מאשה גרמנוביץ

אמא, לשמחתי התחלתי ללמוד ארכיונאות. אם היית עוד בחיים, היית מאד שמחה איתי.
תמיד פירגנת על הרצון ללמוד דברים חדשים.
רוחה, מארכיון הקיבוץ הפנתה את תשומת לבי לדף הזיכרון בארכיון וזו הזדמנות להודות לרוחה שפירא וחזי ראובני, לאפרת כהן וכל מי שעוזר לשימור הזיכרון בארכיון עינת.
אמא, במשפחתך נותרו יותר קרובי משפחה מאשר במשפחתו של אבא, דבר זה השליך על מהלך חיינו, כולנו. את האחות הבכורה. אחותך לולה (לאה), נולדה כשהיית בת שלוש. אימך ואביך נפרדו בילדותכן.
לולה בר- נתן נולדה ברוסיה, לשם ברחתם מפולין. לאחר פרידת הוריכן סבתא התחתנה עם הילל ויימן ולהם נולדו חיים וגיטה אחותך הצעירה. גיטה חלתה ונפטרה שנים לפניך.
סבא הירש-יוסף חי את רוב חייו באוקראינה יחד עם אשתו השנייה והם הביאו לעולם את אחיך סריוז'ה.
אחותך לולה ואחייך חיים וסריוז'ה, כולם חיים.

אחרי תלאות המלחמה חזרתן לפולין, התחלת ללמוד באיחור בכיתה א' וגם למדת בלט. היית נערה שחלמה להיות רקדנית. אמא שלך לא הסכימה שתצאי לסיבוב הופעות עם מורתך ותלמידיה. היא חששה לכל דבר שהרחיק אותך ממנה לאחר מה שעברתן במלחמה.
בת 18 התחתנת עם אבא אברהם. אבא היה בוגר ממך ב – 14 שנים. סיפרת שלמדת מאבא המון על החיים בשנים הראשונות. אבא גם לימד אותך יידיש. הוא אהב לקרוא ספרות יידיש.
ב – 1957 בגיל 19 ילדת את איסר בוורוצלב, פולין. כשאיסר היה בן חודשיים, עליתם לישראל. בשנים הראשונות הייתם משפחה צעירה בקיבוץ אפק, משם עברתם לתל-מונד על מנת להיות בקרבת אמא שלך ובני המשפחה.
בתל-מונד אני נולדתי ב ,1959 רחלי נולדה ב 1965 בעינת.

בשנת 2010 אבא מת וראיתי איך אחרי כשנה של אבל, קמת והמשכת לחיות וחזרת להנות ממשפחה גדולה, נכדים ונינים, חברות וחברים.
שמחת להיות פעילה ולהתנדב בדואר עינת ובא-פייה- קסומה עם שחר והצוות.
דבר שאפיין אותך היה הרצון ללמוד ולהתפתח.
לאורך השנים עבדת בחינוך עם הילדים במטבח הגדול ובליווי מבוגרים.
הקיבוץ אפשר לימודים למי שרצה בכך, בסמינרים והשתלמויות קצרות וגם לימודים יותר ממושכים. תמיד רצית להתקדם, להיות בעניינים. להבין עוד דברים על העולם וגם להשתלב בטכנולוגיות וידעת מהר להשתמש במחשב, בפייסבוק וכך הרחבת קשרייך החברתיים וגם בטלפון הסלולרי, כל הזמן רצית ללמוד.

זכיתי לאמא שמקיפה באהבתה כמעט כל חלקה שלי. תמיד דואגת, בילדות, כשהיה ברור לי שאני לא ילד רגיל, מה זה רגיל?
אני זוכר, ביום הראשון בגן ימימה, אני בן שלוש וחצי כשאת לצידי, הציגו הילדים והמטפלות את עצמן.ם ואני, באפודה בגוון תכלת שסרגת לי, מציג את עצמי ומייד משחק עם בני הכיתה, ויותר עם בנות הכיתה; נועה, זיוה, שועא, איקי, יהלי, יזהר, חן, גיורא, שלומי וגיל, אני ה"מבוגר" ביותר בגן ימימה. בגן ציפורה הצמוד, הילדים ה"גדולים."

