חייק'ה ברנשטיין

44 שנים של חיי המשותפים עם חייקה, כמעט דור שלם, עברו כחטף.
אך זה רק נדמה. אלו היו שנים של סערות בלתי פוסקות בחיים שלנו בארץ ובקיבוץ וגם בחיי הפרט של כל אחד מאיתנו. שמחה ויגון לסירוגין, התלבטויות, התנגשות רצונות, ויתורים הדדיים, אך הסיכום מאוד חיובי.
בת 21 הייתה חייקה כשהגיעה ארצה עם קבוצת צעירים וצעירות תוססת, שיעדם היה גבעת-השלושה. היה זה בחודש מרץ 1931.
כור מחצבתה של חייקה היה בהכשרת קלוסובה. במקום רכשה הרגלי עבודה וחישול אידיאולוגי לבניית קיבוץ. בהגיעה לגבעת השלושה התמקמה חייקה עם עוד שתיים מחברותיה בצריף של עץ מלא סדקים, שדרכם היה מציץ הירח בליל לבנה. הריצפה הייתה מחמרה וכל יום שישי היה צורך לחדש אותה ולישרה בתערובת חדשה של מים ואדמת חמרה. אך למרות הדלות בצריף זה, שררו בו ניקיון, אופטימיות לעתיד וחדוות נעורים.
הייתי אחד המבקרים בצריף זה, ולאחר תקופה מסוימת החלטנו, אני וחייקה, לבנות את הקן המשפחתי שלנו. עברנו לגור בצריף הארוך שבהמשך חדר האוכל הישן.
בצריף זה הייתה כבר רצפת בטון, אך ללא תקרה. זה נתן מעבר חופשי לציפורים, אך ציוצן לא הפריע לנו, אלא להיפך – הרגשנו את עצמנו יותר קרובים לטבע הסובב אותנו.
גודל החדר היה בערך 2X4 מטר. בקושי דחסנו שתי מיטות בצורת "ר" עם מזרוני קש טרי. מצאנו ארגז של תפוחי זהב, ששימש לנו בתור שולחן וארון. שני פחים ריקים ישנים שימשו כתחליף לכיסאות. אלתרנו מכמה חתיכות לוחות עץ לא מהוקצעים קולבים – והשמחה שרתה במעוננו.
וכל זה נעשה בלי "חתונה בעיירה" (מופע שהועלה בטקסי חתונה בעינת), בלי הזמנות, בלי אורחים בלי נשף פומבי, אפילו בלי מתנות ובלי עוגה ובקבוק יין, כזה היה הנוהג דאז.
העבודה הראשונה של חייקה הייתה בתל-אביב, במפעל קטן של תנובה לעשיית ממתקים עם מילוי של דבש. בזמנים ההם עבדו רוב החברים בעבודות חוץ. החברות עבדו במשק בית, באריזה, בטיפול בפרדס ובקטיף. אז, הייתה זו פחיתות כבוד לעבוד בשירותים במשק. כל אחד רצה לעבוד רק בעבודה מכניסה.
במשך הזמן קיבלנו תוספת קרקע באדמות "נזלה" אשר ליד מקורות הירקון.
החברים התחילו לפתח את הענפים החקלאים השונים, כגון: פרדס, כרם, משתלה וגן ירק.
חייקה התחילה לעבוד בגן הירק. הנסיעה לעבודה הייתה באוטו משא דחוס ובלי ספסלים.
משך העבודה ביחד עם הנסיעה לנזלה ובחזרה הגיע ל – 11 שעות. עדיין לא היו עצים שיצלו על המנוחה הקצרה בשעת הצהרים. העיבוד של השטחים היה די פרימיטיבי. עדיין לא חלמו אז על השקיה בממטרות. ההשקיה נעשתה בתלמים פתוחים, ניכושים ועידורים בלי סוף, כי לא השתמשו בהרבה כימיקלים. רבות החברות שעשו את העבודה הקשה במקום.

בשנת 1933 נולדה בתנו דליה והשמחה הייתה גדולה. בפרק זמן קצר הגיעה כל משפחתה של חייקה: יענק'ל (ליפשיץ) עם אשתו חייקה (פריד), ישראליק, חנה וההורים.
