יגאל ברנשטיין

כ"ד סיוון תש"ח - 1/7/1948

י"ח אייר תשל"ג – 20/5/1973

יגאל ברנשטיין

על יגאל'ה שאיננו עוד בינינו / חייק'ה פינקלשטיין

התאכזר הגורל לכיתה הזאת. שיכלנו את הבן השלישי מכיתה זו. ואם לא בקרבות נספה – ארב המוות בדרכים. כמהלומה ירדה עלינו הידיעה על האסון, כשכולנו מסרבים להאמין…
תוך כאב עוברות לנגד עיני השנים שעבדתי עם הקבוצה שיגאל'ה אחד מהם. ואני זוכרת אותו בתור ילד תוסס, שובב גדול, ללא מעצורים, כולו שובבות ותעלולים, ויחד עם זה – חביב ואהוב על כולנו.
עוברות השנים, יגאל'ה מתבגר, מרצין קצת, מתחיל לעבוד, ובעיקר על הטרקטור, שכל כך קוסם לו. את כל מרצו וזמנו הפנוי מלימודים משקיע בטרקטור, שנהפך לחלק בלתי נפרד ממנו. הוא עובד במסירות ובאחריות. מחמיר בדרישותיו מעצמו ומאחרים. לכן לא קל היה להשביע את רצונותיו.
ומה יפים ונעימים היו הרגעים כשהחבר'ה חוזרים מהעבודה, מתאספים במחסן לארוחת-ארבע, מתלוצצים, מרכלים, מעבירים את כל המורים תחת שבט פיהם, ויגאל'ה הרוח החיה ביניהם, תוקע איזו חכמה וכולנו נהנים מזה. היה חבר טוב לכולם ואהוב על כולנו.
מה דואב הלב שלא נראה אותו יותר בתוכנו. אין ניחומים להורים השכולים, לנינה ולשתי בנותיו הרכות והחמודות.
יגאל'ה – אזכרך תמיד כמו שהיית – חביב, טוב-לב, ואת החיוך שתמיד היה נסוך על שפתיך.
יהא זכרך ברוך !

יגאל איננו / הירשקה

איך להשלים עם העובדה, איך להחדיר אותה להכרה, איך למצות את מהותה האכזרית?
השאלות – איך, איכה, כמו בכל קינה על הרס ואבדן נשארות ללא מענה, ונוקבות, ונוקבות עד תהום.
אין בכוחן של מילים למלא במשהו את החלל המשווע, אין בכוחן ליטול משהו מהכאב האיום.
יגאל התוסס, המלא חיים, השופע תכניות לעתיד, נגדע פתאום, ונותר – רק עברו.
היה, היה יגאל ואיננו עוד.
היכרנו את יגאל משחר ילדותו. כמה אור וחן הוסיף לחברת הילדים. טוב-לב ומחייך, מלא מרץ ודחף לפעילות. תרם הרבה לאווירת הכיתה בתבונת כפיו ובחוש ההומור שלו. ער למתרחש סביבו ואהוב על כל מי שבא במגע איתו, ילדים ומבוגרים. המחנכים העריכו את יגאל וחיבבוהו. לא תמיד השביע אותם נחת במשמעת יתרה, בנכונות לקבל מרות.
קרה לא פעם שנדרשנו להגיב על הפרת הוראה זו או אחרת ויצאנו בהרגשה, ואף במילים: "איך אפשר לכעוס על יגאל?" האם היה זה חיוכו המלבב, או מבטו הנבון, ששיככו את כעסנו. ואולי פעלו עלינו סגולותיו המיוחדות, שהערכנו ואהבנו עוד לפני שהיכרנו את מהותן.
ידע יגאל ליצור סביבו אווירה של שלווה וביטחון, של יצירה וחדווה.
אין מילים לנחם את המשפחה, כי נותרו אך שכול, אלמנות ויתמות במקום יגאל.
זיכרונות נעימים על הימים הטובים, אולי יהיה בהם כדי לחזק את הרוח, לשאת את היגון, וההרגשה, שרבים – רבים כואבים מאוד את כאבכם ומכבדים את זכרו.

