חיה (אילונה) ביהרי

ל' כסלו תרס"ז - 17/12/1906

ה' שבט תשל"ט - 2/2/1979

רעייתי / אברהם ביהרי

אף פעם לא הייתה חולה רצינית. כשהגיעה לגיל שבעים שנה שוחחנו שנינו הרבה פעמים על נושא המוות. היא לא פחדה ממנו, רק מהכאבים שתמיד באים לפניו. קיוותה, שהשעה האחרונה שתגיע תהיה פתאומית. ואכן, השאיפה הזאת התקיימה במלואה.
כולנו היינו אצלה עד השעה שמונה בערב, לא לפרידה, רק לביקור-חולים רגיל.
נכדייך נפרדו ממך בנשיקות ו"להתראות" אתך למחרת היום. אבל גורלה לא אפשר זאת.
הרבה פעמים אמרתי לה, שנשים ממשיכות בחייהן בשבע שנים יותר מבעליהן. במספר שנים אלה היא הייתה יותר צעירה ממני. ציפיתי שאכן כך יהיה במציאות, אבל, היא השיגה אותי. היא הייתה קרן-האור היחידה שלי. כשהיא הופיעה הכול האיר מסביבה. אפילו בהיותה בבית ולא הוציאה הגה מפיה, כבר הבית היה מלא. היה לה זיכרון מופלא. הייתה מסוגלת לשבת ולדקלם שירים מהספרות ההונגרית בעל-פה שעות שלמות. בהרצאותיה לא נעזרה בשום דף עזר או פתק נייר. ההרצאה הייתה שוטפת וזיכרונה אף פעם לא הכזיב אותה.
ההיכרות שלי עם חיה הייתה הודות להתחרות בין בנות בשירה הלטינית, לקראת תעודת הבגרות שלהן. היא שהייתה המבוגרת בחבורה, כבת שלושים, השיגה את המקום הראשון בתחרות הזאת. כל הרצאותיה בנושא על חיי הקיבוץ היו זוכות לפופולאריות מיוחדת, כי הן היו מעניינות והן תפסו ממש את ציבור המקשיבים. היא הבינה דברים בהרבה משטחי החיים, וכל מעשיה היו בטוב טעם ובסדר מופתי.
שנים היא ניהלה יומן. אף פעם לא הקריאה ממנו, וגם אני לא ראיתיו, ורק לאחר מותה התחלתי לקרוא בו. הנושאים שהיו מעניינים אותה במיוחד הם על רקע משפחתי גרידא.
בכל יום שישי הייתה מדליקה נרות-שבת, מברכת עליהן ומתפללת תפילה ובקשה לבריאות ואושר למשפחה שלה. ביומן של ערב ראש-השנה האחרון – תשל"ט, היא כותבת:
"אלוהים הטוב, עברה שנה ותודה שהיית איתנו. אין לי תלונות. תסלח לי אם עשיתי איזה-שהן עוולות, אם סטיתי מהדרך הישרה שהייתי רוצה שאלך בה. תשמור על המשפחה שלי. תן לאברהם שלי כוח שנוכל לחיות ביחד עוד הרבה שנים. למענו הייתי רוצה להיות בריאה. שמור על הבת שלי ומשפחתה. שלילדים שלה תהיה התפתחות יפה, וכל ביתה שלום. שיהיה יושר בין אחד לשני. אמן ! …"
אישה כזאת איבדתי. האם אפשר להבליג? הזמן לא יוכל להפחית את הכאב על שאיבדתי אותך. גופך הלך לעולמים, אבל את נשמתך אני שומר לעצמי כל ימי-חיי.
זכרך יישאר עמי עד יומי האחרון.

