן טיולים לכל רחבי תבל, ממלא מטוסים ועסקיו תוססים. הוא מקים סניף לחברתו בפלורידה ובנו הבכור עבר לשם לנהל את העסק. בשלב מסוים הוא הוגה רעיון לשווק נסיעות דרך האינטרנט, הוא הקדים את זמנו ברעיון זה.
כיום האינטרנט מלא בשיווק תיירות, באותם ימים היה זה דבר מהפכני. הוא השקיע כספים רבים ברעיון, חלק גדול מההשקעה הינו הלוואות. עם התפוצצות בועת האינטרנט בראשית שנות ה – 2000, יורד הכסף לטמיון. ראובן נשאר חייב כספים רבים, הסניפים נמכרים אחד אחד והעסק מתפרק. ראובן נשאר קרח מכל נכסיו שבנה במשך שנים ועוד נשאר חייב כסף רב.
צרות באות בצרורות. חייו האישיים עלו על שירטון והוא נפרד מרעייתו לאחר שנות נישואין ארוכות.
הנושים לוחצים. בצר לו, עוקר ראובן ועובר לפלורידה לעבוד בחברת הנסיעות שבינתיים עברה לבעלות הבן.
יום אחד הופיע ראובן במועדון צניחה חופשית בפלורידה וביקש לצנוח – אהבה ישנה. "בן כמה אתה?" שאלוהו, "בן 60 " ענה להם. "סבא" , אמרו לו אנשי המועדון. "לך תשחק עם נכדיך".
לא איש כראובן ירים את ידיו. הוא נדנד ונדנד, התפאר בעברו הצבאי כמדריך צניחה ובעשרות הצניחות החופשיות שנרשמו לזכותו. לבסוף נעתרו לו.
המצנח הסתבך, ראובן לא הצליח לפתור את הבעיה והוא צלל במהירות גדולה עם כל גופו הגדול לקרקע והתרסק עליה. שומר פתאים ה'. הוא ריסק את רגליו ועוד אברים בגופו, אבל נשאר בחיים. הרופאים חיברו אותו חלקים, חלקים. מילאו את רגליו בפלטינה. הם רצו לכרות אחת מרגליו אבל ראובן לא הסכים. לאחר חודשי החלמה ממושכים שוחרר מבית חולים על קביים. הרופאים רצו שישב בכיסא גלגלים משום שחלק מהשברים לא התאחה, ראובן התנגד.
מדירתו הצנועה שבפלורידה מכר בטלפון חבילות תיור עבור החברה שבבעלות בנו. צריך להתפרנס ולחסוך מעט להחזיר לנושים. צריך לדאוג גם לעת זקנה.
בבדידות מזהירה ישב בביתו, מוגבל בתנועתו וסובל מכאבים עזים בכל גופו. מצבו הקשה מביא אותו לכתיבת שירים. הוא מבטא בבהירות את רגשותיו וסבלו ומתגלה ככותב מוכשר גם בנושאים אוניברסאליים. בכתיבה מצא את נחמתו. לדאבונו לא נמצאים כמעט קונים לספריו.
הוא כתב גם נובלה אבל אינו מוצא מו"ל שיוציא את הספר.
בריאותו רופפת וצרות נוחתות עליו חדשות לבקרים. לחץ דם גבוה, קטרקט בשתי העיניים ותרדמה של כפות הידיים. הוא מנותח פעם אחר פעם ובאחד מהם נותח בעמוד השדרה ליד הצוואר. ניתוח מסוכן שבעקבותיו הוא סובל תקופה ממושכת כאבים עזים נוספים. בניתוח נפגעו גם מיתרי קולו והוא אינו יכול לדבר – רק ללחוש. הבעיה שבגללה הוא נותח לא נפתרה.
כשבוע לאחר שחזר מבית החולים, התעלף בביתו והועבר לבית חולים לתקופה ממושכת.
סבלו נורא והיחס בבתי החולים בהם שכב, קשה. ראובן נאבק ברופאיו כדי שלא יתנו לו לגווע.
הוא החלים. ניתוח נוסף לאחר מכן החזיר לו את כושר הדיבור. הוא נפטר גם מהקביים והולך ללא תמיכה תוך צליעה קלה. כדורגל הוא לא ישחק כנראה, אבל כמי שמכיר את ראובן לא הייתי מהמר על כך.
בין ניתוח אחד לשני הוא מצליח לחסוך קצת כסף וחוזר לארץ.
הוא דעתן כמו בצעירותו, איכפת לו מהנעשה בארץ. יש לו ביקורת על הנעשה ודעה ברורה מה צריך לעשות. הוא לא ישב באפס מעשה. יש לו חלומות ותוכניות.
הוא שוכר דירה בעיר שדרות מוכת הקסאמים. הוא יפתח שם חנות ספרים. הוא ימכור לצפוניים מת"א בילוי של סוף שבוע בממ"ד בשדרות תמורת תשלום. ראובן, כאיש שאינו יודע פחד, אינו מבין שהצפונים לא יתקרבו לשדרות גם אם ישלמו להם, ובוודאי שלא יבואו לישון שם.
אבל, תזכרו שמדובר בראובן, מי שמסוגל למכור קרח לאסקימואים. גם הבלתי הגיוני יתכן אצלו.
על כרטיס הביקור שהוציא כתוב: רְאוּבֵן אַרְגּוֹב / שְׂדֵרוֹת / צִיוֹנִי
תהי נשמתו צרורה בצרור החיים.

* [ הדברים הכתובים לעיל נכתבו לפני כ 17 שנים (2008) מאז ראובן עבר אירועים בריאותיים קשים ונאבק בכוח עז להישאר בחיים עד ששלשום הוכרע. אתמול ליווינו אותו למנוחות.]