מלכה בלום
י"ד אב תרע"ו - 23/8/1916
כ"ד אדר תשע"ח - 14/3/2018
מלכה אחרי המלחמה – 1946
תולדות חיים
צוות הארכיון יחד עם כל חברי עינת משתתפים בצערה של שושי שפילמן ובני משפחתה במות האם, הסבתא – סבתא רבא – חברת קיבוץ עינת משנת 1954.
מלכה נולדה ברומניה, הבת הצעירה במשפחת גרבן. הייתה בת נאמנה, אהובה ואוהבת להוריה ואחיה בחיי ביתם בימי נעוריה ובשנים הנוראות של מלחמת העולם השנייה.
סיפור חייה המרתק נפרש לפנינו בחוברת שנכתבה לכבודה בעזרתה של חברתנו אילנה קיפר ז"ל.
בני משפחתה ברומניה וביניהם מלכה, אביה, אחיותיה וילדיהם הרכים, איבדו את ביתם וחירותם, מי במחנות העבודה באוקראינה, מי בגטו היהודי על גבול הונגריה ובמחנה המוות הנורא אושוויץ.
רבים מהם נרצחו, יהי זכרם ברוך.
מלכה שרדה את שנות המלחמה הנוראה, חזרה לחיים, הקימה משפחה עם מרדכי בלום ז"ל ועלו ביחד לארץ ישראל ב – 1950.
לעינת הגיעה המשפחה עם בתם שושי בת השלוש ב- 1954.
בדרכם האמיצה הצליחו בימים קשים, להקים בית חם בעינת ולגדל את בתם הקטנה.
בכל מקום, תמכה מלכה בדרכה, במשפחתה ובחברים רבים.
בעינת הייתה לה קבוצת חברים וחברות שאהבו אותה, את עדינותה, מסירותה לעבודה במתפרה ובמחסן הבגדים, במשך שנים רבות.
ותיקי עינת מוקירים אותה וזוכרים באהבה את פועלה וחיוניותה, אומץ לבה וסבר פנייה היפות, בדרכי עינת.
לבני משפחת שפילמן – שושי, לבעל שמואל, נכדיה של מלכה ובני/בנות זוגם:
דורית ונמרוד, נוגה וטל, זאביק ורותי. ניניה; ניצן-מורדכי ולירוי, לני ורוֹם, ואחרונה חביבה – שחר.
קבלו את השתתפותנו הכנה בצערכם.
מלכה נקברה בבית העלמין בקיבוץ עינת ביום 14.3.2018.
יהי זכרה ברוך.
מלכה בלום ז"ל – סיפור חיים
תקציר מחוברת מודפסת של ראיונות שערכה אילנה קיפר עם מלכה ב – 2011
בעת הראיון מלכה כבר בת 96 שנים. נשארה באותה דירה שקראנו לה "החדר" במשך 58 שנים. בין החדרים וארון הבגדים מפרידה מחיצה מעץ שהתקינו הנגרים זאב לויט ואלפרד זיידלר לפני שנים רבות, כפי שעשו לכלל החברים בנגריה של המשק.
ארון עמוס בתמונות וחפצי נוי של עכשיו ושל פעם, תמונות של שושי הבת והנכדים והנינים. מלכה נפגשת מדי יום לקפה של אחה"צ עם חברתה – שכנתה, מאשה גרמנוביץ'.
יחד הן חולקות סיפורים מימים עברו ומהזמן הזה, ואיך נקלטו בעינת בשנים הראשונות של הקיבוץ.
מלכה נולדה בשנת 1916 למשפחת גלבמן בעיר ולהלואי-מיחאי, בטרנסילוואניה שברומניה. היא הייתה הילדה העשירית במשפחה. הוריה כבר היו מבוגרים כשנולדה.
חמישה מהאחים נפטרו בגיל צעיר ממחלות. לאביה היה עסק עצמאי של תפירה, תפרו שמלות לחתונות ולכלות. אימה טיפלה בילדים. אחיה של מלכה – לוויוש, כאשר בגר נסע לבודפשט ללמוד תפירת חליפות.
עקב מחלת אמה עברה המשפחה לעיר אורדו-מארה אשר כינויה היה "פריז הקטנה".
העיר עברה משלטון רומניה להונגריה ובחזרה. בעיר זו הצטרפה מלכה לקבוצה של יהודים צעירים ובילתה בחברתם בעיר ובטיולים מחוץ לעיר.
מלכה הצטרפה למפעל התפירה המשפחתי ובמקצוע זה התמידה ברוב שנות חייה.
המשפחה היתה מסורתית. האב והבנים היו הולכים לבית כנסת בחגים. לא הייתה כפייה והאב הצהיר כי כל אחד במשפחה ינהג לפי השקפתו.