חיה, אברהם וברכה'לה בעינת – 1953

חיה בבודפסט – שנות השלושים

חיה וברכה'לה בגבעת השלושה 1950

משפחת ביהרי בביתה בעינת – שנות החמישים

חיה ואברהם עם הנכד הבכור יורם בחתונה של נחשון שמיר – 1970

אמא שלי / ברכה שמיר

אימא שלי, אילונה ביהרי לבית BOHM נולדה ב-17/12/1906 בעיירה על גבול אוסטריה.
במשפחה גדלו 8 ילדים, 5 אחיות (היא הקטנה ביניהן) ו-3 אחים.
המשפחה שמרה מסורת. אמא הדליקה נרות בשבת עד מותה. המשפחה השתייכה למעמד הבינוני. אבא שלה היה יהודי ממוצא גרמני שלא ידע הונגרית ולכן בבית דיברו גרמנית.
אימא שלי סיימה תיכון בבודפשט (הונגריה), עם תעודת בגרות. האהבה הגדולה שלה הייתה ספרות והקראת שירים של משוררים. למעשה, בתחרות של הקראת שירים בלטינית, שבו זכתה במקום הראשון, הכירה את אבא שלי.
במהלך השואה הצליחה להתחבא, כאשר זייפה לה ולעוד מספר רב של אנשים תעודות-חסוּת של מדינות שונות כמו: שוויץ, ספרד וכו'.
לאחר המלחמה עם כניסת הרוסים להונגריה הוריי הבינו שהם לא יכולים להישאר בבודפשט.
יחד איתי – התינוקת, החלו במסע הבריחה.
את סיפור הבריחה המרתק אמא פרסמה עם עלייתה ארצה בעיתון שבועי "הזמן" שעורכו הראשי היה ישראל קסטנר. הסיפור נכתב במשך 28 שבועות.
לאחרונה, תרגמנו את הסיפור לעברית. יש בו כ-52 עמודים, בימים אלה מעבדת נכדתנו שירה את הסיפור לתסריט קולנועי.
לאורך השנים כתבה אמא מספר רב של יצירות קצרות המתארות רישומי חיים ותמונות מן המציאות היום-יומית בחייה בקיבוץ ובמדינה.
אבא שלי שהיה ה"ארכיון" האישי שלה תיעד את כול כתביה: תאריך, הופעה, מס' גיליון, מיקום ונושא הכתבה. לפי רישומיו, היו קיימות 127 כתבות.
בקיבוץ אמא הייתה אחות במרפאה ופיתחה את ענף הקוסמטיקה.
עם הולדת יורם, נכדה הראשון בשנת 1969 פרסמה כתבה אחרונה בעיתון "אויקלט" שבו נפרדה מקוראיה הנאמנים והודיעה שמעכשיו היא מתכוונת להיות סבתא במשרה מלאה.
החיבור בין אימא שלי ליורם היה מדהים והוא היה כול עולמה.
אימא שלי, הייתה אישה מיוחדת במינה, אינטליגנטית, רגישה לזולת, בעלת אוזן קשבת ותורמת גדולה לנזקקים.

ברכה (BEA) ביהרי שמיר.

ברכהל'ה וחיה בעינת – 1970

שנה למותה של חיה (אילונה) ביהרי ז"ל / שלמה שמידקו

עברה שנה מיום שליווינו את חיה למנוחת-עולמים. שנה של כאב, עצב ויגון גדול, שלא הועם ולא פג.
אבדה לאברהם (שיבדל לחיים ארוכים), הרעייה המסורה, הדואגת לו בכל, האמא לבת היחידה, הסבתא לנכדים, שהיא כל-כך אהבה, לכל המשפחה ולכולנו כחברה קיבוצית, אבדה לנו דמות אצילה, שבכל הליכותיה ומעשיה הקרינה חום לכל מי שבא במגע איתה. ואלו שבאו במגע איתה היו כל חברי המשק, בלי יוצא מן הכלל.
חיה הגיעה לקיבוץ לא דרך התנועה, ללא הכשרה קודמת, כמקובל אז. היא לא הכינה את עצמה לחיי קומונה ושיתוף. הגיעה דווקא מסביבה זעיר-בורגנית אירופאית, בה הפער החברתי היה לסמל ושאיפה בחיים. כאן בהגיעה לארץ ולקיבוץ, הייתה בה איזו תכונה נפשית בריאה, חוש בריא להסתגלות מהירה לסובב אותה, לחיות עם אנשים, להבין אותם ולבוא לקראתם ככל האפשר.
כבר בתור עולה חדשה, עוד בגבעת השלושה, בלי ידיעת השפה העברית. בתנאי הארץ והקיבוץ, בימים של ראשית המדינה, שנות מחסור משווע, היא, חיה, יחד עם בעלה אברהם, שיבדל לחיים ארוכים, העמיסו על עצמם את הנטל של ניהול המטבח הקיבוצי. למדה מהר את עקרונות החיים שלנו. ולמרות התנאים הקשים הצליחה להשביע את רצון החברים כולם.
אחרי שעינת התבססה ואחרי תנאים קשים שעברו עלינו במרפאה שלנו, נרתמה חיה לתפקיד אחות, אם-כי לא הייתה לה שום הכשרה מוקדמת לתפקיד כזה. מתוך האינטלגנציה שלה, הרצון הכביר לרכוש ידע ומסירות אין קץ, נהפכה חיה מהר מאד לאחות סיעודית למופת והציבור כולו ידע להעריך את מסירותה ודאגתה לחברה.
חלפו שנים וחיה נעמדה שוב בחזית "עשייה" מסוג חדש. היא הרגישה בחוסר דאגה לטיפול הקוסמטי, בעיקר בָּחָבֵרָה. שנים רבות "ענף" חריג כזה היה ממש "פסול" בחברה הקיבוצית. חיה לחמה למען "לגליזציה" של ענף טיפוח היופי, שהוא ענף עזר לבריאות. היא קצרה הצלחה וכיום הוא ענף מקובל בכל התנועה הקיבוצית. חיה הייתה חלוצת המפעל הזה.
הנה, כאילו סתם היא הרגישה באיזו חולשה פיזית, קודם קטנה, זה הטריד אותה, גם את המשפחה. נלקחה לבית-החולים, עשו לה טיפולים, אבל שם ארב לה המוות, שעקר אותה מאתנו בצורה פתאומית ואכזרית.
נשארנו ביתמותנו, ואנו, המשפחה והחברים מעלים רק זיכרונות על חיה החברה היקרה והמסורה, דמות אצילית וקורנת חום והבנה לכל אחד.
יהי זכרה ברוך.

