רחל יזרסקי

את מצטרפת היום לכל יקירייך וקרובייך, להורים שלך, לאחים שלך, לדודים, לסבא אילקה ולהגר.
כבר הרבה שנים שאת נשארת והם הלכו, הרבה שנים, אך בעצם רוב חייך הם חיים בינך ואיתך.
בפרק הסיום בסדרה הנפלאה "שטיסל" כשהגיבור מבין שהוא צריך לשחרר כבר, הוא מבקש מהבן שלו ומאח שלו לשבת יחד איתו, עוד רגע קטן לפני שהוא מניח להם ללכת.
הוא מספר להם ששמע פעם משהו שכתב סופר יהודי, בשביס זינגר, באחד מסיפוריו:
"המתים לא הולכים לשום מקום, כולם פה. כל בן אדם הוא בית קברות, ממש בית קברות ששוכבים בתוכו כל הסבתות והסבים שלנו, האבא והאמא וכולי.. כולם כולם פה כל הזמן".
ואז בסצינה מרגשת שאפשר ליצור רק בסרט, כולם חוזרים ויושבים שוב סביב השולחן.

נזכרתי ברגע הזה כשחשבתי עליך, איך כל חייך, המתים היו איתך פה. סביב הכורסא –
נחמה, אמא שלך, שמתה מול עינייך בסיביר מרעב וקור בעודך נערה צעירה. ואת הגשת לה את כוס החלב האחרונה. אריה לייב, אבא שלך שנלקח ממכם ברגע ע"י המשטרה החשאית. ובשבת כשבאנו להיפרד ממך, סיפרת לנו איך בקשו ממך לצאת לרחוב להביא משהו ואת ראית שיירה של מכוניות עוברת ובתוך אחת מהן זיהית את אבא שלך, וזאת הייתה הפעם האחרונה שראית אותו.
הדודה שוורצ'ה שהייתה לכם כמו אחות גדולה, נמצאת איתכם בחופשות הקיץ בכפר שעל גדות הנהר, ושממנה נפרדתם כשהוגליתם לסיביר, ארבעת הילדים עם אמא וסבתא.
הדודה רות שאספה אתכם אל ביתה, ארבעה יתומים עם סבתא, והייתה עבורכם בית ראשון במולדת, אחרי ששרדתם את הגלות בסיביר, ולאחריה מסע של שנתיים באירופה, כשנאספתם על ידי עלית הנוער לקראת העלייה לארץ ישראל הנכספת, בדרך לא דרך כמעפילים.
הדוד אייזיק היפה שעלה כחלוץ לקבוצת כנרת ויצר חיבור נוסף ושייכות למולדת.
אחותך הבכורה עליזה שנפטרה צעירה.
הגר הנכדה הבכורה שלך, שהכאב על מותה כפעוטה ליווה אותך כל הזמן.
אחיך הצעיר והקרוב אליך, זליג, שנפטר צעיר והותיר אותך שוב לבד…
סבא אילקה שדרכי הגורל הפגישו והפרידו בינכם שוב ושוב –
ובשנים האחרונות דינה, האחות שנשארה במרחקים ובנה נאפי.
כולם היו איתך וסביבך וסביבנו, מרגע שנולדנו, הסיפורים והמתים פה כל הזמן כדברי בשביס זינגר.
אל הקרובים והיקרים נוספו גם נאטשה ופייר גיבורי הרומאן "מלחמה ושלום" של טולסטוי, וגיבורי "אנה קרנינה" שכל כך אהבת.
מלאת שאר רוח, היית מתארת בעיניים בורקות מהתרגשות את השיחות, תיאורי הנוף, והניואנסים הפסיכולוגיים. גם שירה, מוסיקה, שפות, ואסתטיקה בכלל, היו תמיד ברקע, ליוו אותך ונתנו תמיכה לנפשך.
