עמנואל ירקוני

י"ח אייר תרנ"ו - 1/5/1896

כ"א חשון תשל"א - 20/11/1970

עמנואל ירקוני

דברים על קברו / יחיאל דובדבני

ארבעים-ושש שנים חי עמנואל ירקוני בתוכנו. מראשוני החברים בגבעת-השלושה, עת הקיבוץ התקיים כקיבוץ של פועלים שכירים בחקלאות ובנין. מראשוני קבוצת "צבע וסיד". אולם, עם ראשית בנין המשק העצמי התמסר להקמת כרם הגפנים, לראשונה ב"נזלה", ואחר-כך בעינת. הבנאי הפך לחקלאי.
היה סמל המסירות, החריצות וההתמדה. הכרמים בנזלה ובעינת היו מהטובים בארץ ולו היה חלק רב בזאת.
היה איש העמל וגם איש המידות. כשם שהיה תמיד מהמקדימים לעבודה, והמאחרים בסיומה, ככה היה גם איש המסור לקיבוץ, איש הקולט בעבודת הכרם כל נער, כל עולה חדש, ומדריך אותם בשקט ובאורך-רוח, בעבודה.
איני זוכר את ירקוני רוגז על חבר, או על ילד, בעבודה או בקיבוץ. נדמה לי שלא החסיר אף אסיפה-כללית של הקיבוץ, הרצאה, או מסיבה ודיון ציבורי. תמיד מקשיב וער לכל בעיות המשק והחברה.
כאשר חוסלו הכרמים בנזלה ובעינת, לא הצדיק ולא השלים עם ביטול הענף.
לעת זקנתו, כאשר נפסקה עבודתו בכרם, חזר למקצועו הראשון – לצבעות, ועל-אף גילו ומצב בריאותו הרופף, התמיד בעבודתו יום-יום ולא פסקה ערותו לענייני הקיבוץ והמדינה.
מסור היה לחנה אשתו, למשפחתו, לנכדים. מקובל ומכובד על כל חברת עינת ועל כל מי שהכירו ובאו במגע איתו.
יהא זכרו ברוך !

עם המוות / אברהמ'ל זדרנובסקי

במיתת-נשיקה הסתלק מאתנו, בליל שבת, כ"א חשון, תשל"א אחד מוותיקי יישובנו ומראשוני בוניו – חברינו היקר עמנואל ירקוני ז"ל.
יום ארוך היה לו היום השישי, האחרון לחייו עלי אדמות. למחרת יום-השבת היה עליו לצאת למנוחה ולנופש באחד מבתי-ההבראה בארץ. הוא האריך ביום שישי זה את שעות-עבודתו, כדי לסיים את כל מה שהיה עליו לסיים. הכין בעוד מועד את כל הדרוש לו לנסיעה בבוקרו של יום ראשון, ועם כניסת השבת קידש על היין. בהרגישו עייפות בגופו הצנום הפסיק לזמן מה את סעודת ליל-השבת, פרש למנוחה קצרה, ותרדמה קלה נפלה עליו. ובתרדמתו, תוך אנחה קלה, הוציא את נשמתו.
ברוך דיין האמת וברוך זכרו של עמנואל ירקוני !
מראשית בואו ארצה, לפני כ- 46 שנה, מאז ראשיתה של גבעת-השלושה ועד עינת של ימינו אלה, נצמד ירקוני ליישובנו, ולכל אורך השנים צעד בשבילו המיוחד.
אכן, מיוחד היה מקומו בנוף האנושי שלנו.
בשביל הצר שתחם לו, לא הייתה שליטה לא לקנאה ולא לשנאה לזולת, וכן – לא לרוגז וכעס, וכמפחד מעינא-בישא, הסתגר בשביל זה עם צפונות חייו האישיים.
שנים על שנים שירך את רגליו, מדי בוקר ובוקר, לעבודה וחזרה. כמי שמקפיד על מילוי מצוות שבין אדם לשמים, כן הקפיד על מילוי המצוות, שהציבור ציווה עליו, וכפסיעת אדם דתי לתפילה, כן היו פסיעותיו לכל התכנסות של הציבור.
שנים עברו, קומתו שחה, הליכותיו הואטו, והוא בשבילו המשיך ללכת, וצעד כהרגלו וכדרכו בקודש.
ביום ראשון, כ"ג בחשון תשל"א, הבאנוהו למנוחת עולמים, בבית-העלמין במשק, וכנהנים מטוהר נשמתו, המרחפת מעל, צעדנו אחרי ארונו, נער וזקן יחד.
מתל-העפר שעל קברו, נשקפת חלקת-האדמה, שבעודנה בשיממונה, מלאת קוץ ודרדר, הגיע אליה ירקוני, ואחרי עבודת כפיים רבה, בירך עליה …"בורא פרי הגפן".
שנים, שנים היה צמוד לגפן. "הלכה" הגפן מאתנו והלך גם ירקוני…
ויהא שמו מבורך !