מסיבת חברים בעינת – 1966 משמאל לימין: אברהם וחיה ביהרי, מלכה ושושי בלום, יוסף אבני.

חברים בחדר האוכל הישן – מימין לשמאל עומדים:
חיה ביהרי,מוטיה קרסיק, עליזקה ויגמייסטר, יהודה לוי, אריה ברסלר.
יושבים: אברהם פינגרהוט, מוטיה מדורסקי, יוסף גודוויזר, 1958

חיה / ישעיהו (שייקה) שמיר

לפעמים מסתלק מאתנו אדם ומתברר לנו פתאום, שאין מה לספר עליו, מפני שכל דבר אשר יצר בוצע בצורה הטובה והשלמה, ואנשים אשר יקראו את הנכתב יחשבו בהגיון, שאלה הם סיפורים שלאחר המוות, ובאמת ישנם אנשים מהסוג הנקי והשלם הזה.
את חיה אפיינו והעסיקו כמה שטחים אשר יצרו ביחד אישיות יציבה ובנויה היטב. במשך שנים עבדה כאחות וכקוסמטיקאית בקיבוץ. בשעות גורליות של הקיבוץ היא תמיד הצליחה למצוא את השפה כדי לעודד את החברים. בגלל פעילותיה בעבודה שלה ובזמנה הפנוי יצרה קשרים עם רוב החברים אשר נפגשה, אם בקיבוץ או מחוצה לו, אשר אהבו לספר לה את חוויות החיים שעברו, והיו מתייעצים בבעיותיהם, הגדולות והקטנות.
אך התענוג האמיתי שלה היתה הכתיבה, אשר בה הסבירה לנו את עולמה שלה, אשר דרכו ראינו את עולמנו אנו. שנים כתבה בעיתונים אשר יצאו לאור בשפה ההונגרית וזכתה מהם ליחס אוהד ואוהב על מאמריה. חלק קטן מזה תורגם לעברית, אך אנשים דוברי הונגרית יודעים לספר, שכדאי לקרוא את המאמרים בשפתם.
כשבוע לאחר הולדת נכדה יורם סיפרה לי שכתבה מאמר נוסף – על היותה סבתא בקיבוץ. אך זה יהיה האחרון ! מעכשיו יש לה הרבה עבודה במשפחה ולא הרבה זמן פנוי. באמת מספר השנים הקטן אשר זכתה להיות סבתא החדירה חום ואהבה במשפחה, בכלל, ובנכדיה בפרט, חום אשר ימשיך להוביל את המשפחה בדרך הטובה והנכונה גם לאחר שנסתלקה.
ברצוני לספר על הרגעים הנעימים שלאחר הארוחות, שהיינו יושבים ביחד, רק אני והיא, ומדברים ברצינות או בצחוק, על מה שעשינו, או היינו רוצים לעשות. רציתי לספר על הלילות שהייתה רצה אלינו לברר, אם הכול כשורה, ואם חס וחלילה לא – היא הייתה מתמקמת בינינו עד שהכול הסתדר. רציתי לספר על אשה אשר דאגה תמיד להיראות נעימה ולשמור כחוק-ברזל על כלל זה בכל רגע של היממה.
רציתי לספר על אשה שתמיד אהבתי להימצא בחברתה, מפני שהיה בה משהו רענן, צעיר ומשתנה, למרות גילה המבוגר. רציתי לספר על הרבה דברים, אבל חשבתי, דברים שהיו ביני ובינה, טוב שכך יישארו. רק על זאת אחזור – חיה שייכת לקבוצת האנשים, שקשה לספר עליהם, מפני שהייתה אדם כמו כולנו ולא אגדה. אבל מי שזכה להימצא בקרבתה זכה בהרבה רגעים נעימים, שיעזרו לו גם בעתיד ליהנות מהחיים, והרי זו תמצית החיים.

