עמנואל ירקוני

הערב האחרון: עמנואל יצא ביום שישי בבוקר לעבודה וגמר בשעה שתים-עשרה.
"למה באת כל כך מאוחר" – שאלתי.
"הלא אנחנו נוסעים לבית-הבראה והייתי צריך לגמור לצבוע בבית-הילדים."
הגיע הערב. עמנואל התכונן לקבל את השבת. הביא את הפמוטים והעמידם על השולחן, הביא נרות שבת, כפי שנהג לעשות בכל שבת, ושכב לנוח. הנמכתי את קול מקלט הרדיו, כשלפתע נדמה היה לי כי הוא קורא לי. כאשר ניגשתי, כבר היה מאוחר. עמנואל לא היה עוד בחיים.
הוא היה יושב אחרי יום העבודה ומחשבן ומסכם את כל הסכומים של הכרם. היה מתעניין וקורא כל אות כתובה, הקשורה בחקלאות, בתנ"ך, או במשנה.
נוהג היה לאמור: "לשם מה לקרוא רומן, – האם לא מוטב לקרוא בתנ"ך?"
היה שומר מאד על ספרים. בדרך כלל שנא בזבוז, וכל דבר היה יקר לו מאד. על כל הדברים שלנו שמר מכל משמר. כל עץ, כל שיח שהיה מלבלב, הרחיבו את דעתו. היה בא הביתה וקורא בשמחה: "הכרם כבר מלבלב".
אהב לעבוד עם נוער, תמיד אהב את הצעירים, לכל ילד שנולד איחל מזל טוב מקרב לב והשתדל להיות נוכח בכל שמחה שהייתה במשק, אפילו שלא טעם כמעט מאומה בגלל ניתוח האולקוס.
עמנואל היה איש עדין ורגיש. אהב להקשיב לרדיו, אהב מוסיקה וסרטים. היה מקפיד להביט בראי בטרם יצא לסרט ביום שישי. היה אדם שמח בחלקו ותמיד אמר שלא חסר לו שום דבר.
הארץ הייתה יקרה לו מאד והוא ביטא את זאת בטיולים הרבים שערך. הכיר כל פינה והיה מאושר וגאה שזכינו לכך והארץ הזו שלנו היא.
גם הקיבוץ היה יקר לו, הוא הצטער על הפילוג בתנועת העבודה והצטער על כך שהילדים עזבו את הקיבוץ. "אבל לילדים אי אפשר להגיד שיישארו, אם הם בחרו להם דרך אחרת".
כה אהב את עינת. עינת יפה, עינת באמת יפה, כך היה קורא בשמחה, כשנחה עליו הרוח. הדאגה האישית לחבר הייתה לרצון לו והניחה דעתו. השי שניתן לחברים ודוד המים החמים שהותקן בחדרנו גרמו לו הנאה מרובה.
רגילה הייתי לטרוח למענו בשנים האחרונות ולטפח יחד אתו את החדר והגינה שלנו, עכשיו הכל עומד יתום ושומם, ובליבי אבל עמוק על עמנואל היקר והחסר לי.