מלצ'ה שבתאי (ארליכמן)

בבית הקברות שלנו בעינת – באנו ללוות אותך מלצ'ה בדרכך האחרונה. להיפרד ממך בצער ובכאב גדול. בליל רביעי, בבית חולים "השרון", עצמת את עינייך לנצח בפתאומיות. בלתי נתפס. המוות תמיד משאיר אותך חסר אונים ועם הרבה מילים שרצית להגיד ולא הספקת.
נולדת בפולין בעיר לובלין, הספקת לעלות לארץ-ישראל ב – 1938. בני משפחתך בפולין נרצחו בשואה. אחותך רחומה, שעברה את כל תלאות המלחמה הנוראות, נשארה לך אחת ויחידה ואיתה שמרת על קשר רצוף ועמוק במשך כל השנים. עינת – פריז, ביקורים, מכתבים, טלפונים.
בגבעת השלושה את בונה לך בית חדש, מקימה משפחה עם משה, ייבדל לחיים ארוכים. בשנת 1942 נולדה בתך הבכורה – רבקה, ובאותה שנה יוצא משה שהתגייס לבריגדה לקחת חלק בגדולה ובנוראה במלחמות שידע העם היהודי. אחרי ארבע וחצי שנים חוזר משה לגבעת השלושה וב- 1947 נולדה זהבה, בתכם השנייה.
אני זוכרת אותך, מלצ'ה מגיל צעיר ביותר, גדלתי עם רבקה מבית התינוקות ועד לסיום בית הספר באותה קבוצה. לנגד עיני, החדר הקטן שלכם, בצריף בגבעת השלושה. את ורבקה לבד והדוד בורי (אפורי) שתמיד עוזר בגבעה. את עבדת בבית החרושת לנעליים. כשמשה חזר מהמלחמה עברתם לגור בבניין הגדול בן שתי הקומות. עם הפילוג בגבעת השלושה את ומשה עברתם לעינת, נאמנים לעקרונות שלכם אפילו אם זה אומר להיפרד מחלק יקר של המשפחה: שפרה – אחותו של משה, בורי והילדים.
בעינת עבדת כמטפלת בגיל הרך בפעוטון ואחר כך הרבה שנים בגן, באקונומיה, ובשנים האחרונות במזכירות המשק. מלצ'ה, את תמיד עבדת עם צעירים והיית אתם כמו שאומרים "בראש-אחד". כשגדלתי היינו פשוט חברות. אהבתי לשוחח אתך, לשמוע את הסיפורים על המשפחה שלך, לשתות כוס תה עם עוגיה טובה. היו לך הרבה חברות מבנות הדור השני במשק.
את היית טיפוס – בררנית באוכל, לעגבניה לא התרגלת אף פעם. כל השנים המשכת לקרוא בפולנית – שפת האם שלך. בכלל אהבת מאד לקרוא. תמונה אופיינית: כורסא על הדשא ואת יושבת וקוראת, חרוצה ועמלנית, משק בית למופת, תבונת כפיים באפיה, בסריגה ועוד. מלצ'ה, דיבור מהיר וישיר. את לא אומרת "יונתן". את אמרת יונתן (שווא בנון). היו לך משפטים שאי אפשר היה לדלג עליהם: "אני לא הפיליפינית שלכם", היית מזכירה לכל אותם שהיו משאירים כוס מלוכלכת על השולחנות במזכירות. "סדר וניקיון הם חלק חשוב מחינוך ותרבות", היית חוזרת ומדגישה באוזנינו. "חריצות והתמדה בעבודה הם חובה, ואין הצדקה וקיום לחברה הזאת שקוראים לה קיבוץ בלי זה", היית חוזרת ומסבירה לצעירים שעברו דרך השולחן שלך במזכירות. ידעת לפנק ולהגיש כוס קפה למזכיר תשוש, וכוס מיץ קר ביום חם למרכז משק. תמיד לבושה יפה ומסודרת, מאורגנת אלף-אלף. הבנות שלך, החתנים שלך, והעיקר הנכדים שלך, היו כל עולמך. כל-כך היית גאה בהם, בכולם. היית מסורה ונכונה לקראתם בכל עת ובכל מצב. הכרת אותם בבהירות, בתבונה, פינקת אותם.
היו לך חברות קרובות במשק ואלו מהן שהלכו לעולמן השאירו בך כאב גדול.
מלצ'ה, את חיית על אם הדרך בעינת, במרכז הכביש העובר ליד ביתך, המדרכה, לאן שהלכנו פגשנו בך. בדרך לחדר האוכל, לסופר, למחסן, אף פעם לא שתלתם גדר סביב ביתכם, היית נראית ורואה. את פגשת את החיים בעינת עם הרבה משמעות.
בזמן האחרון היית עצובה, הרגשת לא טוב, העיניים שלך נפגעו בצורה קשה – מכה אכזרית, נאלצת לוותר על טעם החיים שלך. וברגע אחד הכל נגמר פיזית, נסגר פרק ומתחיל פרק חדש לזיכרונות וגעגוע – יתמות.
למשה, אבדה לך אשה איתה חיית שנים ארוכות, בנית בית, הולדת בנות וזכיתם לנכדים.
רבקה וזהבה – בנות יקרות, נלקחה מכן אמא מסורה ואוהבת, שרק אותה אפשר כל כך הרבה לאהוב.
נכדים יקרים, מהבכורה יעלי ועד לרון הקטן, אבדה לכם סבתא יקרה ואהובה. צער גדול לבני משפחה וידידים.
תהי נשמתה צרורה בצרור החיים.