פרקי חיים / רבקה דן

באינטלקט שבה, בכישרונה ובהגיונה ידעה חיה לנווט את חייה לתקופותיהם השונות, בכבוד ובטקט.
לאחר תלאות ובדרכים-לא -דרכים הגיעו לארץ חיה ואברהם ובִּתם הקטנה ברכהל'ה, כפליטים ניצולי-השואה, ונקלטו בקיבוץ גבעת-השלושה.
את היכרותי הראשונה עם ה"ביהרים" עשיתי בשנת 1953, עם עלייתנו על הקרקע על-מנת להקים קיבוץ חדש – קיבוץ עינת. זוג ה"ביהרים" עבדו אז במטבח וגיוונו את תבשילינו בטעם תבשילי הונגריה. בתנאים ההם כשרוב הבישול נעשה על פרימוסים, העבודה במטבח לא הייתה
מהקלות והנעימות ביותר, ומה שעורר את תשומת-לבי (עת הייתי באה לקחת אוכל לילדים), היה לבושם הנקי, והשקט בו הם מבצעים את מלאכתם. הבישול היה בשפה ההונגרית: חיה אומרת מילה, אברהם משלים אותה, והם מאורגנים. הזמן לא הולך לריק והאוכל מוכן בזמן.
אחר-כך עבדה חיה הרבה שנים כאחות במרפאה. היא ליוותה עבודתה זו בקריאה מתמדת בנושא הרפואה, בעקבה אחרי מאמרים בעיתונות ובחוברות רפואיות שונות. השתתפה בימי-עיון ובכנסים ורכשה לעצמה ידע רב. חיה עשתה עבודה זו בחרדת-קודש, בנאמנות ובמסירות.
על משמרתה עמדה ביום ובלילה. רבים לאין-ספור ההטרדות בלילות, ורבים המקרים עת הזעקתיה גם אני בלילות… וכשבאה, בשקט שלה, בביטחונה, אופן דיבורה עצמו כבר הרגיע את החולה. ומיותר להוסיף, שבכל המקרים האלה עשתה את אשר הוטל עליה באחריות רבה.
בא דור צעיר והאחיות הוותיקות מפנות את המקום. לא קל היה לחיה להשלים עם עובדה זו.
נשאר בה משקע כבד ועלבון צורב, על הצורה ואופן הסיום…
חיה רוכשת לה מקצוע חדש. עוברת קורס לקוסמטיקה. ושוב מעמיקה בקריאה. "טיפול בעור הפנים מחייב מאוד" – היא שׂחה לי. היא לומדת את תרכובות החומרים השונים ובמו ידיה עושה את המשחות למיניהן, ומלאכת הקוסמטיקה שלה ניכרת על פני הנשים המבוגרות והצעירות כאחת – רוח חדשה ורעננה מרחפת ביחוד על הפנים של המבוגרות לאחר כל טיפול.
מפעל שקם בזכותה של חיה.
ידוע גם שחיה ידעה את מלאכת הכתיבה, מאמרים רבים משלה הודפסו בעתון בשפה ההונגרית "אויקלט". מאד כאבה את העובדה שאינה יכולה לבטא את עצמה בשפה העברית. מסיפוריה המקוטעים, על אשר כתבה והודפס, ואשר כתבה ולא הודפס, ניתן היה להבין, שבידיה נמצא חומר רב להוצאת ספר. זה היה חלום חייה.
נדמה היה שחייה מתנהלים על מי-מנוחות. חיה ואברהם מאושרים ושופעים נחת עם ברכה'לה, חתנם ישעיהו, נכדם יורם ונכדתם זוהר. עם בואם בימי שבת וחופשות, רבה הייתה השמחה במעונם. אבל עם הגיל באים המיחושים והכאבים. כאחות העריכה נכונה את התופעה של לחץ-הדם הלא תקין. הגיעה לבית-חולים, עברה טיפולים קשים, וכשותפה לטיפול כזה באתי אליה לאחרונה, שוחחנו, צחקנו, והמורל היה גבוה. היא הייתה מלאת תקווה שתחלים ותחזור הביתה. וכך אף קיווינו גם אנו…
בתדהמה קיבלנו את הידיעה שחיה איננה עוד.
זכרך יהיה שמור איתי לעד!