מסכת חיים / חנה ירקוני

הערב האחרון: עמנואל יצא ביום שישי בבוקר לעבודה וגמר בשעה שתים-עשרה.
"למה באת כל כך מאוחר" – שאלתי.
"הלא אנחנו נוסעים לבית-הבראה והייתי צריך לגמור לצבוע בבית-הילדים."
הגיע הערב. עמנואל התכונן לקבל את השבת. הביא את הפמוטים והעמידם על השולחן, הביא נרות שבת, כפי שנהג לעשות בכל שבת, ושכב לנוח. הנמכתי את קול מקלט הרדיו, כשלפתע נדמה היה לי כי הוא קורא לי. כאשר ניגשתי, כבר היה מאוחר. עמנואל לא היה עוד בחיים.
הוא היה יושב אחרי יום העבודה ומחשבן ומסכם את כל הסכומים של הכרם. היה מתעניין וקורא כל אות כתובה, הקשורה בחקלאות, בתנ"ך, או במשנה.
נוהג היה לאמור: "לשם מה לקרוא רומן, – האם לא מוטב לקרוא בתנ"ך?"
היה שומר מאד על ספרים. בדרך כלל שנא בזבוז, וכל דבר היה יקר לו מאד. על כל הדברים שלנו שמר מכל משמר. כל עץ, כל שיח שהיה מלבלב, הרחיבו את דעתו. היה בא הביתה וקורא בשמחה: "הכרם כבר מלבלב".
אהב לעבוד עם נוער, תמיד אהב את הצעירים, לכל ילד שנולד איחל מזל טוב מקרב לב והשתדל להיות נוכח בכל שמחה שהייתה במשק, אפילו שלא טעם כמעט מאומה בגלל ניתוח האולקוס.
עמנואל היה איש עדין ורגיש. אהב להקשיב לרדיו, אהב מוסיקה וסרטים. היה מקפיד להביט בראי בטרם יצא לסרט ביום שישי. היה אדם שמח בחלקו ותמיד אמר שלא חסר לו שום דבר.
הארץ הייתה יקרה לו מאד והוא ביטא את זאת בטיולים הרבים שערך. הכיר כל פינה והיה מאושר וגאה שזכינו לכך והארץ הזו שלנו היא.
גם הקיבוץ היה יקר לו, הוא הצטער על הפילוג בתנועת העבודה והצטער על כך שהילדים עזבו את הקיבוץ. "אבל לילדים אי אפשר להגיד שיישארו, אם הם בחרו להם דרך אחרת".
כה אהב את עינת. עינת יפה, עינת באמת יפה, כך היה קורא בשמחה, כשנחה עליו הרוח. הדאגה האישית לחבר הייתה לרצון לו והניחה דעתו. השי שניתן לחברים ודוד המים החמים שהותקן בחדרנו גרמו לו הנאה מרובה.
רגילה הייתי לטרוח למענו בשנים האחרונות ולטפח יחד אתו את החדר והגינה שלנו, עכשיו הכל עומד יתום ושומם, ובליבי אבל עמוק על עמנואל היקר והחסר לי.

מדברי בני משפחה וחברים

מתוך חוברת הזיכרון שיצאה לאור במלאת שנה למותו – תשל"ב – 1971 / הוצאת קיבוץ עינת.

