משה שבתאי

ט"ו שבט תרס"ט - 6/2/1909

כ"א אב תשנ"א - 1/8/1991

לזכרו/ נירה כהן

עינת, יום שישי, 2.8.1991

היום אנו מלווים אותך משה בדרכך האחרונה. אתמול בשעה הזאת עצמת את עיניך לנצח, כאן בביתך בעינת.
אני זוכרת אותך באותו ערב-לילה עצוב ומר בו איבדת בפתאומיות את מלצ'ה אשתך, ובאותן דמעות ובכי בלתי פוסק ומתוך חוסר היכולת לעכל ולהשלים עם גודל המכה שנחתה עליך התחלת אתה להיפרד מחייך, לא יכולת לבד, לא רצית לבד.
איש חרוץ עד חרוף נפש – ככה הייתי מגדירה אותך. מהיום שעמדתי על דעתי ומאותו רגע שאני זוכרת, אני זוכרת אותך עובד ונאבק על עבודה. אתה שייך לאותו גזע מופלא של אנשים המסתפק במועט ונותן המון. הרבה שנים בנגריה, במלחמת העולם השנייה אתה יוצא עם חיילי הבריגדה לאירופה השסועה שותתת הדם לקחת חלק במטרה הקדושה של הצלת שארית הפליטה. שנים מנותק מהבית ומהמשפחה, ותמיד כשאני באה עם ילדים מעינת לגבעת השלושה הישנה, אני מספרת להם את הספור איך יום אחד אחר הצהריים כשבאתי עם רבקה לחדר שלך ושל מלצ'ה ואתה היית רחוק באיטליה. רבקה אמרה לי : "בואי נלך לאיטליה לאבא שלי" ולקחנו סל קטן והתחלנו ללכת.
הלכנו לכוון השער האחורי הקטן של גבעת השלושה וחבר שפגשנו שאל: "ילדות לאן אתן הולכות"? ואנחנו אמרנו לו שאנחנו הולכות לאיטליה שמאחורי הגבעה לאבא של רבקה והוא אמר לנו "אי אפשר ללכת לאיטליה, היא נורא רחוקה, היא מאחורי הים".
בעינת היה לך ענף עצמאי – האווזיה, בתנאים קשים. מבוסס בבוץ עד הברכיים, מחושך עד חושך, יוצא עם הפרדה לקצור ירק, בגשם ובחום, תמיד, העיקר להוציא פרנסתך בכבוד בעשר אצבעות. משם אתה עובר למטע ובשנים האחרונות אתה עובד בבית-החרושת לנעליים. אתה ומלצ'ה גרתם במרכז עינת על הכביש. בכורסת העץ הפשוטה שבנית בעצמך היית יושב על הדשא שלפני ביתכם וחי את עינת. פרלמנט של שכנים היה מתאסף אצלכם – בנדר, חייקה ועזרא, נחה ועוד חברים שהיו עוברים בדרך וככה הייתם יושבים, רואים ונראים ומנהלים את העולם והעיקר את הבית שלנו, את עינת. היתה באה המשפחה שלך, הכרתי את כולם, שמעון ושפרה והמשפחות שלהם, הילדים של אחותך מלכה ז"ל , בלה ואריה וחברות טובות טובות של מלצ'ה, ידעתם לקבל, לארח. מלצ'ה בקצב המהיר והזריז שלה, ואתה במסירות שלך למי שאהבת וכיבדת. הבית שלכם ריק.
הבנות רבקה וזהבה היו האוצר שלכם וכשהן בונות להן בית ומביאות לכם נכדים, אתם מוכנים לעשות את הכל על מנת שיהיו מאושרים, בריאים ומצליחים.
אתם רווים הרבה הרבה נחת מהנכדה הבכורה, יעלי, וכל הנכדים מחזירים לכם כל כך הרבה אהבה וכבוד.
משפחה יקרה, התייתמתם כולכם. בית-עינת נפרד היום ממשפחה שהיתה עץ יפה בנוף שלנו.
משה יקירנו, היום אתה נטמן באדמת עינת שאותה אהבת.
נוח בשלום וינעמו לך רגבי עפרה.

משה שבתאי – איש האווזים

(רשימה זו הופיעה ב"פייסבוק" של ארכיון עינת וגם בספר "עינת שלי" מאת חזי ראובני, 2022)

החבר הוותיק משה שבתאי, ממייסדי עינת , זכור לי עוד מגבעת השלושה, הוא היה האיש שניסה לחלץ אותי בשלום כאשר עליתי על עגלה רתומה לסוס ונהגתי את הסוס והעגלה עד שהגענו למדרגות שהסוס סירב לנסות לעלות בהם. משה שבתאי היה שם ועזר לי לרדת מהעגלה וניסה להרגיע אותי (למרות שלא פחדתי כלל).
משה היה גם אבא של זהבה שבתאי (אמון) שהיתה חברה ללימודים בכיתה שלי (ילידי 1947).