הקוסמטיקה של החיים שלנו / תרצה שהם

עם חיה עבדתי בחדר-האוכל בראשיתה של עינת. היינו בצוות: חיה ז"ל, מוניק ז"ל, מרים בוק, מרים (אשתו של הנגר) ואני, הצעירה ביניהם. תפקידה של חיה בצהרים היה בחלוקת המנות. היא ראתה בזאת יעוד. תמיד בעדינות, תמיד באצילות, תמיד בתשומת לב לחבר.
לפעמים היה מוניק עוזר עמה ולפעמים היה איתי ב"מרק". גם למוניק וגם לחיה היה חשוב להקרין יחס לחבר המקבל את מנת האוכל. לא הקצב, לטובת סיום העבודה, אלא תשומת הלב ה"גוזלת" גם זמן.
אחר כך אני זוכרת את חיה כאחות. בשקט שלה, ביעילות ובהרבה הרבה דיסקרטיות – כצו המקצוע.
ולבסוף – בקוסמטיקה. תמיד הייתה חיה, תוך טיפולה בי, פותחת ב"קוסמטיקה שלנו בחיים" – למה אין יחס לוותיק, למה אין "שלום" לבבי בין אחד לשני, בשבילי המשק? למה אין "תודה" ?
אבל אני עצמי, חטאתי ב"בילוי" של שעה וחצי אצל חיה ל"סיפורים אחרים", לסיפורים שלה על נדודיה מהונגריה, על עברה. "בדרכי עורמה" הייתי מסיטה את הנושא כך, שחיה הייתה מתפתה ומפליגה בסיפורים מרתקים על בריחתם מהונגריה, בתרמיל-גב הרדימו ושמו את ברכהל'ה הקטנה, פלטה חשמלית ישנה בתרמילם, לחימום האוכל לתינוקת, והם מבריחים גבול, ביערות ובהרים.
דומני שיש אוצר בלום, הכתוב בהונגרית בעיזבונה של חיה, ובהחלט אשמח לעזור בעיבודו של החומר לעברית. כי לא את הכול הספקתי לשמוע מפיה, ואני רוצה להמשיך ולשמוע כל מה שאפשר על "פיסת ההיסטוריה", שאנו צריכים ומוכרחים לדעת.
נזכור את חיה בדאגתה ל"קוסמטיקה של החיים" שלנו.

חיה שלנו / חיה ואברהם גרינבוים

כשבאנו לקיבוץ לפני עשרים שנה, כבר שמענו על חיה ביהרי וזאת, דרך כתיבתה. כיוצאי הונגריה, גם אנחנו מקוראי העיתון "אויקלט", ולכבוד היה לנו להכירה. המאמרים שלה היו כתובים בכישרון רב וסיפרו על אנשים שהכירה, על החיים שחייתה והמאורעות שהביאוה לארץ ישראל.
אף שחפצנו היה להתקרב גם אל חברים אחרים במשק, הייתה זו הפתעה נעימה כשהיכרנו אותה ואת משפחתה. עם הזמן התקרבנו אחד אל השני בעיקר בגלל השפה ההונגרית המשותפת והשורשים התרבותיים המשותפים למרות הרקע השונה של חיינו.
התקרבנו במיוחד בעשר השנים האחרונות. נהגנו להיפגש שלוש פעמים בשבוע לשיחה על כוס קפה, או למשחק קלפים וצפייה בטלוויזיה. כך הכרנוה טוב יותר. היא הייתה בעלת משפחה למופת, אשה טובה, אמא וסבתא מסורה ובעלת מרץ בלתי נדלה למרות גילה המתקדם.
בשבוע האחרון בו פגשנו אותה, הייתה מטופחת ומלאת חיות כרגיל ואף שיתפה אותנו בתוכניותיה לעתיד. אין ניחומים למשפחתה האהובה ולחברים שהכירוה.
יהא זכרה ברוך.