אבא שלי / פרחיה סובול

… היה צנוע ועניו, עדין נפש, איש חרוץ, אדוק ומסור לקיבוץ ללא גבול. אבא היה בין אחד-עשר החברים הראשונים שעלו לגבעת השלושה, מסביב היה מדבר חול, בו שקעו עד הברכיים. אבא עבד בפרדסי המושבה פתח תקוה, יושב לו רכוב על אתון, פיתח זנים שונים ומשונים של פרי הדר, כתוצאה מהרכבות שונות… נעשה מומחה לגידול פרי הדר.
… בליל חורף קר אני מבקשת מאבא שילמד אותי לרקוד. לפתע כבה החשמל. אבא אמר: "לרקוד אני יודע רק ואלס, אבל לשיר אני מוכן" , התחיל לשיר וללוות את שיריו בצלליות של בעלי חיים שונים.
.. חורף, אבא שומר בנזלה, רובה, חגורת כדורים וסוסה לבנה, … הירקון עלה על גדותיו, אבא לא ידע לשחות אך ניצל כשאחז במחרשה. הוא סיפר לי כי ביום השיטפון היה התאריך 22 בינואר וזהו יום הולדתי וגם היום שבו חרשו החברים בפעם הראשונה את אדמת "נזלה" הסמוכה לירקון, וחריש פרושו שהאדמה שייכת לנו.
חברים הציעו לקרוא לי בשם "נזלה" אך אבא התנגד כי זה אינו שם עברי…
בעבודה בכרם היה האיש המומחה ביותר. למדתי ממנו את שמות כל הזנים, מתי עונות הזמירה והלבלוב, אילו טיפולים נחוצים לכרמים, איזה מחלות פוגעות ביבולי הענבים….
בשנת 1964 קיבל אבא את פרס העבודה. הפרס כלל מדליון, תעודה ותמונה אמנותית. אבא הצניע את הפרס ואת התמונה.
מה הוריש לי אבא? אהבה למולדת, לעם העברי, אהבה וכבוד לזולת, יושר, דרך ארץ בפני מבוגר, רחמים, צניעות, כנות וענווה.
אתה חסר לנו אבא.

סבא / דרורה סובול (הנכדה)

מילה קצרה, רק בת שלוש, אך מסתירה בחובה שפע של רזים, שאני כנכדה, נבצר ממני להושיט יד ולהגיע אליהם.
סבא שלי היה איש נמוך קומה וצנום. שנא ויכוחים. בחגים סירב לקבל מתנות. אך כשאמרתי לו: "סבא, חג היום", נהג לאמור לי: דרורקלה, נו טוב, אקח. אהבתי לשמוע את חריקת הנעלים שלו כשהלך. כשהייתי קטנה שאלתיו: סבא למה הנעלים שלך חורקות? והוא ענה: "כי הן חדשות". הוספתי ואמרתי: "אז תשים שמן, כמו ששמים שמן בדלת…"
זכורים לי היטב ימי שלישי בשבוע, בהם היה בא לבקר אצלנו בבית.
עתה הכול כה חסר חשיבות, נותרו רק המילים במסגרת, הפנים המביטות, והתמונות והזיכרונות שלא הכרתי עד לאחר מותו, כאשר באו החברים וסיפרו…
כזה היה סבא שלי – שתקן, שונא דיבורים וויכוחים.

בנעוריו / מרים ברסלבי (בת-דודו)