בשבילי, ואני בטוחה שגם בשביל כל האחים, הנכדים שלך, את היית הסבתא הכי טובה בעולם. ולנו תמיד אמרת שאנחנו הכי בעולם שלך. בתור ילדה, לבוא אליך ולישון אצלך בדירה הנעימה בפתח תקווה, היו רגעים של אושר, שאת כולך שלי ובשבילי. נותנת אהבה ללא תנאים. את מדברת ואני יכולה להקשיב ולספוג את הסיפורים לתוכי וגם לקבל תשובות לשאלות תמימות, בסבלנות אין קץ.
זכורים לי טיולים למוזיאון, לגן החיות שסמוך לדירה שלך, ובכלל לעיר הגדולה.
זוכרת שלקחת אותי איתך לעבודה שלך בבית היולדות בשיבא. לטיול לירושלים ברכבת. כמה הרפתקאות וחוויות ביחד. רק שתינו, ממש סבתא מדליקה. ואני מסתכלת עליך בפליאה של ילדה, איך את מתלבשת תמיד בשמלות, נעלי עקב, עם כפות ידיים מושלמות ומטופחות, את כל כך יפה ואלגנטית ממש ליידי אמיתית. מלאה בטעם טוב. מביאה איתך ניחוחות של ארץ ותרבות אחרת אבל גם מאוד מרגישה שייכת גאה ומבורכת שאת בארץ שלך.
האוכל שאת מכינה לנו הוא הכי טעים בעולם –
מרק עוף שכמהו לא טעמתי, וכשאני שואלת אותך איך זה כל כך טעים את מסבירה לי ברצינות מה הסוד. וגם גפילטפיש, קרטופלאך וקניידלאך וקומפוט שאין כמותם.
מכינה עוגה לכל נכד לכבוד היום הולדת, וכמובן ברכה. חוגגת איתנו את הזכות והנס הזה מבחינתך, של להיות סבתא בארץ ישראל. מספרת איך כל אחד נולד שוב ושוב בהתרגשות.
פעמיים בשבוע הגעת באוטובוס של ארבע לעינת, להיות איתנו עד האוטובוס של שבע, ואנחנו הכי בעולם שלך, כמו שתמיד אמרת.
יחד עם כל האובדנים והפרידות שלך, אנחנו המשפחה הקטנה של אמא נילי היינו כל עולמך. ואמא נילי הבת היחידה שלך שתמיד אמרת שהיא ההוכחה שניצחת. אמא נילי הכל יכולה שעל הכתפיים החזקות והיציבות שלה נושאת בעול כל השנים. וחוץ מלטפל בנו ובנכדים שלה, כבר הרבה שנים, מטפלת בסבתא לבד, במסירות והקרבה שאי אפשר אפילו לתאר.
סבתא תמיד אמרה שמזל שנולדה לה ילדה, כזאת על הקרקע. בשבת האחרונה כשבאנו להיות אתך, אמרת לנו כמו תמיד, שאת לא יודעת מתי תלכי, אבל "שתדעו לכם שאתם האושר שלי ושזכיתי".
בת אחת, ארבעה נכדים ועשרה נינים.
סבתא רחל שלנו שהיא ספר היסטוריה פתוח.
מדי פעם כשאני נזכרת בסיפורים שלה, או כשהיא סיפרה, חשבתי לעצמי שזה בלתי נתפס החיים האלה שהיא עברה, ממש סרט עם כל כך הרבה תהפוכות בעלילה, ובכל זאת החיים חזקים מהכול, ואולי – דווקא בגלל שהמתים היו כל כך נוכחים בהם.
אולי דווקא בגלל שהסיפורים חיו בתוכה כל כך…
בתמונה האחרונה שלך שאימא צילמה, את כל כך יפה, והמבט שלך שלו ומסופק.
ככה אני אזכור אותך, יפה חכמה אצילית ושלווה. ומלאת הכרת תודה.

אוהבת ואוהבים אותך מאוד מאוד – כל הנכדים והנינים.