לזכרה של חיה / פנינה וחיים אנגל

במלאת שלושים לפטירתה של ידידתנו הטובה משכבר הימים, נעלה את זכרה במספר קווים לדמותה. לפני עשרים שנה בבואנו למשק, חיה קיבלה אותנו ביחס חם וידידותי, המתאים לאופייה המסור ולתכונותיה הנעלות, אשר להן נזקקנו לא פעם. מאז נוצרו בינינו קשרים הדוקים של עזרה הדדית. לפתע נלקחה מאיתנו חברה יקרה.
תנחומינו לבני משפחתה שעמדו לידה במסירות מופלאה.
תהי נשמתה צרורה בצרור החיים.

מכתב פרידה מאילונה / גיזי

זה המכתב האחרון שאני כותבת אלייך אילונה. נפרדת אני ממך כאן, אבל במחשבותיי תהיי איתי לעולם כל עוד נשמתי בי.
וכרת אני אילונה את ליל "כל נדרי" האחרון בבודפסט. החזקתי אז בידיי את ברכה התינוקת, בליל הפרידה, בו התכוננתי לעלות ארצה. אחר כך נפגשנו, בוינה, בבית החולים רוטשילד, כאשר ברכה הפעוטה חלתה והגעתי לראותה.
ושוב נפגשנו בארץ ישראל כשהגעתם בדרך לא דרך. טומי הביא אותכם אלינו לכפר שפיה.
זה היה לפני שלושים שנה. מאז היית לי לאחות, בטוב וברע. תמיד הייתה לך מילה טובה לכל אחד, מילת עידוד ונחמה.
בקיבוץ היית חלוצה נאמנה, עבדת קשה, עזרת לכל אחד ותמיד היית במקום המתאים ובזמן המתאים. ייתן לך ה' מנוחה נצחית ולנו את הכוח להתגבר על הכאב ועל האבדה הגדולה. אמן!

על עבודתה הספרותית של חיה ביהרי

מתוך "עלון הגבעה" מס' 1372 – 30.1.1953

בעתון בשפה ההונגרית "הזמן" המופיע מדי שבוע, והיוצא לאור על-ידי המפלגה, מתפרסם ספרה של חיה ביהרי, בתור רומן רפורטז'י. עם התחלת פרסום הספר הוקדש לחיה מקום מיוחד בעתון. נמסר על תולדותיה, איך עזבה באופן בלתי-ליגלי את הונגריה, באה ארצה, נכנסה לקיבוץ גבעת-השלושה, התחילה בחיים חדשים והתערתה בו.
הספר נושא את השם "מלחמת עצבים" וקטעים ממנו התפרסמו בעלון שלנו. בעתון הוא מופיע בהמשכים כל שבוע. עד עתה הופיעו כבר ששה המשכים והוא יתפרסם ב – 35 המשכים בערך, במשך הזמן של חצי שנה. החלק הראשון של הספר מוקדש להונגריה וצ'כיה ולמצב היהודים בארצות אלו.
יש לציין, שהספר היכה גלים בקרב יוצאי הונגריה בארץ ורבה ההתעניינות בו ובסופרת עצמה.
ממקומות שונים ומחוגים שונים מביעים לה הערכה חמה על הספר. במגמתה של חיה לפעול למען תרגום הספר לעברית, או לאנגלית.
בנוסף לספר משתתפת חיה בעיתונות של ארצות שונות המופיעה בהונגרית.