ב- 1936 נפטרה האם ממחלת לב. מלכה הצטערה מאד כי הייתה מאד קשורה לאִימהּ ומאד אהבה אותה. מלכה ואחותה יוליה נשארו בבית ועזרו לאב המבוגר שגם המשיך לנהל את עסקי התפירה. האחים עזבו את הבית. באחד הימים האב נפל בעת היותו בבית ומלכה עזרה לו לקום ולהתאושש.
כשפרצה מלחמת העולם השנייה, מלכה ובני משפחתה לא האמינו שיארע להם רע. הם סמכו על השלטונות הרומנים שידאגו לשלומם. אח של מלכה, ארנה, גויס לצבא יחד עם מרדכי בלום (שלימים נישא למלכה). הבחורים נשלחו למחנות עבודה וסבלו מעבודת פרך וקור בחורף. האח ארנה והחבר מרדכי שרדו את מחנות העבודה וב – 1945 עברו לשבי הצבא האדום הרוסי, אך עדיין סבלו בשל אפליה שהנהיגו הרוסים כלפי היהודים. מרדכי חזר לאחר המלחמה במצב גופני ירוד.
בינתיים חזרו ההונגרים לשלוט בעיר אורדו-מארה ואת היהודים העבירו לגטו. בגטו עסקה מלכה בטיפול בחולים וחלשים. המצב בגטו היה קשה. צפיפות ומחסור במזון. מלכה ואחותה יוליה יצרו קשרים עם קצין הונגרי שסייע להם והביא להם מזון וממתקים.
ב – 1944 נשלחו בני המשפחה כולל האב בן ה-80, ברכבת למחנה ההשמדה אושוויץ.
הדרך הייתה ארוכה, נסעו 3 ימים ללא מזון. נאמר לנשלחים כי הם מועברים למחנה עבודה.
כשהגיעו לאושוויץ עברו מיון ע"י ה"דוקטור" הנאצי מנגלה. הבנות הופרדו מגיסותיהן, מאביהן ומהאחיין – הילד הצעיר. הן לא ראו אותם יותר בחיים. הוליכו את האחיות למחנה "בירקנאו". החיים במחנה היו לא אנושיים, האחיות עברו עינויים, השפלות ורעב – כפי שסיפרו ניצולים רבים. הן שרדו כי היו צעירות ובריאות ומתאימות לעבודות שונות במחנות.
אחותה של מלכה, מורדית ובעלה הושמדו בחדרי הגז באושוויץ.
באוקטובר 1944 הועברו מלכה ואחותה יוליה למחנה עבודה שם עבדו במפעל טקסטיל. התנאים במחנה היו טובים אך הדי המלחמה נשמעו היטב ומלכה ואחותה חששו מהפצצות הרוסים, אך מאידך היו אדישות לגורלן לאחר שידעו על רצח רבים מבני משפחתם. במאי 1945 הגיעו הרוסים ושחררו את האסירים. מלכה ואחותה החליטו לחזור לביתן בהונגריה. הן החלו לפסוע ברגל לתחנת רכבת. בדרך התעמתו עם חיילים רוסים שהטרידו אותן. עברו נדודים וחיו מהיד לפה והתאכסנו במחנות שאורגנו ע"י הצבא הרוסי. לאחר שהגיעו לתחנת רכבת עלו על רכבת לבודפסט.
ב – 1.7.1945 הגיעו האחיות לביתן באורדו-מארה, אבל ביתן נתפס על ידי אזרחים הונגרים.
הן התאכסנו באופן זמני בבית חולים שהפך למחנה עקורים. בהמשך גרו בחדר אצל חברים והחלו לעבוד בתפירה. לאחר ששכרו עורך דין תבעו מהאזרחים שהשתלטו על ביתן לפנות את הבית. הן הצליחו והבית חזר לרשותן.
מלכה ויוליה הצליחו לקבל חזרה חלק מהרכוש שהשאירו בביתן ונשדד ע"י תושבים קומוניסטים. לאחר שקיבלו גם מכונת תפירה פתחו מחדש חנות תפירה והחזירו לקוחות שאותן שירתו עוד לפני המלחמה.
אחיה של מלכה ארנה חזר הביתה והופתע לראות את שתי אחיותיו ששרדו את השואה.
השמחה הייתה גדולה אך כמובן מהולה בעצב על גורל אביהם ובני משפחה אחרים שנרצחו.
