מרדכי שפירא

אבני הבוחן להערכת אדם שונים בחברות, בתרבויות ובלאומים השונים. לאחרונה במערב ובישראל, נמדד ערכו של האדם בכמות הכסף והרכוש שבבעלותו, בהישגי תפקיד ושררה. תארי כבוד, עסקנות פוליטית וחשיפה בתקשורת ההמונים, הם המביאים לאדם את הכבוד והיקר.
אין מרדכי שפירא אבי נמנה בין כל אלה, תכונותיו, מעשיו ופועלו לא הביאו לו לא רכוש וממון, לא דרגות ותארים, לא שררה ופרסום. למרות זאת, דוגמא ומופת הוא לכל מכיריו, אהוד ואהוב בחברה ובקיבוצו, ונערץ על ידי ידידיו ובני משפחתו. וזאת בשל היותו איש אמת, אדם הבטוח בדרכו ובאמונתו, הפועל ללא ליאות ומורא, בחריצות עקשנית ובהתמדה אין-קץ, להגשמת הדברים בהם הוא מאמין, זקוף, גאה, ישר וצנוע.
ילדותו ונעוריו, בעיר קטנה בפולין בקרב משפחה דתית, היו קשים ביותר. יתמות ומחסור, עוני וסבל. בגיל צעיר מגלה אבא את הציונות, את חלום ארץ- ישראל, והעיקר – את האפשרויות לשינוי ההיסטורי בבניית המשכן הלאומי לעם היהודי בארץ – ישראל.
אבא משתכנע שלהגשמת מטרה נעלה זו יש לעבור שינויים מהפכניים בתפיסת העולם ובאמונה. יש להכיר ולהאמין באידיאלים ובעקרונות חדשים. והעיקר – נכונות אישית להקרבה עצמית מלאה ומוחלטת להגשמתם. וכך, בן 16, הוא עוזב את ביתו ומצטרף להכשרה בקבוצת תל-חי של תנועת "החלוץ", והופך משוליית רצען בן למשפחה 'דתית מסורתית, לקיבוצניק סוציאליסט המאמין בחיי שיתוף ואחווה, שהגשמתם משמעותה: קיבוץ בארץ – ישראל.
בארבע שנות הכשרה קשות ביותר בפולין הוא מכין את עצמו לעליה לישראל. שם הוא פוגש את חנה קנט ( הג'ינג'ית הסוערת), ההופכת לימים לרעייתו. גם היא חדורת להט ואמונה חלוצית כמותו. עם עלייתם ארצה, מיד הם עוברים להגשמה בקיבוץ גבעת- השלושה.
אבא מתלבט מיד באחריות וברצינות בהן הוא מתיחס לעבודה ולחקלאות. למרות שהוא חסר השכלה גבוהה הוא משתלם ומתקדם בחקלאות ובעיקר במקצועות הטכניים: טרקטורים ומיכון חקלאי. תוך- כדי לימוד ועובדה פיזית בהפעלת הכלים עצמם בשדה, הוא מתקדם, משפר ומשתפר.
הקשר עם האדמה הוא הציונות. תמיד הוא נמצא במקום הקשה והקריטי. בהגנה, ובמאבק המתנהל במנדט הבריטי, בנגב הנצור במלחמת השחרור, אבא כמובן על הטרקטורים הכבדים שבונים שדות תעופה, ביצורים ודרכים לישובים הנצורים, הרחק מביתו וממשפחתו בזמן המלחמה.
נראה שלאבא שלוש מטרות עיקריות בחייו והן: הגשמת הציונות בדרך הקיבוצית, הקמת משפחה גדולה חמה ואוהבת, ויצירה אמנותית בתחום הציור. כיצד מצליח אדם בתנאים כה קשים בקיבוץ הנבנה, בעבודה פיזית מפרכת של שעות אין- ספור, גם להתמסר למשפחה וגם לצייר – מעולם לא הצלחתי להבין. ומפליא הדבר כיצד, משנות ה-40 – מימי החוג לציור שהקים חבר משקו צבי שור – ועד היום, ללא אמצעים כספיים או אחרים, ללא תנאים וזמן, הוא מצייר בהתמדה, על פיסות נייר עיתון, על חתיכות קרטון, בד אוהלים מברזנט ושקי תבואה – כולם כשרים לציור.