מאורע קטן בן-זמננו / חיה ביהרי

*עלי עינת / מס' 2082 – 02/04/1969

במטבחוני הקטן בדירתי הקיבוצית, במשך שנים, עמד מכשיר-חימום חשמלי, שביום אחד הפסיק לפעול. פשוט מאד הגיע זמנו לנוח בערמת הגרוטאות. היה לי יחס מיוחד למכשיר זה. רכשתיו עוד לפני עלייתי ארצה, וקרוב לעשרים שנה הוא שירת אותי בנאמנות. הוא היה לי לעזר בימים קשים, בימי הבריחה והנדידה, עד הגיעי ארצה, ולא יכולתי להשלים עם זה, שעלי לזרוק אותו לערמת הגרוטאות.
אני בכלל לא נפרדת מהרבה דברים וחפצים אישיים שיצאו מכלל שימוש, כי כל אחד ואחד קשור עם מאורעות ואירועים בחיי, והם מחזירים אותי אחורנית, לימים ושנים שעברו. הם מזכירים לי אנשים קרובים ורחוקים, שנפגשתי אתם ובנוכחותם ממזגים את העבר עם ההווה.
הנה מונחת אצלי סיכה קטנה שהייתה קשורה לשמלתי היחידה, שאיתה עברתי גבולות ומדינות, בזמן הבריחה. פעמיים היא אבדה ונמצאה, והרבה-הרבה זיכרונות קשורים עם סיכה זו.
הנה מפית קטנה, שהייתה החפץ היחידי שנשארה בדירתי שנשדדה. כנראה שהשודד הנאצי לא מצא בה עניין. מפית זו נמצאה על ידי במזוודה קמוטה, שמישהו דאג להעבירה אלי אחרי בריחתי. הנה מאפרה קטנה מקרמיקה, שחברה טובה הביאה אותה לי לתחנת-הרכבת בבודפשט, בביקורי האחרון שם. וכשאני מנקה את האבק מהמאפרה, אני נושמת עשן הקטרים, שומעת זעקת מוכרי העיתונים, ורואה לפני הרבה אנשים קרובים ורחוקים, שליוו אותי בדרך חזרה ארצה.
החלטתי לנסות ולהפיח שוב רוח-חיים במכשיר החשמלי. לקחתיו ביד ופניתי לחשמלאי במקום. הוא נעץ בו עינים בוחנות, הסתכל עליו מכל צד ועבר ואמר בצורה פסקנית: לא! .. מדוע ? שאלתיו.
פשוט, לא כדאי לנגוע בו. היה לך מכשיר ואיננו. למה לך דווקא מכשיר ישן זה? הרבה יותר כדאי לקנות מכשיר חדש.
לא יכולתי לדרוש מהחשמלאי הצעיר שיבין לרוחי, מדוע איני רוצה להיפרד ממכשיר זה, וכי יכולתי לספר לו, איך בימי-נדודי, בעזרת המכשיר הזה האכלתי את הבת הקטנה, שסחבתי אותה על גבי?…
לקחתי עיתון ישן ועטפתיו, ועליתי על האוטובוס, הנוסע העירה, מתוך תקוה שאמצא חשמלאי שיענה לבקשתי. בעיר עברתי מחשמלאי לחשמלאי, כל אחד התבונן, בחן, בדק, ופי כולם אותה התשובה:
"גברת, לא כדאי לך הדבר. תקני לך חדש…"
התייאשתי. בינתיים כובד המכשיר החל להעיק עלי. התחלתי להרגיש עייפות. החלטתי להיפטר ממנו. סרתי לרחוב צדדי, הסתכלתי סביבי, ובאין רואה הנחתי את החבילה והלכתי לסדר כמה דברים. אבל ככל פושע שחוזר למקום הפשע, כן חזרתי גם אני, לפני נסיעתי חזרה הביתה, למקום בו הנחתי את החבילה. במרחק מה מהמקום ראיתי התקהלות גדולה של אנשים. שמעתי רעש והמולה. שני שוטרים חסמו את הגישה לחבילה. העליתי חיוך על שפתי, פניתי בשאלה לאשה אחת: "מה יש כאן? מה ההתקהלות הזאת?" .. "גברת – ענתה לי האשה קצת בכעס – זה לא צחוק. יכול היה לקרות אסון גדול. את לא יודעת מה נעשה עכשיו בארץ?"
צחוקי לא הירפה ממני. בינתיים הגיעה מכונית המשטרה. שני שוטרים עם ארשת-פנים רצינית, ירדו מהמכונית, ניגשו במהירות אל החבילה, הרימו אותה ובזהירות הניחו אותה במכונית, שהתרחקה במהירות מהמקום. הקהל החל להתפזר. רק אני נשארתי לעמוד ועקבתי בעיני אחרי המכונית שהתרחקה.
ובכן, זהו. היה לי מכשיר חשמלי, שרכשתיו לפני עשרים שנה בעיר זלצבורג, הוא עבר אתי כברת-דרך הגונה, שירת אותי בנאמנות. רציתי לעזוב אותו, אבל שכחתי שאנו חיים בארץ, בשנת 1969…

*חלק גדול מסיפוריה של חיה ז"ל תורגם לעברית ושמור בארכיון עינת.

