יגאל ברנשטיין

אנחנו בני הדור שנולד וגדל בשנות החמישים והשישים. דור שנולד לאחר האסון הכבד ביותר שידע העם היהודי – מלחמת העולם השנייה, שבו ביקשו להשמידנו מהעולם ולהותיר את כדור הארץ נקי מיהודים. אבל למרות הכאב והחורבן – לא הצליחו בכוונתם.
רבים מן האנשים שהגיעו לארץ באותן השנים הגיעו כבודדים, ללא משפחה וללא שורשים.
כאן, בארץ ישראל, בנו מחדש את חייהם, הקימו משפחות חדשות, וילדיהם היוו את התקווה וההמשך לבניינה של מדינת ישראל.
אנחנו, ילדי הקיבוץ, שגדלנו ללא קרובי משפחה – בני משפחות שהושמדו בגיטאות ובמחנות, מצאנו זה בזה כתף וחום אנושי. בכיתות ובחיי היומיום קשרנו בינינו קשרים עמוקים, ויצרנו משפחות חדשות ומיוחדות, שהיוו לנו תחליף למשפחות שאבדו והמשכיות למה שנגדע .
אני גדלתי עם יגאל באותה כיתה. לא מפתיע שקיבל שם של 'גאולה' – זה היה הרצון העמוק והחשוב של הוריו: לבטא בתקווה ובאמונה את חלום הגאולה לאחר שנות האובדן.
גדלנו ללא דודים ובני דודים סבים וסבתות, אבל, ליגאל הייתה סבתא שגרה עימם בבית ונתנה לו ,ולו במעט, את התחושה של משפחה גדולה – שהייתה חסרה לרובנו.
יגאל גדל לנער יפה מראה, חזק וחרוץ שאהב לעזור לכולם.
התעניין בעיקר במכונאות וכול הקשור בזה.
היה הראשון בכיתה שנהג על טרקטור ויותר מאוחר על הרכבים של הקיבוץ.
בשל הידע שלו שימש למומחה והמבין של הכיתה.
אהבנו להיות במחיצתו, ידענו שכל דבר קשה ולא מובן יגאל יפתור ויהפוך אותו למועיל.
לצערנו, נפרדנו ממנו בגיל מאד צעיר בתאונת דרכים כשהוא נוהג על משאית, נשוי ואב לשתי פעוטות.
עד היום חסרונו ניכר בעיקר במפגשים הכיתתיים. אחרי עשרות שנים בכל מפגש כיתתי, אנחנו מרגישים את מקומו של יגאל חסר לידנו. חסרונו ברור בחיוך שלא נראה עוד, בצחוק שלא נשמע, ובתחושת הביטחון שהוא תמיד נתן לנו.
ביחד עם הגעגוע הגדול, בליבנו גם החום, הכוח. והאהבה שזכינו לקבל ממנו.
יגאל נשאר חלק מאתנו – חבר יקר, בן כיתה, שתמיד נישא אתנו בזיכרון ובלב..
תהי נשמתו צרורה בצרור החיים.