עמנואל היה מוכן תמיד לעזור. היה מופיע ברגע הנכון בחיוכו הביישני – הסלחני ועושה את הדרוש… בשנת 1916 בעת מלחמת העולם חזרנו הביתה לדמביציה (פולין) מגלות בצ'כוסלובקיה לאחר שהממשלה האוסטרית השתלטה על הפולשים הרוסים.
עמנואל סייע לשקם את בית החרושת של המשפחה שנהרס ונשדד על ידי הפולשים הרוסים. יחד עם אחי יצחק השגיחו על עבודת השבויים הרוסים ועל עבודת הפועלים המקומיים, עמנואל היה מדריך, משרטט ומחסנאי… אחיו הבכור של עמנואל נפצע מדקירת אחד הפורעים וחלה, עמנואל טיפל בו במסירות כאם אוהבת: רחץ, האכיל והתקין את מצעו עד יום מותו מהפגיעה הקשה.
עמנואל עסק בפעילות ציונית וחלם בעצמו על עלייה לארץ ישראל. קבלת הסרטיפיקט (אישור העלייה לארץ מהשלטון הבריטי) התעכבה אך בסוף הגיעה.
עמנואל התכונן לעלייה והטיל על עצמו כמה סיגופים: ישן על מיטת קרשים, התרחץ בחורף במים קרים כקרח, ציווה על עצמו משטר אוכל, לא שתה, לא עישן, התחיל להתאמן בעבודות פיזיות קשות והליכה רגלית ארוכה… כשבאנו ארצה לא פעם התעוררה השאלה אם לא כדאי שעמנואל יעבור העירה, אבל הוא דחה זאת ונשאר נאמן לאידיאל החברה והאדם הטובים יותר, שאת התגשמותם ראה בקיבוץ.

מתולדות חייו / רוחמה בורנשטיין, (בת דודו של עמנואל)

עמנואל נולד בעיירה רדומישל, מערב גליציה בשנת 1896. הוריו נפטרו בצעירותו והוא אומץ על ידי דודו בעיירה דמביציה. עמנואל היה בן 7 בהצטרפו למשפחת דודו , שמנתה אז 9 ילדים. למד בחדר עם בן דודו וגם סיים בית ספר עממי. שניהם הצטרפו לעבודה בבית החרושת של הדוד. במלחמת העולם הראשונה ברח עם משפחת דודו לצ'כוסלובקיה ובשובם החלו לשקם את הריסות בית החרושת שנשדד ונהרס.
עמנואל היה פעיל בעבודה ציבורית, היה ממייסדי תנועת הנוער הסוציאליסטית על שם בורוכוב , פעיל בוועד של ספריית הפועלים ובוועד של הקק"ל. התמסר בכל ליבו לתנועת "החלוץ", תמך בהכשרה ובמציאת מקומות עבודה לחלוצים שבאו מחוץ לעיר.
התכונה שציינה אותו כל ימי חייו הייתה מסירות ללא לאות לכל תפקיד שנטל על עצמו, או שהטילו עליו.
יהי זכרו ברוך.

עבודה בכרם בנזלה – 1942 אשל ברסלר כורע משמאל, ירקוני בשורה השנייה מימין, חיימקה אטלס בשורה הראשונה מימין. 

משפחת ירקוני-עמנואל וחנה בבר-מצווה ובת-מצוה של נכדיהם
שאול ודרורה.

חברי גבעת השלושה עובדים בכרם בנזלה – 1939,
הילד שיושב – זוהר שוהם בן 6.
עומדים משמאל לימין: עמנואל ירקוני, סיומקה, לסיה שוהם.

עמנואל ירקוני בסככת אריזת הענבים בעינת שנות ה- 50.

קווים לדמותו / מאיר שלנגר

ליבו נדם בשקט, נרדם בשנתו ולא קם יותר.
שקט היה גם בחייו. במשך עשרות שנותיו לא הרים קולו אף פעם בכעס או ברוגז על מי שבא איתו במגע. דואב הלב על חבר נאמן לכול, למשק.
כחצי יובל שנים חיינו יחד והספקתי להכירו, ומאמין אני שכמוני ,כולנו אהבנו אותו, את פשטותו, עממיותו, את היהודי החם והמסור למשפחתו.
בתקופת מלחמת השחרור, כשהיינו עוד בגבעה, הכרם שלנו היה בנזלה, על גדות הירקון.
ירקוני עם עוד כמה חברים, ירדו בלילות אפלים ובצרו את הפרי בכרם, שנמצא במרחק קטן מקו האויב. הוא היה בין אלה שלא היססו לסכן את חייהם.
בשנתיים האחרונות היה חולה, אבל קיווה להתגבר על מחלתו. עד יומו האחרון עבד, למרות שכוחותיו הלכו ואזלו.
תהי נשמתו צרורה בצרור החיים.