חוץ מחנה, אחותה של חייקה – כולם נשארו בגבעת השלושה (לפחות עד הפילוג ב – 1953 ).
משפחה מלוכדת, מעניינת, עם הרבה להט חלוצי ומסירות לרעיון. גם ההורים היו מהטיפוס המתקדם. מהר מאוד מצאנו בינינו שפה משותפת, נקלטתי בתוך המשפחה בקלות והאושר היה רב.

ב 1935 – "עשור לגבעת השלושה", נערכה חגיגה מפוארת ומאד מוצלחת, אך לאחר כמה ימים קרה אסון גדול בלתי נשכח שזעזע את כולנו. התפשטה מגיפה של דיזינטריה – טוקסית בצורה חריפה. כתוצאה מהמחלה נפטרו 4 תינוקות (ביניהם אורה ליפשיץ ז"ל, בת אחיה של חייקה – יענק'ל). בתנו דליה גם חלתה במחלה זו. חייקה, כאם צעירה, עברה זעזוע קשה מאד.
שבועות ללא שינה, ללא השגחה על עצמה, על תזונתה היא, וכתוצאה מכך נחלש הגוף ונשאר רק המרץ האופייני לה.
לאחר שדליה הבריאה, נדמה היה שחייקה התאוששה אף היא והמשיכה לעבוד בגן הירק, אך כוחותיה התדלדלו מיום ליום ומשקלה ירד. אחרי בדיקות ממושכות גילו אצל חייקה מחלת ריאות בצורה חמורה מאד. הרופאים לא נתנו תקוות רבות, אך הודות לרצון עז לחיים והודות לייעוץ של הרופא הראשי של קופת חולים, ד"ר מאיר ז"ל, שהיה לנו ממש כאָב, עשו את הניתוח בארץ במקום לנסוע לשווייץ. הניתוח הצליח באופן בלתי רגיל. הרופאים ציינו כי הצלחת הניתוח הייתה "אחד מני אלף". חודשים רבים שהתה חייקה לצורך החלמה מחוץ לבית, אך לבסוף חזרה בריאה לחלוטין.
אך על דבר אחד הצטרכה לוותר –על עבודה פיזית, וזה היה משבר קשה מאד.
חייקה היתה אז רק בגיל 26, וכבר בגיל זה נאלצה לסבול מגבלות כאלו. בלית-ברירה התחילה לעבוד בהנהלת חשבונות – ברישום סידור עבודה, ולאחר מכן עברה את כל שלבי הנהלת החשבונות והגיעה לבסוף לעריכת המאזנים במשק. יחד עם עבודתה זו תמיד הייתה מוכנה לצאת מדי פעם לפעם לכל מיני תורנויות במשק, כמו שמירת לילה, עזרה במטבח בערבי חגים, תור בקייטנה, וכל זה נעשה ברצון טוב, למרות המגבלות הפיזיות.
בשנות השלושים והארבעים, אירועי מאורעות "המרד הערבי" ובהמשך מלחמת העולם, אני הרגשתי צורך לעזור לכלל הישוב העברי והתגייסתי לצבא הבריטי, ליחידת ההנדסה.
חייקה קיבלה את התנדבותי בחרדה אך בתמיכה בהחלטתי.
חייקה חייתה על עקרונות. הייתה אומרת:" מה שאני דורשת מאחרים גם עלי למלא אותם הדברים ולתת שכם".. חייקה אף פעם לא נדחפה לראש התור. יהיה זה קשור עם סיוד חדר, או השלמת ריהוט ועוד דברים. "מה יש" היתה אומרת, "שום אסון לא יקרה אם אחכה עוד זמן מה". הסתפקה ללא טענות בתקציב שקיבלנו מהקבוץ.
ב – 1944 נולד בננו אלי. השמחה הייתה גדולה אך נוספו לחייקה מטלות רבות הקשורות בגידול הילדים. חייקה קיבלה הכל בשמחה ודאגה לכל בני המשפחה. קראנו לה "סבתא מספר 2".
חייקה טיפלה גם באביה במסירות, ולאחר שעבר ניתוח בשנת 1948 דאגה לעודד אותו ולהקל על כאביו, גם בגלל שהרופאים המליצו למנוע ממנו תרופת "מורפיום" כדי שלא יתמכר. בעזרתה השתקם, אך נפטר בשנת 1950.
