מלצ'ה שבתאי (ארליכמן)
תמוז תרע"ב - יולי 1912
ו' אב, תשמ"ח - 20/7/1988
תולדות חיים
ערך – הנכד יובל שמיר
מלצ'ה נולדה ביולי 1912 בלובלין, פולין.
הוריה- משה וזהבה (זלטקה) ארליכמן עסקו במסחר. בבעלות המשפחה היתה חנות ספרים וכלי כתיבה עליה התבססה פרנסת המשפחה.
שלוש שנים לפני מלצ'ה נולדה אחותה רחומה. לאחיות ארליכמן היה אח צעיר (ירחמיאל) שנולד בשנת 1924 (או בסמוך לכך).
ילדי המשפחה למדו בבית ספר פולני. ב-1924 סיימה מלצ'ה את הלימודים בבית הספר היסודי והמשיכה ללימודים בתיכון. בשנות ה-30, מצאה עניין ברעיון הציוני ויצאה לקיבוץ-הכשרה "בנדין" ע"מ להיערך לעליה לארץ.
בשנת 1938 לאחר פוגרום "ליל הבדולח", ומאחר והאישורים לעלייה לארץ (סרטיפיקט) – בוששו מלהגיע, החליטה מלצ'ה יחד עם חברים נוספים מההכשרה לעלות לארץ בדרך בלתי לגאלית ("עלייה ב'").
את העלייה לארץ תיארה מלצ'ה כך: "ספינה קטנה, ים סוער, מזון מקופסאות שימורים ומי שתיה בהקצבה".
לאחר מספר ימי הפלגה, הצליחו העולים ומלצ'ה בתוכם להסתנן לארץ כבר בניסיון הראשון.
בימים הראשונים בארץ התארחה מלצ'ה אצל משפחה במושבה "מגדיאל". לאחר מספר ימים, הגיעו נציגי הסוכנות והציעו מספר קיבוצים בהם היו חסרים חברים, ביניהם – שפיים וגבעת השלושה.
קבוצת חברים מבין העולים בחרה בגבעת השלושה, וכן הגיעה מלצ'ה ל"גבעה", בחירה שהתוותה את מסלול חייה.
הקליטה בקיבוץ היתה לדבריה חמה וטובה. מקום העבודה הראשון שלה היה בפרדס ולאחר מכן במטבח ובבית הילדים. הימים היו ימי מלחמת העולם השניה והמזון היחיד שלא היה בקיצוב בימים ההם היה תפוזים.
מלצ'ה עשתה כל שיכלה ע"מ להשיג אישור עליה דרך "עלית הנוער" לאחיה ירחמיאל שבפרוץ מלחמת העולם השניה היה נער כבן 15 לערך. מאמציה לא צלחו ואחיה נשאר עם הוריה בפולין. בפרוץ המלחמה, אחותה הבכורה כבר היתה נשואה עם ילד והתגוררה בלובלין.
בשנת 1940 נישאה למשה שבתאי ובפברואר 1942 נולדה בתם הבכורה רבקה.
ביולי 1942 משה התגייס לצבא הבריטי, ובמשק נשארו אישה צעירה והתינוקת, רבקה.
מלצ'ה הבינה את המצב, היא מעולם לא התלוננה אלא חרקה שיניים והמתינה לחזרת משה.
עם תום המלחמה ב-1945 קשר המכתבים בין ארץ ישראל לפולין חודש. המכתב שקיבלה מלצ'ה מאחותה רחומה פירט את שעלה בגורל המשפחה: ההורים יחד עם האח ירחמיאל גורשו למחנה "מאידנק" ונרצחו שם, בעלה וילדה הפעוט של רחומה נרצחו אף הם, ואילו רחומה שרדה כנגד כל הסיכויים את המלחמה.
רחומה עברה לאחר המלחמה לגור בפריז ולמרות המרחק, הקשרים בין האחיות שנותרו שארית הפליטה מהמשפחה, היו חמים והדוקים.
ב-1946 משה השתחרר מהמלחמה וחזר הביתה. ב-1947 נולדה למשפחה הבת השניה – זהבה אשר נקראה ע"ש סבתה – אימה של מלצ'ה.
מלצ'ה היתה אישה פעלתנית, אנרגטית וחרוצה. היתה חברותית ובעלת יחסי אנוש מעולים מחד, אבל גם לא עשתה "הנחות" לאף אחד ותמיד דאגה לומר את אשר על ליבה.
ב-1953 עברה המשפחה לעינת. משפ' שבתאי קיבלה חדר בשכונה ב', ממש על אם הדרך וריכזו סביבם "פרלמנט" צנוע של חברים מקרב שכניהם.
מלצ'ה הצטיינה באפיה והצליחה להפיק מטעמים מחומרי הגלם הדלים שהיו בשנים הראשונות של הקיבוץ. שמן של הרולדות, עוגות השמרים, עוגיות החמאה וה"נפוליאונים" של מלצ'ה הלך למרחוק.
למשה ומלצה נולדו 8 נכדים. היא היתה סבתא גאה, אוהבת ומשקיענית.
נפטרה במפתיע ב-20.7.1988 והובאה למנוחות בעינת.
יהי זכרה ברוך.