אילונה ואקוש / שייקה שמיר

כשהודעתי להורים שלי שאני מתחתן עם ברכה ביהרי אבא שלי אמר לי: "יש כל כך הרבה בנות יפות בכיתה למה בחרת את הג'ינג'ית" .אימא שלי שהייתה בחדר מאד לא הייתה מרוצה מהשאלה ואמרה לו "אתה האחרון שיכול להתלונן על היותה ג'ינג'ית כי הרי אתה בעצמך ג'ינג'י".
מהר מאד ההורים שלי למדו להכיר את ההורים של ברכה ונוצר ביניהם קשר מאד חזק.
גם לי, היה קשר מאד טוב עם אילונה ,יכולנו לשבת שעות ולדבר על הכול, זה דבר שמאד אפיין אותה עם כל אחד מצאה שפה משותפת בכל נושא.
כשבאנו לארוחות שישי שהייתה מבשלת ואופה מעדנים, היא ואני אחרי הארוחה המשכנו לשבת ולדבר ואז הבנתי שהיא מתעניינת בכל הנושאים שעניינו גם אותי.
הבית שלהם תמיד היה מלא בעוגות ועוגיות טעימות ומלא בסיפורים. יורם שלנו, מאד אהב לבוא לסבא וסבתא שלו בעינת. יורם היה הולך לישון עם הסבתא והסיפורים שסיפרה לו עד שנרדם.
אילונה הייתה עמוד התווך במשפחה, היא הכינה הכול בבית ומחוץ לבית, אך מאחורי הקלעים תמיד התייעצה עם אקוש שתמך בה.
הם היו זוג מושלם. בבית שלהם תמיד הרגשת רצוי ותמיד קבלו אותך במאור פנים ובהרגשה שרק לך חיכו, לא לחינם הבית תמיד היה מלא אנשים מחוץ לקיבוץ ומהקיבוץ.
אחרי פטירתה, לקח לנו הרבה זמן להתאושש מהמכה. המשכנו לפקוד את אקוש מידי שבוע גם עם יורם ורות.
אקוש שהיה איש אשכולות תמיד התעניין בכול החידושים בטכנולוגיה כמו במחשב ובמה למד יורם בפיזיקה באוניברסיטה. הוא היה איש ספר.
בסופו של דבר אקוש קיבל שפעת שהפכה במהרה לדלקת ריאות.
הוא אושפז בבי"ח השרון. בשבת בערב סדרנו לו טלוויזיה כי הוא לא יכול להפסיד שירים ושערים (היה אוהד ספורט במיוחד של הפועל פתח תקוה).
מחרת , יום ראשון מוקדם בבקר התקשרו שהוא נפטר, בסוף שידורי הספורט הלך להתרחץ נכנס למיטה ומת. מה שנקרא מות צדיקים – וכזה היה צדיק, עזר לכולם.
עד היום אנו מתגעגעים לשניהם , ומבכים על שלא נהנו מהנכדים המקסימים.

בחתונה של ברכה ושייקה בעינת – 1968

הסבתא שלי

סבתא יקרה, אהבתי אותך נורא. לא האמנתי אף פעם שיקרה מה שקרה. תמיד חשבתי שאת הסבתא הכי טובה. אבל איני יכול להבין איך את פתאום נעלמת מהעולם. הרי אתמול סיפרת לי סיפורים וצחקנו. זוהר שרה לנו וגם את צחקת הרבה. סבתא יקרה, היית לי הכי אהובה.
אם היית מקבלת מכה הייתי מצטער נורא, ואם היית מקבלת מתנה מאיתנו, זה היה מעודד נורא.
אם לפעמים היית בוכה, זה היה מצער אותנו מאוד, ועכשיו – את אבודה לנו לעולם.
את ידעת לכתוב בעיתון. סיפרת לנו סיפורים וידעת להצחיק אותנו. בלילה את אהבת לישון יחד עם הנכדים כשבאנו לבקר אצלכם. ידעת לעשות מאכלים טובים ואהובים עלינו.
וכבר נגמרו החיים שלך ואני בוכה ומלא צער.
נכדך, יורם

חיה ואברהם עם חתנם שלמה שמידקו בעינת – ברכה'לה בהריון עם יורם – 1969

משמאל לימין – שלושת הנכדים של חיה ואברהם ביהרי, יורם, אילן וזֹהר (הבת) שמיר – אוגוסט 2025

הנכד אילן עם בנו בן. אילן נקרא על שם סבתא חיה – אילונה. היא הייתה אחות וקוסמטיקאית בקיבוץ עינת והוא – רופא עור. מן גלגול שכזה …

בן שמיר – הנין והנכד הקטן בן שנה – אוגוסט 2025 כה לחי – מזל טוב!

הנינים של חיה ואברהם ביהרי, הנכדים של ברכה ושייקה שמיר. מימין לשמאל:
יובל, נגה מחזיקה את בן, יותם ומעליו שוכב נעם, עמר ושירה. אוגוסט 2025