שלום בן-נסים
ט' אב, תרס"ז - 20/7/1908
כ"ג אייר תש"ז - 13/5/1947
תולדות חיים
מתוך ראיון שהעניקה אחותו של שלום, פנינה גלזר לנכדתה רותי ב – 1998, בשילוב עם מידע שנכתב בדף לזכרו של שלום בן-נסים באתר הזיכרון של קיבוץ גבעת השלושה.
שלום בן-נסים נולד בשנת 1908 בעיר בצרה שבעירק. משפחתו הייתה מכובדת ומוכרת בעיר.
דודו יוסף, היה מוכתר העיר וכל עניני הקהילה עברו דרכו. אביו משה ניהל חנות בדים.
שלום למד בקולג' אמריקני בעיר. בהיותו בן 16 נסע להמשך לימודיו למצרים שם שהה סבא שלו. שלום קיווה שיוכל לעלות ממצרים לארץ ישראל בהקדם.
בשנת 1924, עלו לארץ ישראל בני המשפחה האחרים – אביו משה, אימו עליזה ואחותו פנינה, עלו לארץ בדרך לא דרך, תוך שהבריחו את הגבול עם לבנון כשהם רכובים על חמורים.
הגיעו לאחר טלטולים לירושלים והתיישבו בשכונת הבוכרים.
שלום בן ה-17 עלה ממצרים והצטרף למשפחה. שלום קיבל מישרה בעתון האנגלי של אז – "פלסטיין פוסט" וניהל מחלקה של העיתון. בשנת 1936 עבר לגור ברמת-גן והחל להשתלם בשיעורים למשפטים בתל-אביב. החל לעבוד אצל עורך דין מוסמך.
לאחר תקופה שבה עבד אצל עורך-דין אחר, עבר לעבוד במחלקה הערבית של הוועד הפועל של ההסתדרות הכללית של העובדים.
אחותו של שלום, פנינה הצטרפה לקבוצת "הבחרות הסוציאליסטית" שקיימה פעילות פוליטית וחלוצית, ושכנה במחנה בשכונת בורוכוב (גבעתיים).
שלום הושפע מפעילותה של אחותו פנינה וביקר תכופות במחנה ששהתה בו.
פנינה נישאה לגדליה גלזר שגם היה חבר בקבוצת "הבחרות". לפנינה וגדליה נולדו שני ילדים – ניצה ושלמה, והם החליטו לממש את הרעיונות הסוציאליסטים והצטרפו לקיבוץ גבעת השלושה יחד עם האם עליזה.
האב משה לא רצה בחיי קיבוץ, עבר לאשקלון וקיבל שם תפקיד כמזכיר העיר. שלום התעניין בחיי הקיבוץ וקיבל את הדחיפה לנסות לחיות חיים אלה. החל להרגיש בחוסר התכלית של חיי בדידות בעיר ולא אהב את ההווי של בתי המשפט ולכן החליט להצטרף לקיבוץ.
ב – 1943 הצטרף לגבעת השלושה. הכיר את בלה והם נישאו. ב 1947 נולדה בתם רותי. בתחילת חברותו בקיבוץ התקשה בעבודה הפיזית, אך עם הזמן הסתגל והתערה גם בחיי החברה בקיבוץ. את ידיעותיו הרבות בערבית ובאנגלית שיתף עם חברי המשק בצורת שיעורים פרטיים וחוגים רחבים יותר. עוד בשהותו בירושלים החל בכתיבת ספר בנושא התהוות החיים החברתיים, בקיבוץ המשיך בכתיבה וכלל בדפיו את החיים הקיבוציים. הספיק לסיימו אך לא להוציאו לאור.
כרעם ירדה על חברי הקיבוץ הידיעה על מחלתו הפתאומית והאנושה של שלום. חלה ב"לוקמיה" וכל אשר עשו וכל רפואה אשר ניסו לא הועילו. שבוע מיום גילוי המחלה הוציא שלום בן-נסים את נשמתו, והוא בן 39 בלבד.
הובא למנוחת עולמים בבית העלמין בגבעת השלושה הישנה.
לימים, בשנות ה-70, על פי בקשת אימו עליזה ואחותו פנינה הועבר קברו לבית העלמין בעינת.
בעת הפילוג בשנת 1953 עברו פנינה וגדליה עם שני ילדיהם וסבתא עליזה לקיבוץ עינת.
בלה, אלמנתו של שלום בן-נסים ובתה הפעוטה רותי עברו לגבעת השלושה החדשה.