הבן הצעיר יגאל נולד בשנת 1948 ושמו מביע את הכמיהה לעצמאות המדינה והצלת יהודי הגולה.
לא עבר זמן רב מתום מלחמת העצמאות והקיבוץ סער. חילוקי דיעות פוליטיים הביאו להחלטה על פילוג הקיבוץ (1952). חייקה הייתה חברה במפלגת אחדות העבודה ואני במפא"י.
חייקה סבלה מההחלטה על הפילוג בעיקר בגלל פרישת אחיה יענק'ל ליפשיץ ומשפחתו שעברו לגבעת השלושה החדשה. אני וחייקה וילדינו ואמא של חייקה עברו לעינת. המעבר היה קשה אך בעקשנות ונחישות החליטה חייקה להמשיך בדרכה ולחזק את משפחתה.
מחלתה הממושכת של אמא של חייקה הציבה בפני חייקה אתגר קשה נוסף. חייקה לא הסכימה להעביר את אמא למוסד כלשהו. היא טיפלה בכל צרכיה של האם עד פטירתה בשיבה טובה בשנת 1962.
השנים חלפו, הילדים גדלו. דליה נישאה למשה'לה טבנקין ועברה לגור בעין-חרוד.
אלי סיים את לימודיו והתגייס לצה"ל. לאחר שחרורו הודיע לנו שהוא עוזב את עינת.
חייקה התאכזבה מאד מעזיבתו. אמרה לו: "האם לא חונכת בביתנו לצדקת חיינו ודרכנו, האם אתה בוגר די בכדי לקבוע את עתידך כבר עכשיו?"
גם אלי וגם יגאל השתתפו במלחמת ששת הימים (1967). יגאל המשיך בשירותו הסדיר גם בעת אירועי מלחמת ההתשה כאשר הוא מוצב כקצין הנדסה קרבי בבניית "קו בר-לב" לאורך תעלת סואץ.
כל בני המשפחה היו מודאגים וחרדים לשלומו, אך גם גאים על תפקידו החשוב בהגנה על המולדת.
יגאל חזר בשלום משירותו הצבאי, התחתן עם חברתו נינה ונולדה להם הבת רוני – והיא הנכדה הראשונה שלנו. אך אושרה של חייקה שוב נפגם כאשר יגאל הודיע לנו כי הוא עוזב את עינת ועובר לגור במושב. חייקה ניסתה לשכנע את יגאל להישאר ולבחור בכל עיסוק שיחפוץ או אם ירצה יוכל להמשיך בלימודים, אך ללא הועיל.
ליגאל ונינה נולדה הבת השנייה – גלי, אלי התחתן עם חברתו מיקי ונולד להם הבן ניר.
חייקה שמחה מאד על כל נכד ונכדה שנולדו וסייעה לילדיה לטפל בנכדים ככל שיכלה.
היו כמה שנים מאושרות, אבל כמו בעבר, הגורל פועל אחרת מהמתוכנן והמקווה.
במאי 1973 נהרג יגאל בתאונת דרכים. אסון כה כבד מוטט אותנו הוריו לחלוטין. אני מצאתי נחמה פורתא לצערי ואבלי בהחזקת משקו של יגאל. אבל חייקה לא יכלה להתאושש יותר. לקתה במחלות, התקשתה בעבודה. לעיתים התנחמה בביקורים של הילדים והנכדים וגם חברים מהקיבוץ ניסו לעודד אותה.
בחודש יולי 1975 הלכה לעולמה לאחר אישפוז של כמה ימים.
אנו התייתמנו – אני מחברה מסורה ושותפה בחיים, אתם, ילדיי ונכדיי, מאם וסבתא, שאהבה ודאגה לכם תמיד בלב ונפש. אתם, האחים ובני משפחותיכם, נפרדתם מאחות ודודה, שתמיד השתתפה בשמחותיכם ובדאגותיכם, ומשק עינת נפרד – מחברה מסורה, שכל חייה עמדו לפניה רק הצדק והיושר.
נזכור אותה באהבה ובהערצה כל ימי חיינו.