אלי ויגאל ברנשטיין בעינת – 1953

יגאל ברנשטיין ורוני ענבי הפעוט עם עגלה מהרפת בעינת – 1962

יגאל היקר והאהוב / שייק'ה (ישעיהו) שמיר

אנחנו בני הדור שנולד וגדל בשנות החמישים והשישים. דור שנולד לאחר האסון הכבד ביותר שידע העם היהודי – מלחמת העולם השנייה, שבו ביקשו להשמידנו מהעולם ולהותיר את כדור הארץ נקי מיהודים. אבל למרות הכאב והחורבן – לא הצליחו בכוונתם.
רבים מן האנשים שהגיעו לארץ באותן השנים הגיעו כבודדים, ללא משפחה וללא שורשים.
כאן, בארץ ישראל, בנו מחדש את חייהם, הקימו משפחות חדשות, וילדיהם היוו את התקווה וההמשך לבניינה של מדינת ישראל.
אנחנו, ילדי הקיבוץ, שגדלנו ללא קרובי משפחה – בני משפחות שהושמדו בגיטאות ובמחנות, מצאנו זה בזה כתף וחום אנושי. בכיתות ובחיי היומיום קשרנו בינינו קשרים עמוקים, ויצרנו משפחות חדשות ומיוחדות, שהיוו לנו תחליף למשפחות שאבדו והמשכיות למה שנגדע .
אני גדלתי עם יגאל באותה כיתה. לא מפתיע שקיבל שם של 'גאולה' – זה היה הרצון העמוק והחשוב של הוריו: לבטא בתקווה ובאמונה את חלום הגאולה לאחר שנות האובדן.
גדלנו ללא דודים ובני דודים סבים וסבתות, אבל, ליגאל הייתה סבתא שגרה עימם בבית ונתנה לו ,ולו במעט, את התחושה של משפחה גדולה – שהייתה חסרה לרובנו.
יגאל גדל לנער יפה מראה, חזק וחרוץ שאהב לעזור לכולם.
התעניין בעיקר במכונאות וכול הקשור בזה.
היה הראשון בכיתה שנהג על טרקטור ויותר מאוחר על הרכבים של הקיבוץ.
בשל הידע שלו שימש למומחה והמבין של הכיתה.
אהבנו להיות במחיצתו, ידענו שכל דבר קשה ולא מובן יגאל יפתור ויהפוך אותו למועיל.
לצערנו, נפרדנו ממנו בגיל מאד צעיר בתאונת דרכים כשהוא נוהג על משאית, נשוי ואב לשתי פעוטות.
עד היום חסרונו ניכר בעיקר במפגשים הכיתתיים. אחרי עשרות שנים בכל מפגש כיתתי, אנחנו מרגישים את מקומו של יגאל חסר לידנו. חסרונו ברור בחיוך שלא נראה עוד, בצחוק שלא נשמע, ובתחושת הביטחון שהוא תמיד נתן לנו.
ביחד עם הגעגוע הגדול, בליבנו גם החום, הכוח. והאהבה שזכינו לקבל ממנו.
יגאל נשאר חלק מאתנו – חבר יקר, בן כיתה, שתמיד נישא אתנו בזיכרון ובלב..
תהי נשמתו צרורה בצרור החיים.

23/8/2025

גן ציפורה – קיץ 1954. מימין לשמאל: הלל אבני, דובי רודברג, ציפי חלמיש, ציפורה דגאי – הגננת,
יאיר ענבי, שלומית מגר, יגאל ברנשטיין (יושב), אהרון נויבויאר -עומד, לידו רחלי דן ויפהל'ה קופרשטיין המטפלת.
משמאל לימין – יושבת עמליה זדרנובסקי (גולן),לידה יונה פז-(ארגוב).

יגאל ברנשטיין וחברים באירוע חגיגי בחדר האוכל בעינת –
מימין: אהרון ברקוביץ -ברקו, משה ארגוב, עלי אבו שוטף הכלים, יגאל ברנשטיין.

מאחור, משמאל: חזי ראובני, אהרון גרין. 1962

יגאל עם בתו הבכורה – רוני , 1970

ילידי 1948 בבית הספר בעינת. יגאל ברנשטיין יושב שני מימין.
רחלי דן ישעיהו שמידקו – שמיר, משה ארגוב, דובי רודברג, מורי, יורם אבולניק, אהרון נויבויער, דורון זלצברג, ברוך מיצניק, פנחס כץ.
עומדות: תמר גזרי, עמליה גולן, ברכה ביהרי- שמיר, מטפלת – לייקה גפן, יונה פז-ארגוב, מטפלת – חייקה פינקלשטיין, שרה אייזנהרט, ציפי חלמיש.

חדר האוכל הישן בעינת – שנות ה – 70