דברים על קברה / נירה כהן
בבית הקברות שלנו בעינת – באנו ללוות אותך מלצ'ה בדרכך האחרונה. להיפרד ממך בצער ובכאב גדול. בליל רביעי, בבית חולים "השרון", עצמת את עינייך לנצח בפתאומיות. בלתי נתפס. המוות תמיד משאיר אותך חסר אונים ועם הרבה מילים שרצית להגיד ולא הספקת.
נולדת בפולין בעיר לובלין, הספקת לעלות לארץ-ישראל ב – 1938. בני משפחתך בפולין נרצחו בשואה. אחותך רחומה, שעברה את כל תלאות המלחמה הנוראות, נשארה לך אחת ויחידה ואיתה שמרת על קשר רצוף ועמוק במשך כל השנים. עינת – פריז, ביקורים, מכתבים, טלפונים.
בגבעת השלושה את בונה לך בית חדש, מקימה משפחה עם משה, ייבדל לחיים ארוכים. בשנת 1942 נולדה בתך הבכורה – רבקה, ובאותה שנה יוצא משה שהתגייס לבריגדה לקחת חלק בגדולה ובנוראה במלחמות שידע העם היהודי. אחרי ארבע וחצי שנים חוזר משה לגבעת השלושה וב- 1947 נולדה זהבה, בתכם השנייה.
אני זוכרת אותך, מלצ'ה מגיל צעיר ביותר, גדלתי עם רבקה מבית התינוקות ועד לסיום בית הספר באותה קבוצה. לנגד עיני, החדר הקטן שלכם, בצריף בגבעת השלושה. את ורבקה לבד והדוד בורי (אפורי) שתמיד עוזר בגבעה. את עבדת בבית החרושת לנעליים. כשמשה חזר מהמלחמה עברתם לגור בבניין הגדול בן שתי הקומות. עם הפילוג בגבעת השלושה את ומשה עברתם לעינת, נאמנים לעקרונות שלכם אפילו אם זה אומר להיפרד מחלק יקר של המשפחה: שפרה – אחותו של משה, בורי והילדים.
בעינת עבדת כמטפלת בגיל הרך בפעוטון ואחר כך הרבה שנים בגן, באקונומיה, ובשנים האחרונות במזכירות המשק. מלצ'ה, את תמיד עבדת עם צעירים והיית אתם כמו שאומרים "בראש-אחד". כשגדלתי היינו פשוט חברות. אהבתי לשוחח אתך, לשמוע את הסיפורים על המשפחה שלך, לשתות כוס תה עם עוגיה טובה. היו לך הרבה חברות מבנות הדור השני במשק.
את היית טיפוס – בררנית באוכל, לעגבניה לא התרגלת אף פעם. כל השנים המשכת לקרוא בפולנית – שפת האם שלך. בכלל אהבת מאד לקרוא. תמונה אופיינית: כורסא על הדשא ואת יושבת וקוראת, חרוצה ועמלנית, משק בית למופת, תבונת כפיים באפיה, בסריגה ועוד. מלצ'ה, דיבור מהיר וישיר. את לא אומרת "יונתן". את אמרת יונתן (שווא בנון). היו לך משפטים שאי אפשר היה לדלג עליהם: "אני לא הפיליפינית שלכם", היית מזכירה לכל אותם שהיו משאירים כוס מלוכלכת על השולחנות במזכירות. "סדר וניקיון הם חלק חשוב מחינוך ותרבות", היית חוזרת ומדגישה באוזנינו. "חריצות והתמדה בעבודה הם חובה, ואין הצדקה וקיום לחברה הזאת שקוראים לה קיבוץ בלי זה", היית חוזרת ומסבירה לצעירים שעברו דרך השולחן שלך במזכירות. ידעת לפנק ולהגיש כוס קפה למזכיר תשוש, וכוס מיץ קר ביום חם למרכז משק. תמיד לבושה יפה ומסודרת, מאורגנת אלף-אלף. הבנות שלך, החתנים שלך, והעיקר הנכדים שלך, היו כל עולמך. כל-כך היית גאה בהם, בכולם. היית מסורה ונכונה לקראתם בכל עת ובכל מצב. הכרת אותם בבהירות, בתבונה, פינקת אותם.
היו לך חברות קרובות במשק ואלו מהן שהלכו לעולמן השאירו בך כאב גדול.
מלצ'ה, את חיית על אם הדרך בעינת, במרכז הכביש העובר ליד ביתך, המדרכה, לאן שהלכנו פגשנו בך. בדרך לחדר האוכל, לסופר, למחסן, אף פעם לא שתלתם גדר סביב ביתכם, היית נראית ורואה. את פגשת את החיים בעינת עם הרבה משמעות.
בזמן האחרון היית עצובה, הרגשת לא טוב, העיניים שלך נפגעו בצורה קשה – מכה אכזרית, נאלצת לוותר על טעם החיים שלך. וברגע אחד הכל נגמר פיזית, נסגר פרק ומתחיל פרק חדש לזיכרונות וגעגוע – יתמות.
למשה, אבדה לך אשה איתה חיית שנים ארוכות, בנית בית, הולדת בנות וזכיתם לנכדים.
רבקה וזהבה – בנות יקרות, נלקחה מכן אמא מסורה ואוהבת, שרק אותה אפשר כל כך הרבה לאהוב.
נכדים יקרים, מהבכורה יעלי ועד לרון הקטן, אבדה לכם סבתא יקרה ואהובה. צער גדול לבני משפחה וידידים.
תהי נשמתה צרורה בצרור החיים.