משה היה מנהל והעובד היחיד באווזיה. הוא טיפל במאות אווזים, האכיל אותם לעיתים בשיירי אוכל שנלקחו מהמטבח. לעיתים מתערובת ש"שאל" מהרפת, אבל המאכל המועדף עליהם היה תלתן ירוק וטרי.
במרכז עינת בין בתי התינוקות והגנים ובין בתי שכונה א' היה שטח שדה ריק בן 7 דונמים, שהיה מיועד לבניית בתי מגורים נוספים באם יהיה צורך בהם. בינתיים לקח משה שבתאי יוזמה ולקראת הגשמים גייס טרקטור ומחרשה לשעת עבודה, ועל השטח החרוש זרע על האדמה הפורייה זרעי תלתן.
לאחר הגשמים השטח הנרחב הזה היה כולו ירוק.
התלתן צמח וגדל במשך כמה שבועות או חודשים ואז הגיע משה עם חרמש פשוט ועתיק והתחיל לקצור את התלתן. משה לא התעייף, קצר במשך שעות רבות עד שהצטברה כמות נכבדה של ירק טרי. אז הביא משה סוס ועגלה והעמיס בידיו את התלתן הקצור על העגלה, התיישב על התלתן במרומי העגלה ונהג את הסוס, העגלה אל האווזיה, שם חילק את הירק לאווזים התאוותנים. כך עשה מדי יום או כל כמה ימים.
היו ימים שהביא את כל להקת האווזים אל שדה התלתן (ואיך הם ידעו שהם צריכים ללכת אחריו ? ) ושלח אותם לרעות בעצמם בשדה הירוק.
יהי זכרו ברוך.

משה הרועה ולהקת האווזים בשדה התלתן, במרכז הקיבוץ החדש עינת, שנות ה- 50

תגובה לרשימה הנ"ל – מאת גדליהו בנדור (בנדר) ז"ל

(פורסם בפייסבוק ובספרו של חזי ראובני "עינת שלי")

הריני להוסיף על האיש שבעיני הוא אגדה:
מכיוון שהאווזיה העסיקה אותו חצי מהזמן, הצטרף משה לגיוסים והשלמת שעות בעונות הבוערות בענפים השונים, וכאן שני סיפורים המדגימים את יכולותיו ודרך חשיבתו :
בשנות החמישים נעשו בארץ ניסיונות לגדל גידולים שיעשירו את סל המזונות על השולחן בישראל.
ראשון הגידולים לניסוי הייתה הכותנה, לאחריה תירס לקלחים, סלק סוכר ובוטנים, בכל אחד מהניסיונות נטל משה חלק בעיקר בעבודת איסוף לקט, שיכחה ופאה.
את יכולתו האמיתית גיליתי כאשר אימי שלחה אותי אתו לאסוף בוטנים (הלקט שנשאר פזור על האדמה) לאחר שגמרו לעבוד בחלקה.
בשעות אחר העבודה משפחות שלמות היו עולות על השדה ומלקטות את הבוטנים שנשארו בשטח.
הגענו לשדה שנמצא מזרחית למאפיה, משה נתן לי שקית כביסה ישנה שאת קרעיה סגר בקשרים, לעצמו לקח שק חרובים גדול, ויצאנו לליקוט, משה הלך מאחורי כפוף ואסוף ועוד לפני שמילאתי חצי שקית השק שלו היה מלא עד גדותיו.
כשראה את פי הפעור עקץ אותי: "בשביל לאסוף צריך להתכופף".
סיפור שני, 7 שנים מאוחר יותר השתחררתי מהצבא הסדיר והתחלתי לעבוד במטעים. בעונת הקטיף הראשונה קטפתי לצידו אגסים. לא נראה דבר כזה, על כל תרמיל שלי היו שניים שלו, אחרי ש"גמרתי" לקטוף עץ משה היה מנקה עוד סל.
השיא היה – (באותה תקופה לא היו מלגזות) – בעת העמסת הארגזים על משאית, בגמר יום העבודה בסככת הברור – לצורך העברת הפרי לקירור, היינו מסתדרים בשתי שורות וזורקים את הארגזים על רצפת המשאית ומשה היה מסדר אותם בשורות זאת על גבי זאת בגובה של שבעה ארגזים.
ולמרות שניסינו להקשות עליו משה היה צוחק עלינו שאנחנו לא מספיקים לעמוד בקצב, בתחרות הזאת הוא ניצח.
איש יקר, שאהב את מה שעשה.
באחד מביקורי האחרונים אצל אבי, דברנו על משה (הם היו שכנים ובסוף דרכם נהגו לשתות "גלוסקה" תה לפנות ערב בכניסה לחדרו של אבא).
וכך אמר לי אבא: "למזלי, משה כל חייו היה חסכן במילים, וכעת הוא החליט שאת המילים לא יקח לקבר, וכך דיברנו ודיברנו וחבל שחלק מהדברים לא נאמרו כשהיה צריך לאמרם, אבל מה אתה רוצה – האיש היה איש עבודה ולא דיבורים!"
– אני אהבתי אותו!

משה שבתאי (יושב מימין) ואריה ברסלר בסככת האריזה של
יבול עצי הפרי – שנות ה -70

משה במפעל הנעלים -נעלי עינת / שנות ה – 80

מתוך דף מידע / קיבוץ עינת 8.8.1991
[מכתב שהתקבל במזכירות הקיבוץ.]
לקיבוץ עינת שלום,
בשם המשפחה, אנו רוצים להודות על הצורה המכובדת שאבינו וסבינו – משה שבתאי ז"ל הובא למנוחתו האחרונה.
המשפחה.