שלמה סקורקה

הכרתיו בהיותו ילד בגיל צעיר מאד. זוכר אני עוד איך שהובא לחדר, במקום שגם אני למדתי, ע"י סבו. הוא הפנה את תשומת לב התלמידים בתדירות שבה היה הסבא מבקרו, מדי יום ביומו, ומביא לו דברים טובים. קודם לא העזנו לשאול אותו את פשר הדבר, מדוע לא הוריו, כי אם סבו, מבקרו תמיד, אולם זה התברר לנו במשך הזמן, ראינו שנפשו של הסבא היתה קשורה בנפשו של שלמה והיה מתמסר למענו ברוב זמנו הפנוי.
עוד בהיותו ב"חדר" התבלטו אצלו כישרונות לעבודות יד והיה עושה הכול בצורה מושלמת. למשחקי ילדים לא נמשך אף פעם. היה תמיד רציני ובזמנו הפנוי היה עוסק בסדור כל מיני דברים. מאוחר יותר כשהייתה לי הזדמנות להכיר את הוריו ויתר בני משפחתו, נוכחתי עד כמה נהנה מרוב חיבה אצל הוריו ומשפחתו – מעטים היו הילדים שהכרתי ושיהיו כה אהובים על בני משפחתם – אבל הוא לא התגאה בזה ואף פעם לא השתמש לרעה במצבו זה.
לאחר שסיים את הלימודים בחדר ובבית הספר החל לעבוד כדי לעזור להוריו. אמנם הם לא רצו בזה, אבל הוא, למרות היותו כה צעיר לימים, החליט לא ליפול למעמסה על הוריו ולהרוויח לקיומו, מפאת היותו כשרוני וחרוץ מאד בעבודתו, הרוויח סכומים די ניכרים ומסר את כל הכסף להוריו. כך נמשך המצב עד נסיעתו להכשרה.
שלמה היה בן יחיד והיו לו עוד חמש אחיות. משפחתו משפחה עממית, מושרשת במסורת היהודית וגם אדוקה כמו רוב המשפחות בעיירות היהודיות בפולין. למרות זאת ההורים היו סבלניים מאד לילדיהם והתייחסו בחיוב לתנועה הציונית. היה נעים מאד לבקר בביתם, בני המשפחה קבלו בלבביות מיוחדת את כל הבא לבקר אצלם. כל אחיותיו היו פעילות בתנועה הציונית על כל זרמיה. שלמה אף הוא השתייך להסתדרות נוער ציונית כללית. אחרי זה היה ממקימי סניף "החלוץ" בעיירתנו ומהפעילים ביותר. היה גם חבר ב"פועלי ציון", אבל עיקר פעולתו היתה ב"החלוץ". החליט לצאת להכשרה בתקופה קשה מאד בתנועה הציונית וב"החלוץ", בתקופה ששערי הארץ נסגרו והעלייה נפסקה לגמרי. גלים של "יורדים" (חוזרים מהארץ) היו מציפים את הערים והעיירות בפולין, מפיצים כל מיני דיבות על הארץ ומכניסים מבוכה לשורות "החלוץ". רוב קיבוצי ההכשרה התמוטטו אז וגם לסניפי "החלוץ" חדרו הייאוש והאכזבה.
בימים אלו הייתה ההחלטה לצאת להכשרה צעד נועז מאד. הוא נתקל בקשיים גדולים מאד ערב עלייתו ארצה. ראשות, ההורים לא רצו בשום פנים שבנם היחיד והאהוב יעזוב אותם והיה עליו להיאבק קשות עד שהצליח לקבל את הסכמתם. שנית, היה עיכוב בגילו.
עליו היה להתייצב לצבא (הפולני) ולא יכול היה להשיג את התעודות הדרושות לעלייתו. נוסף לכך היו קשיים בהשגת הכסף להוצאות העלייה, כי לא רצה בשום אופן לקבל עזרה מהוריו. בכל זאת לא רפו ידיו והוא הצליח להתגבר על כל הקשיים.
בהגיעו ארצה נכנס ל"קיבוץ המאוחד" ונשלח לפלוגת עין טבעון. הוא לא היה מרוצה ביותר שם, רצה להיות יחד איתנו, אולם סרבו להעבירו משם. רק לאחר שפלוגת עין טבעון חוסלה, עבר לאיילת השחר לזמן בלתי קבוע, בשנת, 1930 החליט לעבור לגבעת השלושה.
בשנת 1933 עברתי גם אני ל"גבעה". ימים אחדים לאחר העברתי נודע לי שהוא עזב את הקבוץ. הצטערתי צער רב והדבר הזה לגמרי לא עודד אותי. אולם, לאחר שיחתי הראשונה עמו, נוכחתי שהוא לא עזב את הקיבוץ מרוב ייאוש בו. עבר עליו אז איזה משבר פנימי והיה לו צורך נפשי לחיות זמן מה מחוץ לגבולותיו. הוא הגדיר לי אז את מצבו במילים אלו:
"בכדי שאוכל להמשיך לחיות בחיי הקיבוץ, נאלצתי לעזוב לזמן קצר".
במשך הזמן שנמצא מחוץ לקבוץ התעניין מאד בנעשה ב"גבעה" וכבור זמן קצר מאד חזר אליה והקים את חייו המשפחתיים עם רעייתו איטקה ובניו, ארנון וגלעד.
מאז הספיק להכות שורשים עמוקים בחיי ה"גבעה" והיה קשור אליה בכל נימי נפשו.
לפני כמה שנים התגלה בו רצון לעסוק בפיסול. הוא התמסר לתחביב זה בלב ונפש. פיסל בזמנו הפנוי מהעבודה. גם לשיעורים בם השתתף בסטודיו בתל אביב, היה נוסע רק בערבים ובשבתות.
היו לו קשיים בגלל חוסר מקום קבוע לעבודתו, אולם לא הפסיק את עיסוקו בפיסול.
הרגיש את עצמו מאושר כשניתן לו מקום לסידור האטלייה שלו, והוא עיצב אותו בטוב טעם. בהזמינו אותי לבקרו באטלייה ובהראותו את מוצגיו היו פניו קורנים מרוב שמחה על הישגים אלה.
בתקופת ביניים במחלתו, בזמן שנמאס עליו להסתובב בלי עבודה, והוא כבר אז לא היה מסוגל לכל עבודה, שוחח איתי ארוכות על כך. עודדתי אותו, אמרתי שיוטב לו, יתרפא, יחלים, ושוב יוכל לעבוד בכל העבודות. הוא קיבל את דברי בעצב חרישי.
באחת השיחות האחרונות איתי, בהרגישו שבמצבו עוד לא חל שינוי לטובה, אמר לי, שאף פעם לא רצה לקבל שום מתנה, ולו גם מקרוביו. אולם כעת בכדי להבריא מהאישיאס, שנראה לו כמחלה הגרועה ביותר, יאלץ לקבל את עזרת גיסו, שהציע לו תכנית ריפוי, והוא יעשה זאת בכדי להיות מסוגל לעבודה. ואכן, רצונו היה עז להתרפא ולא להזדקק לאף אחד.
מצבו של שלמה הורע והרופאים לא מצאו תרופה למחלתו. נעשו מאמצים נואשים להצילו, כולל בקשה להשיג "פניצילין" מארה"ב (התרופה האנטיביוטית הראשונה, שהייתה חדשה בשעתו ולא נמצאה בארץ), אך עד שהגיעה התרופה נפטר שלמה והלך לעולמו בטרם עת.
אכן, כה ידאב הלב ותעגם הנפש על שלמה כי איננו.