כשתרצה שהם ז"ל פותחת חוג ריתמיקה לבנות אני מצטרף מייד בעידודך, לעולם לא פוסק לנוע. מרגיש נוח, בחברת הבנות. במקהלה מצטיין בשירה תחת ניצוחה המסור של הדסה טבצ'ניק אלרואי.
כשילדי גן ציפורה עולים לכיתה א,' ועדת חינוך החליטה שאפרד מחבריי לגן ואקפוץ לכיתה א.' המעבר היה קשה עבורי, אני בורח מתי שרק יש הזדמנויות וחוזר לגן "שלי." את תומכת בי. אחרי זמן מה, מחליטה ועדת החינוך שאחזור לגן ימימה והחיים זורמים.
כשאני בערך בן ,8-9 מגיעה "המאבחנת" הידועה בקיבוצים, היא ממליצה שאטופל על ידי פסיכולוג. את נוסעת איתי באוטובוסים לתל אביב מידי שבוע, שיחות ומשחקים אבחוניים אצל הדוקטור. מבחינתי אלה מסעות נפלאים. עבורך, לצד פרידה שבועית קטנה מאבא, איסר ורחלי, זו הזדמנות לראות עוד אנשים, להתלבש, להתגנדר וגם לבקר מידי פעם את דודה רושקה ואת חברתך מפולין לושה, שבבעלותה בית קפה קטן בדיזנגוף. עבורי תל אביב זה עולם ומלואו. ההומו הקטן שבי מגלה עולם.

בערך מתחילת שנות ה 70 מאפשרים לילדים לצאת לחוגים שונים מחוץ לעינת, כמו ג'ודו בפתח תקווה. בעידודך אני משתלב בלימודי מחול ג'ז בבית הספר של עודדה כרובי (איזנהרט) בפתח תקווה.
אחרי פחות משנה את מסבירה לי באופן ברור שעל מנת להיות רקדן, אני חייב ללמוד בלט קלאסי ובעידודה של עודדה, את נוסעת איתי למבחן כניסה לבית הספר של הבלט הישראלי. משם אני עובר לבית הספר הגדול -"בת דור."
ב"בת דור" אני מקבל מהברונית בת שבע דה רוטשילד מלגה מלאה שמחייבת אותי לנסוע מדי יום לשיעורי בלט קלאסי, מודרני, ג'ז ומוסיקה, לפחות שני שיעורים ביום חמישה ימים בשבוע וכך בבוקר לימודים, בצהריים עבודה בבית החרושת לנעליים ואחה"צ הלוך ושוב לת"א לרקוד.
כשאני חוזר בערב מאוחר לקיבוץ, את תמיד ממתינה לוודא שהגעתי בשלום, מכינה לי משהו לאכול ורק אז אני ממשיך לחדרי הנעורים.

בשנה זו, 1974 מגיעים לעינת מהולנד המתנדבים פיט ויוס. זוג חרוץ ושמח שחי כזוג בצריפם.
עבורי הם מהווים מודל. איתם אני מרגיש שנפתח לי בית נוסף, כך בעתיד גם אני רוצה.

בערך בגיל 15 אני מפסיק את לימודיי בעין השרון, ועדת החינוך מחליטה שאלך לטיפול פסיכולוגי בתל אביב. אני יודע שאני מדאיג אותך. אני מבלה בלילות הרבה עם המתנדבים, לומד קצת לשתות ולעשן… לאחר חיפוש מסגרת בוקר עבורי נמצא לי מקום בסטודיו לקרמיקה של נריה עשת היקרה ז"ל. על תקופה זו יש הרבה מה לכתוב וזאת בפעם אחרת.

בן 17, שוב בהמלצת עודדה, אני נבחן ללהקת כרמון ומתקבל. את חותמת עבורי על חוזה העסקה כרקדן מקצועי. יונתן כרמון, שלו קשר ארוך שנים עם עודדה, שוכר עבורי חדר בדירה בתל אביב ובקיץ אני נוסע עם הלהקה לחודש הופעות באולימפיה, פריז. בסיום החודש אני נפרד מכולם ועולה על רכבת לאוטרכט, הולנד. שם פיט ויוס, עובדים בחנות הפרחים "דומפלורה."

