מאיר שלנגר

הייתי רוצה לכתוב בשורות אלו זכרונות טובים, אך גם כשהייתי ילד, החיים לא היו סלולים בפז.
מלחמת-העולם הראשונה, אבא התגייס, אמא מפרנסת שלושה ילדים. נכון, רעבים לא היינו, אבל הרחוב עזר לנו לגדול.
חיינו אז בבודפסט, עיר גדולה בהונגריה. בשנת 1920 חזרנו לפולין. בכל עיר מרגישים את תוצאות המלחמה.
יהודים חוזרים לבתיהם. הבתים גלי חורבות או שנשרפו כליל. צריך להתחיל הכל מחדש.
אבל כל זה אינו שייך לילדים. היה לנו יום לימודים ארוך. לפני הצהרים חינוך כללי בבית-הספר, ואחרי-הצהרים – תנ"ך, רש"י, גמרא.
כשבא השלום פקד משבר את אירופה ואת ארצות-הברית. הייתי נאלץ לעזור בפרנסת בני-ביתנו. אחרי מספר שנים הייתי עצמאי. אמנם לא עשיר, אבל בן-אדם מסודר. לא חסר לי כלום.
הכל עבר כחלום. אחרי מספר שנים פרצה מלחמת-העולם השניה. שוב אני עומד בפני שוקת שבורה. כל שבניתי בעמל רב נעלם כהרף עין כאשר הסובייטים תפסו את השלטון. זה אירע בשנים 1939 עד 1941, כשפרצה המלחמה בין היטלר וסטאלין.
ביום הראשון של המלחמה הזאת גוייסתי לצבא האדום. בנס הצלחתי לצאת מציפורני צבאות היטלר ימח-שמו. הדרך שדרכנו בה היתה ספוגה בדם של כל עמי ברית-המועצות. בשעת הנסיגה יכולתי בקלות לחזור לבית שלי, אבל ידעתי שעם קלגסי היטלר לא אוכל להיות – ה ס.ס. והגסטאפו (מחלקות הצבא הגרמני שחיפשו יהודים ועצרו אותם למחנות עבודה או להשמדתם).
לא רק היטלר מאס בנו. גם סטלין שלח את בני עמנו למחנות-עבודה בסיביר, לעבודות-פרך, רעב, בלי לבוש מתאים בקור הסיבירי. כך נפלו גיבורים כמו זבובים. תחילה עשרות ואחר-כך – מאות. בתנאים כאלה האיש החזק ביותר לא החזיק מעמד.
גם אני הייתי בין הגוססים בבית-החולים. ואולי בזכותו של רופא יהודי, טוב-לב, ניצלתי ממוות בטוח.
בשנת 1946 חוזרים יהודי פולין מרוסיה. אני וגניה בין הראשונים החוזרים לפולין. אך גם כאן המצב רע. אנטישמיות מורגשת בכל רחוב, אסור לדבר באידיש. ברכבות מתנפלות כנופיות טרוריסטיות על יהודים. הורגים בלי רחמנות. חיפשתי דרך איך לצאת מהר למקום בטוח. עברנו לגרמניה המערבית הכבושה, פילסנו דרך לארץ-ישראל באופן בלתי ליגלי.
הגענו עם בתנו התינוקת, מיכל, לארץ בשנת 1947, ישר לקיבוץ גבעת-השלושה. אחרי כמה שנים בעת הפילוג הגענו לעינת.
הרבה מים זרמו מאז בירדן. שלושים שנה אינם דבר של מה בכך. הרי זו מחצית חיי.
אינני יודע כמה חברים כיום נשארו לי ידידים, כי גם בקיבוץ יש טובים ויש טובים יותר. נדמה לי שלא עשיתי אף פעם משהו כדי להכעיס את הזולת. בכל זאת, אם יש חבר שעשיתי לו עוול, בשגגה, אנא, יסלח לי. אני מרגיש שלא נשאר לי הרבה זמן לראות את העולם בעיני. זו דרך כל בשר.
אם יש מישהו שחבל לי עליו, זה נכדי – אלי. לו אני אחסר. הרי למענו הייתי צריך עוד לחיות, לזכות לבר-המצווה שלו, והלאה… אבל מה לעשות, אין בידי אמצעים להאריך את חיי. אני יודע כמעט בוודאות, שלא ירחק היום ואפרד מכם לעד.
(את הכתבים המלאים מיומנו של מאיר ז"ל ניתן לקרוא בספרו שיצא לאור ונמצא בארכיון קיבוץ עינת)