שאול ברנשטיין

אני יושבת בחדרנו בעינת, שעוד מעט ולא יהיה עוד, וכל מסכת חיי משפחתנו עוברת לפני, כפי שאזכור אותה מילדותי ועד עתה, ובתוך כל אלה – דמותו של אבא.
כ"כ קשה לדבר על אבא בלשון עבר, והרי אבא היה ההווה בהתגלמותו. במשפחתנו היה ברנשטיין כמושג – "אה, אתם גזע ה-"ברנשטיינים" ועוד, ובכך, כדברי שאר בני המשפחה, ביטוי לכל מה שהיה אבא ולכל אותן תכונות האופי, שהעביר בחלקן גם לנו, לילדיו.
וכסבא לנכדים, שבאו עם השנים, היה לא סתם סבא, אלא סבא-חבר. באחד מביקוריו בעין-חרוד, הלכנו לבקר עם יאיר, שהיה אז בן שלוש, אצל סבא טבנקין, וזה שאל את יאיר: "את מי אתה אוהב יותר, את סבא שאול או את סבא יצחק?" יאיר לא היסס וענה: "כמובן, שאת סבא שאול, הוא סבא אמיתי, איתו אפשר לעשות המון דברים, לשחק, לנסוע על טרקטור, ואיתך, מה כבר אפשר לעשות?" וכך עד סוף חייו שמרו הנכדים על קשר מאוד הדוק איתו.
כחבר קיבוץ, בעינינו – ילדיו, הוא זכור לנו כשהוא תמיד בבגדי עבודה, תמיד במקום בו יש קושי להתמודד איתו וחזון להגשימו. ואם משתמשים במילים – "ציונות" ו "חלוציות", כאן הן במלוא משמעותן וללא מרכאות. פעמים רבות אבא, לעומת אבות אחרים – לא היה בבית. היה בפלוגה בסדום, בצבא הבריטי, בסלילת כביש הערבה, תמיד במקום בו מגשימים דברים חשובים. אולי משום כך לא חשנו במשך כל השנים כל טינה על העדרויותיו הרבות.
ובעינת עצמה, הצורך המתמיד ליצור דברם, לדאוג לכך, שבכל תחום, שנגעה בו ידו, יהיה יותר מוסר בעבודה, בארגון ובמניעת בזבוז. ומשום כך תמיד בעימות עם אותם האנשים שלא ידעו להעריך דברים אלה. אדם שתמיד איכפת לו, ואינו מבין איך נשארים האחרים אדישים, ואנחנו כילדיו סופגים בבית מערכים אלה, שהוצגו על ידו ללא כל פשרות.
אזכור אפיזודה קטנה מתקופת היותו בצבא הבריטי. ביום הולדתי הביא מתנה לא רק לי, אלא לכל ילדי הכיתה.
ואבא של המוסיקה. כאדם שעבד כל חייו מחושך ועד חושך, לא התפנה כמעט לעיסוקים של שעות-הפנאי. אך מיום שאני זוכרת את עצמי, היו תמיד בבית שעות של שירה ונגינה. אבא היה מלמד אותנו שירים מילדותו ברוסיה, וגם מאלה החדשים שלמד בארץ, כשהוא מלווה עצמו במנדולינה. והיתה בביתנו מחברת עבה, בה נכתבו המילים של כל השירים, מעין "תנ"ך השירים" המשפחתי. מסיפוריו האהובים היו הסיפורים על תזמורת העיירה, שבה השתתף, ועל תקופת היותו סטטיסט בבית-האופרה בסברדלובסק, כדי לשמוע הרבה אופרות. רק בשנים האחרונות, לאחר שאמא נפטרה, חידש את הנאותיו מהמוסיקה וכל קונצרט ששמע היה בשבילו חג גדול.
עד יום מותו חיפש, ואף מצא ענין ומשמעות לכל עיסוקיו, בעבודה ובשעות-הפנאי, שהתרבו לפתע.
חרף כל האסונות שפקדו את משפחתנו, ביטאה אימרתו "ככה זה" את גישתו הבסיסית לחיים. למרות הכל יש להשלים ולקבל את החיים באהבה. הוא היה סמל האופטימיות ותמיד היו בעיניו – הפרח היפה, העץ הנאה, המוסיקה, הספר הטוב, להנות מהם ומהאנשים הקרובים לו, לשוחח איתם על אלף נושאים מעניינים.
גם על המוות דיבר בהשלמה, ורק משאלה אחת הביע: לא לסבול הרבה כשזה יבוא.
כך נזכור את אבא כאדם במלוא זקיפות קומתו, כאדם שהיה החיים עצמם במלוא מימושם.