החבר מרדכי בלום חזר רזה וחלש וללא שיניים והתאבל על בני משפחה שנרצחו. הוא קיבל חדר בבית הוריו שנתפס בינתיים על ידי פולשים. מרדכי נשאר בקשר עם ארנה וביקר את חברו ואת מלכה ויוליה מדי יום. מרדכי היה נשוי אך איבד את אשתו הראשונה במחנות. מרדכי התאהב במלכה והציע לה נישואין. מרדכי היה צעיר ממלכה בשנה והיא היססה אם להסכים לנישואין אבל הוא התמיד בחיזוריו עד שקיבל את הסכמתה לחתונה.
מרדכי היה ציוני ורצה לעלות לארץ. לאחר החתונה לא הסכים מרדכי להביא ילדים עד שיעלו לארץ ישראל. אבל עד סיום השלטון הבריטי והחשש ממלחמת העצמאות לא יכולים היו לעלות לארץ. ב – 1950 עלו מרדכי ומלכה לארץ ואז הסכים מרדכי כי מלכה תלד את בתם – שושי.
לאחר שהגיעו לארץ נשלחו למושב "נטעים ב' " (היום "גן-שורק"). לא היה להם כסף אבל נעזרו ב"סוכנות" וקיבלו כל מה שהיו צריכים בהלוואות. בנו בית קטן והקימו משק עופות ופרה אחת.
כמו כן גידלו בשדה תפוחי אדמה, מלפפונים ושעועית. מרדכי עבד גם במשקים אחרים בפרדסים ובעבודות חקלאות אחרות.
בתקופת שהותם במושב אירעו כמה מקרים מצערים. כל האפרוחים בלול נטרפו על ידי תנים.
מרדכי לא הסתדר עם חליבת הפרה והחליט שאינו רוצה לעסוק בחקלאות.
בינתיים שושי כבר נולדה ומלכה עסקה בטיפול בה. היא טיפלה גם בפרה. באחד הימים הפרה השתחררה כאשר החבל שקשר אותה אל העץ נכרך סביב מלכה ומלכה נגררה על ידי הפרה ונפגעה בחוליות הגב. היא שכבה 8 חודשים עד שהחלימה.
את שושי מסרה לטיפול אצל בת דודתה, למשך 6 חודשים. הייתה זו תקופת ה"צנע" וחילקו תלושי מזון. מרדכי מסר את התלושים לבת דודה. מלכה עברה ניתוח בגב ואת שושי העבירו לטיפול אצל אח של מרדכי.
מלכה הייתה קרובת משפחה של טובה מייבויים. טובה עלתה לארץ ב – 1947 לקיבוץ רמת הכובש וב-1953 עברה לעינת. טובה הציעה למלכה ולמרדכי לעבור לעינת. מרדכי שמח כי הוא היה אידיאולוג ומלכה הסכימה לעבור לקיבוץ כי גם לה היה קשה במושב.
המשפחה הגיעה לעינת עם תקוות גדולות להסתדר ולהרגע מלחצי מאבק הקיום. גם בעינת הייתה תקופה קשה בהתחלה בגלל מחלות של שושי – דלקת ריאות ודלקת עיניים.
שושי הבריאה אך מלכה החליטה שלא תביא עוד ילדים.
בשנה הראשונה בעינת עבדה מלכה במטבח. הייתה בקשרים טובים עם החברות אסתר ניר, שעבדה איתה במטבח ועליזה פלדמן (זדרנובסקי) שעבדה במחסן הילדים. דרכן הצליחה מלכה לעבור לעבוד במתפרה – במקצוע שהכירה היטב מנעוריה בחו"ל. גם אסתר ניר עברה לעבוד במתפרה ויחד תפרו חולצות לבנות לילדים. מלכה עבדה שנים רבות במתפרה ולמדה גם עבודות נוספות – גזירה, קיפול וגיהוץ. בשנות ה – 2000 הוחלט בעינת לסגור את מחסן הבגדים והמתפרה. מלכה המשיכה לתת שרות לחברים באמצעות עבודה בבית.
מלכה לימדה גם את הבת שושי לתפור, וכמו כן שושי למדה בבית ספר מקצועי תפירה. שושי עבדה גם במשתלה והיה לה קשה. החליטה שהיא רוצה להתחתן ולעזוב את קיבוץ עינת. שושי התחתנה עם ידיד משפחה של מלכה – שמואל. נולדו להם שתי בנות ובן.
מרדכי נפטר בשנת 2001. מלכה היתה בת 85 בעת פטירתו.
מלכה האריכה ימים יותר מכל אדם בעינת. נפטרה בשנת 2018 לאחר שהגיעה לגיל 101. נקברה בקיבוץ עינת.
מלכה הייתה אשה נעימה ומקובלת בחברה. רכשה ידידים רבים ושמרה על קשרים עם בני משפחה.
תהי נשמתה צרורה בצרור החיים.