את הליפט שבו מגיע הטרקטור ה 9D- הגדול לקיבוץ מסב אבא במו ידיו לחדר ציור, סטודיו פרטי של ממש, בו יוכל להתמסר לציור.
הפסקה אחת הייתה ברצף עבודתו האמנותית של אבא – ב-1951, בזמן הפילוג בתנועה הקיבוצית. הפילוג היה מלווה בתחילתו בסערת רגשות עזה ביותר, ובהמשכו בתנופת היצירה והבניה של הקיבוץ החדש עינת.
חשיבות רבה מקדיש אבא לילדיו, ויותר לחינוכנו מאשר ללימודינו. הוא רצה להקנות לנו ערכים, עקרונות, אהבת האדם והטבע, ולכן חלק בלתי נפרד מהחינוך שהוא מעניק לנו זה הטיולים בטבע בנופי הארץ ואהבה לבעלי החיים. ואכן, המשפחה מחזירה אהבה ונשארת מלוכדת. בניו ובנותיו נישאים וחיים כולם בקיבוץ בקרבת ההורים ושומרים על אחדות, אהבה ותמיכה.
אבא מתמודד לאחרונה עם מחלה קשה המחייבת טיפולים מאד לא נעימים וקשים. מופלא איך ללא חת הוא נאבק עם המחלה תוך עקשנות להבין את כל התהליכים עד שורשם. במצבים הקשים הוא אינו מתאונן ואינו מאבד את חוש ההומור המיוחד לו, והוא המעודד את בני משפחתו והקרובים לו.
מכה קשה נוספת נוחתת על אבא עם היודע לו על השריפה הגדולה שכילתה את חדר החוגים בו מאוכסנים כ-180 מיצירותיו. תמונות שמן, פרי עמל ויצירה של 50 שנות עבודה, ההופכות לאפר בין לילה. הכאב הקשה מנשוא. אבא שוקע בצער ודיכאון, והנה מתהומות היאוש והעצב הוא מתעשת ומחדש את יצירתו, בפרץ אדיר של התלהבות. הוא מתחיל לצייר תוך מאבק עצום במחלתו. אינו יכול לצייר ביד ימין, הוא אינו מוותר ועובר לצייר ביד שמאל. אינו יכול לעמוד, הוא מצייר בישיבה. בהתמדה, בעקשנות ובהתלהבות הוא יוצר סידרת ציורים חדשה ומופלאה המשלבת בתוכה את הכל – היגון והאכזבה, הכאב והיאוש, ובמקביל תקווה עזה וחדוות חיים זוהרת וכובשת.
אבא מדביק את כל בני משפחתו באהבה לאמנות וליצירה. כולנו חיים בהוויה אמנותית טבעית כחלק מחיינו. אני גדלתי ובגרתי כשתמונותיו של אבא תמיד סביבי. אני רואה בתמונות את האדם שאני כה מוקיר ואוהב. כנותו ויושרו האישי באים לידי ביטוי ביצירתו. הוא אינו נסחף בזרמים אמנותיים באופנות המשתנות ומתחלפות, אינו מתחשב בכללים מקובלים, אינו מפחד להעלות בשיא התמימות את הגיגי הנפש הכמוסים ביותר, הפחדים, החלומות, השנאות והאהבות, הרגשות והתשוקות, באופן הפשוט, הטבעי והישיר ביותר, מהנפש ישר אל בד הציור, באמצעות היד, המכחול והצבע, ולכן יצירתו היא כה תמימה, ישירה ואותנטית.