שרה שמידקו (גולדברג)

נגמרו ימי ה"שבעה", מהיום הקודר והמר שהבאנו אותך למנוחת עולמים. הימים חולפים ועוברים מאותו יום ששחרר אותך מהכאבים האיומים והבלתי פוסקים שסבלת בחודשים האחרונים, אבל הלב אינו נותן לי מרגוע ואינני יכול להאמין, כי לא אבוא עוד ל"בית רבקה" בשעה הקבועה לראות את זיו פניך שלא הועם אפילו בימים הקשים ביותר שלך, כי לא אבוא ונדבר על הא ודא, על הבנים, על הילה הקטנטונת שכמעט ולא זכית לראות אותה, וכי לא נשוחח ונרקום עוד תכניות לעתידנו המשותף.
שרה שלי היקרה מכל! עולות לפניי עיניי תמונות מני-אז שהכרנו אחת את השני, עוד בהכשרה בפולטוסק של גוש גרוכוב, ואנו שנינו עולי ימים.
את באת מבית מסורתי שהיה רחוק מהווי תנועת העבודה הציונית ורחוק מהרעיונות לנסוע להכשרה, להפוך לפועלת "שחורה", לעבוד בעבודות גסות כדי להיות אדם פרודקטיבי וכדי לעלות ארצה. הנערה הרכה והמפונקת בשערות הפשתן הלבנות, היפות, שכיתרו את ראשך. זכור לי כי לא פעם ולא פעמיים רצו הורייך להחזירך הביתה, כדי לחיות חיים "נורמליים" אבל את שדבקת בי ואני בך לאהבה עזה, התגברנו על הפיתויים האלה.
המשכנו יחד ועלינו סוף סוף ארצה כמעפילים, את כמעפילת ה"טייגר היל".
ביום פרוץ המלחמה נכבשה עירך על ידי הצורר הנאצי ונותקת מבית הורייך לעולמים. נשארת הנצר היחידי מכל משפחתך הענפה שהושמדה.
גם אליי התאכזר הגורל וכל משפחתי הושמדה באושוויץ. נשארה לי רק אחותי שתזכה לחיים ארוכים, שגם היא הצליחה להגיע ארצה כמה שנים לפני פרוץ המלחמה. רמת הכובש, ביתנו הראשון בארץ, סבלה ממאורעות דמים וממלחמת השחרור.
שנינו הקמנו משפחה לתפארת, נולדו הבנים והיינו מאושרים. היה לנו בית חם וטוב והשתרשנו היטב בקיבוץ. שנינו היינו מעורים בחיי החברה והמשק, כל תפקיד ציבורי וחברתי שהוטל על שנינו קיבלנוהו בהבנה ובאהבה. הייתי נוטר הרבה שנים ועקב הנסיבות הייתי מרוחק מהבית ואת טיפלת בילדים שלנו כאמא למופת. בבואי הביתה לחופשה תמיד היה לך לספר משהו על התקדמות הילדים.
אחרי אמנון ונחשון נולד לנו הבן השלישי וקראנו את שמו על שם אביך ז"ל – ישעיה, כי ידענו כבר בבירור על השואה האיומה שפקדה את קרובינו – יקירינו, שם בגולה.
פרצה מלחמת השחרור. רמת הכובש בקו האש, ומתחילים הנדודים של הילדים עם אימותיהם. אנו הגברים נשארנו לשמור על הנקודה לבל תיפול בידי האויב. את שמרת על ילדי המשק כבבת עינייך ועל הבנים שלנו שהיו ב"נכר" עם כולם. עברת ימים קשים עד למאוד, אך אף פעם לא התאוננת, כי כך ציווה הגורל והאור של תקומת ישראל האיר על כל הצרות והמכאובים של הימים ההם.
נגמרה המלחמה וחזרנו הביתה, אבל שוב פקדו אותנו ימי סבל. הפילוג האומלל שפרץ בתנועה שלנו הכריח אותנו לחפש בית חדש. אומנם היו פיתויים להישאר במקום ולהמשיך בחיים כרגיל, כאילו לא קרה דבר, אבל את באהבתך הגדולה אליי, החלטת ללכת לאן שציווה לנו הגורל. שוב נקודה חדשה, מקימים בית חדש. מחסור וסבל היו מנת חלקנו אז, אך את נרתמת לטיפול בילדי המשק ושנים רבות עבדת באמונה ובמסירות אין קץ בחדר האוכל של הילדים. רכשת לך הרבה ידידים, כי היית כנה ומסורה לתפקיד.
ילדינו – בנינו, גדלו והקימו משפחות משלהם. לאושרנו לא היה קץ. את עקבת אחריהם בדאגה וגם בשמחה. נולדו הנכדים והרחיבו את המשפחה שלנו המלוכדת. ידעתי, וגם ראיתי, עד כמה את דואגת לשלום הבנים, שכולם נדרשו ללכת למלחמות ישראל ולהגן על ביטחוננו. בנינו יצאו לשלוש מלחמות, השתתפו במלחמת ששת הימים, במלחמת ההתשה ובמלחמת יום הכיפורים. את, האמא לא ישנת בלילות וחיכית לשמוע איזו בשורה מהם. אמנון הבכור, שלחם בחיל האוויר, ונחשון וישעיהו בחיל השריון. הבנים חזרו בשלום מכל המלחמות הללו, אבל הגוף שלך שידע להתגבר מכל הקשיים בחיים, הוכרע הפעם תחת מחלה ממארת שהתחילה לקנן בך.
עשר שנים תמימות נאבקת עם המחלה האיומה. היו שנים שחשבנו, כי הנה התגברת ויכולת לה, למחלה, כי היה לך כוח רצון כביר לחיים וליופי שבחיים. אבל הגורל האכזר רצה אחרת. זה כשנה ויותר הורע מצבך, הייסורים באו וגברו. לחמת בחריקת שיניים, היית מבליגה על הכאבים שלא הרפו ממך יומם ולילה. היו אומנם ימים של הפוגה ורציתי להאמין שהנה בכל זאת, יבוא הנס, ועל המחלה הנוראה הזאת בכוח רצונך תתגברי. אך המצוקות גברו על התקוות ונלקחת ממני ומאיתנו. נשארתי גלמוד ואבל. זיכרונך לא ימוש ממני לעד.
נוחי בשלום, שרה שלי האהובה והיקרה, ורגבי אדמת עינת ימתקו לך, כי אהבת את הבית הזה!