יהי זכרו ברוך.
"עלון הגבעה", גבעת השלושה, 15.5.1947
ביום שלישי בבוקר בשבוע שעבר הרגיש בן-נסים לפתע את עצמו לא טוב: קיבל כאבי ראש, שיווי משקלו נהרס, לא יכול היה ללכת, סבל מהפרעות בדבור. ד"ר קסלר קבע שאצלו מחלה רצינית ומיד העבירו לבית החולים ביילינסון. לא עלה על הדעת שבמשך שבוע ימים הכול יגמר. בבית החולים נעשו לו מיד בדיקות שונות לשם קביעת המחלה. כעבור כמה ימים נקבעה המחלה כרצינית מאוד ומעוררת דאגה רבה לחייו. מחלה בדם – לויקמיה. מיד החל לקבל פניצילין ותרופה חדשה, שרק שנה שהחלו להשתמש בה באמריקה: "אוריטן". היינו כל הזמן בקשר בלתי פוסק עם הרופאים, אולם הם קבעו שלמחלה זו אין שום תקנה. הזמנו פרופסור מומחה לקונסיליום (להתייעצות) לשם בדיקת כל אפשרות של הצלה, אולם אף הוא קבע שדינו נחרץ.
עד הרגע האחרון היה בהכרה מלאה. לא ידע שמצבו כה רציני. התאונן על חולשה והתנחם באמרו שכעבור שבוע, שבועיים יחזור הביתה.
ביום שלישי לפנות ערב הורע מצבו ונקפד פתיל חייו.
לזכרו / שמואליק ב.
ושוב שכול, ושוב אלמנות, ושוב יתמות …
מה המר לנו הגורל בשנה האחרונה, המוות פוקד אותנו תכופות, כה תכופות.
טרם תמו ימי האבל והנה אבל מחדש. אסון רודף אסון, אסון לאסון נוגע, ומי יאמר למוות : הרף !
בן-נסים, אדם משכיל, שולט בשפות, עבד במחלקה הערבית ע"י הועד הפועל.
היה איש מן השורה וממפקדיה ברמת-גן. מימיו לא טעם עבודה גופנית מהי.
הגיע בגיל מבוגר להכרה ולהחלטה לעבור לחיי קיבוץ, לחיי עבודה ועמל כפיים. כשלוש שנים היה חבר בתוכנו. ראינוהו במאמציו הבלתי פוסקים להסתגל לעבודה ובאיזה קשיים עלה לו הדבר – ניסה בענף אחד, ניסה במשנהו וחזר וניסה ולא נרתע עד שסוף סוף מצא את מקומו, נאחז בו, הסתגל לעבודה והתערה במשק ובחברה. הכרנוהו כחבר שקט, מתון, בעל משמעת, אדיב.
היה למופת בכיבוד אם ובמסירות למשפחה. חבר טוב ומסור, מקדיש את שעות הפנאי שלו ללמד חברים ערבית ואנגלית. מתעניין בכל שאלות חיינו באסיפות ובישיבות וחי את חיינו על כל גילוייהם כוותיק בתוכנו.
מה שמחנו כולנו בשמחתו ביום חתונתו. מה גדלה שמחתנו כשזכה להיות לאב, ומה אומללים אנו כעת על קברו הרענן.
כחטף בא עליו המוות. בן-נסים – אך הנס לא אירע, לא קרה!
במה ננחם? אין תנחומים לאם השכולה, לחברתו בחיים, לתינוקת שאת אביה לא תכיר לעולמים, לכל המשפחה ולכל עדת האבלים הזאת.
אין תנחומים! שלום לעפרך, חבר יקר !
בן-נסים, חברי / אגסי
בן נסים, חברי, כמה שנים עבדתי אתך במחלקה הערבית של הועד הפועל של ההסתדרות. איזה רוך היית מכניס בעבודתך זו, שהיית שקוע בה. מה הצטערנו, אבל גם שמחנו, כשהלכת מאתנו למקום שהוא כליל השלמות של מפעלנו בארץ – לקיבוץ.
שמחנו לשמוע שהכית שורש בעבודה, התערית בחברה, הקמת משפחה והיית לאב.
תמיד בפגישות היית מספר על הסיפוק שישנו אצלך תוך התערות במפעל. עשית עבודה רבה בשורה, במחלקה הערבית, וחיפשת דרכים איך להמשיך בשטח זה גם בין חבריך בקבוץ.
והנה בא האסון! בא מוות כזה לחבר כזה!
תהי נשמתו צרורה בצרור החיים.