כיוון שהכרת את פיט ויוס, סמכת עליהם ועליי. עבורי תקופת תל אביב-פריז-הולנד פשוט נפלאה ואת מקבלת אותי חזרה בחיבוק ענק, כמו תמיד. בהמשך החיים תמיד הרגשתי שאת גאה בי. כרקדן בלהקות כרמון, בת שבע, ת.מ.ר והלהקות בהולנד ובגרמניה. בתקופת חו"ל הייתי מגיע לביקורי מולדת עם בן זוגי דאז, אנדרי. בקיץ 1993 חזרתי אחרי כ 8 שנים בחו"ל. הפרידה מאנדרי והכאב הפיזי שאילץ אותי להפסיק לרקוד פשוט ריסקו אותי.
שכרתי חדר בעינת והתחלתי לעבוד עם נריה בקרמיקה. בסוף שנת 93, לראשונה בחיי עשיתי בדיקת איידס. התוצאה הייתה חיובית. סיפרתי לנריה ולחבריי בתל אביב, רציתי לספר לך אבל כל כך פחדתי. לקח 4 חודשים עד שסיפרתי לך שנדבקתי.
את בכית, כעסת, ניסית להבין – איך? למה? איך לא נזהרתי? הרי לאורך השנים שאלת שוב ושוב: "אתה נזהר?"… יחד החלטנו למי נספר במשפחה ובין חברי הקיבוץ.
המסע שהחל בידיעה ברורה שאני עומד למות בקרוב נמשך עד היום כשאיידס כבר הפכה למחלה כרונית וכל מי שמטופל לא יכול להדביק.

ביום הולדתי ה – 35, אצלכם בבית, הוצאנו חלק מהרהיטים, פרסנו שטיחים ופיזרנו כריות.
חשבנו שנשארו לי חודשים ספורים לחיות. כשהחלו בחדשות לדבר על כך שיש תרופות ניסיוניות שבארץ עוד לא אישרו, סיפרת לי שהיית בפגישה עם צוות ועדת בריאות והודיעו לך שאם המדינה לא תיתן אז הקיבוץ יקנה לי את התרופות הנחוצות. הקיבוץ מחבק אותנו יחד.

אט אט הידיעה על מחלתי מתרחבת ואני מרגיש מוגן ובטוח. בהמשך, תודות לדורון זלצברג, גם דמי השכירות שנגבו ממני הלכו ופחתו, התחשבו בכך שהכנסתי הייתה נמוכה וצפי חיי קצר.

את תמיד המשכת לחבק ולתמוך, השתתפת בקבוצת הורים לאנשים שחיים עם איידס והיית עבורם מודל לחיקוי. יצאת ודיברת בתקשורת על החשיבות של לא לוותר על הילדים, לתמוך ולחבק בכל דרך.
התמזל מזלי ובתחילת דרכי כנשא-חולה הכרתי את אודי שהפך לבן-זוגי. אודי רופא משפחה.
אבא ואת מאד אהבתם והערכתם אותו. החיים הביאו אותי להיות פעיל במשך שנים בתחום האיידס בישראל, למדתי המון והכרתי אנשים נפלאים. הסיפורים שלי ארוכים… אני רוצה להתמקד בך עכשיו.
מאיסר ואוסי זכית לנכדתך הבכורה לילך ומלילך ואייל לשלושה נינים מקסימים, אדם, עופר וטל.
עם לילך היה לך קשר מיוחד במינו, תמיד דאגת לה. איסר ותמי הביאו לחיינו את ליאת, עמית ושחר, רחלי ויוחי את עמרי ויערה.
זכית לשנים רבות כסבתא אהובה ואוהבת. בשנים האחרונות הקורונה בלבלה את הכול אצל כולנו אבל אצלך עם הסרטן והטיפולים זה הפך קשה יותר. עברת כמה סדרות של טיפולים בבלינסון.
כששערך נשר לגמרי עקב הטיפולים, אמרת שאפשר להיות בלי פאה, אמרת שפִּיָה ולדמן ז"ל הייתה מודל עבורך. היית יפה כמו שתמיד היית. ציירת לעצמך גבות ואודם על שפתייך וקצת סומק לחיים וחייכת בשקט. לפעמים הכאב והחשש התגברו וביקשת שיניחו לך בשלווה.
ליווינו אותך בכל שלב ושלב. איסר טיפל בכל הביורוקרטיה, רחלי ביומיום ואני בכל דבר שצריך. אמרת לנו שאת לא רוצה להיות תלויה באופן מוחלט באחרים. בהדרגה נחלשת וביקשת לא להאריך ימים.
אודי (שעבד כרופא גם בארגון צ.ב.ר), נרתם לעזרתנו. הסביר לך ולנו את כל האפשרויות והמשמעויות.
אנחנו כיבדנו את זה שהחלטת שזהו. את מוכנה ורוצה לסיים את חייך בבית, בשקט.
וכך היה. ביום שישי בצהריים הלכת לישון וישנת עד יום ראשון ועד עולם.
עבורי ועבור רחלי ואיסר היית ונשארת האמא היקרה והטובה בעולם. יהִי זִכרךְ מבוֹרך.

* * *
להלן קישור לראיון עם מאשה ב"יד ושם" על קורות משפחתה בזמן המלחמה:
https://www.youtube.com/watch?v=QDdkiDH6tqQ