גניה שלנגר

נולדתי בפולין בעיר לודמיר (כיום – מזרח אוקראינה) בשנת 1915 בתקופת מלחמת העולם הראשונה.
את אמי אינני זוכרת, היא נפטרה כשאני הייתי קטנה. אחותי הגדולה ביותר גרה עם משפחתה בכפר לא רחוק מעירנו. כשהגעתי לגיל 7, אבא החליט להתחתן עם קרובת משפחה שהיתה אלמנה עם שני בנים. היא הגיעה אלינו עם בנה הקטן שהיה בן 8. אמו (אמי החורגת) היתה אמורה לטפל בי כי הייתי הצעירה ביותר במשפחה – אך היא היתה יותר מסורה כמובן לבן שלה ואני הייתי המקופחת. לא היה לי כוח ועוז להלחם על זכויותיי, כך שאחיותיי המבוגרות היו לי להגנה עד לכך שהייתי ברוב שעות היום, אחרי הלימודים, מבלה אצל חברה טובה שהיתה להם. מצרכי מכולת ומזון היה אצלם יותר בשפע וקיבלו אותי ממש כמו בת שלהם. הייתי מאד חרוצה בלימודים, בבית הספר הפולני – כללי שבו סיימתי את לימודי.
אבא שלנו היה מורה בבית לעברית לקבוצת תלמידים. היה לנו גם משרד פרטי שאבא ניהל ואנו עזרנו כשהיה צורך בכך. אבא כתב כל מיני בקשות למשרדים ממשלתיים. היו באים אלינו כדי לכתוב גם גויים שהעריכו היטב את אבא שהיה כותב יפה מאד. הוא גם ידע את השפה הרוסית שלמד בגימנסיה בזמן שלטון הצאר ברוסיה.
למרות כל זה לא הספיקה הפרנסה למשפחה, ואבא גם שימש במשך כמה שנים מזכיר הקהילה היהודית אך המשכורת החודשית אף פעם לא שולמה בזמן.
כשגמרתי ללמוד בגיל 15-16 כבר התחלתי לדאוג לקיום כי ידעתי שאבא לא יכול לעזור לי לקנות בגדים או נעליים כמו שנערה צריכה. אחי ז"ל עלה ארצה בשנת 1930 והתכתבנו במכתבים ארוכים. הוא ענה לי על שאלותי מה ללמוד כדי להרוויח כסף. הוא יעץ לי ללמוד מקצוע. היה בעירנו בית ספר "אורט" לתפירה והלימודים בו ארכו 3 שנים. היה לי גם כשרון לציור אבל כדי ללמוד את הנושא הייתי צריכה הרבה כסף ולנסוע לעיר רחוקה. אבא לא היה כל-כך מרוצה מהחלטתי ללמוד ב"אורט" תפירה, הוא כיהודי דתי רצה שבתו תמשיך ללמוד בבית הספר "בית-יעקב". אני במקביל ללימודי נמשכתי לחברה שהיתה קשורה לאיגוד מקצועי. למדתי ב"אורט" רק שנה אחת כי לאבא לא היה כסף לשלם את שכר הלימוד. באין ברירה התחלתי ללמוד אצל תופרת פרטית, שנהגה לנצל אותי לביצוע כל מיני שליחויות. בכל זאת הספקתי גם ללמוד. במשך הזמן התופרת הכירה בכשרוני והתחילה לשלם שכר עבודה. בשנים אלו הייתי פעילה בארגון המקצועי שנקרא "עובדי המחט" בתור מזכירה. היו כמה ארגונים מקצועיים וארגנו אפילו שביתות נגד המעבידים. היו בינינו כמה מפלגות ציוניות וגם שמאלניות. הייתי כמה שנים חניכת "השומר הצעיר". אספנו גם תרומות למען ארץ ישראל. זכורה לי שנת 1929 שבה היו מאורעות – פרעות של ערבים נגד יהודים בארץ ישראל. כל יהודי העיר התאספו אז בבית הכנסת הגדול שבעיר, ההמונים עמדו בחוץ ושמעו מהרבנים מחאות נגד הרוצחים הערבים, עמדו שעות ועיניהם דומעות.
המשכתי לעבוד במקצוע ועזרתי לא פעם לאבא לקנות מצרכים לשבת.
ביתנו היה בית פתוח. אמנם הורגשה דלות, בקושי הספיק הכסף ללחם, ובשר בישלו רק לשבת כי זה היה יקר – ובכל זאת אבא ז"ל היה מכניס אורח לשבת אם לא היתה לו משפחה.
עם פרוץ מלחמת העולם השניה בשנת 1939 שרר פחד גדול בעיר. היו אזעקות והרחובות היו ריקים מאנשים. רק כמה אנשי הגנה אזרחית עמדו בפינות רחוב ושמרו שאנשים לא יסתובבו ברחובות. בלילות היה משטר של האפלה מפחד המפציצים הגרמניים. כל לילה שכבנו על הרצפה וקיווינו שלא ניפגע. עקב כיבוש שטחים בפולין ע"י הגרמנים, ברחו תושבים רבם לעירנו וכך הפכה העיר למקלט עבור אנשים רבים מעיירות וכפרים שנכבשו ע"י הגרמנים. הפליטים היהודים מצאו מחסה אצל משפחות יהודיות וכן בבתי הכנסת. המצב בעיר היה קשה, בתי החולים מלאים, הפצצות גרמו הרס ופציעות. פחדנו מאד, גם רבים מהאוקראינים התנכלו ליהודים, ורצחו רבים. בינתיים אחותי גיטל חלתה והובאה לביתנו. לא היה מקום בבית החולים ובשל העוצר שהוכרז מפחד ההפצצות הגרמניות, אף אחות לא הסכימה להגיע לביתנו להזריק תרופות לאחותי. רצינו לברוח לרוסיה כפי שעשו הרבה תושבים, אך אבא התנגד לנסוע וגם עקב מחלת אחותי לא יכולנו לצאת לדרך. עקב הטיפול הרפואי שלא הגיע נפטרה אחותי. אחר כך הצבא האדום הרוסי נכנס לעיר.
בשנת 1940 נסעתי לחפש עבודה בעיר לבוב. היו שם הרבה פליטים ולא מצאתי עבודה. נסעתי לברית-המועצות וכך ניצלתי ממוות בשואה. החיים בברית המועצות היו קשים – רעב, קור, חוסר עבודה, משטר קומוניסטי נוקשה. בשנים אלו פגשתי את מאיר שלנגר והתחתנו. בשנת 1945 העבירו אותי ואת מאיר לפולין בקרבת גבול גרמניה. במקום היתה אנטישמיות גדולה ועזבנו למחנות בגרמניה למקום שעזרו לנו מאירגוני "אונרה" האמריקאי. ב – 1947 נולדה בתנו היחידה מיכל. 3 חודשים אחרי הלידה הפלגנו לארץ בספינה יוונית קטנה.
בארץ הצטרפנו אל אחותי ברכה שקדי ומשפחתה בקיבוץ גבעת השלושה.
יהי זכרה ברוך.

(הערת הארכיונאי: פרוט מלא על התלאות ומאבק ההישרדות של גניה בתקופת שהותה בברית המועצות נמצא בחוברת "קורות חיים" שערכה ברכה שקדי ונמצאת בארכיון קיבוץ עינת)