ישראל בן-יוסף

זכרונותי הראשונים מאבי היו בעודי תינוקת. היה לנו כלב זאב גדול. אבי היה בא לקחתני מבית התינוקות פעמים רבות. כשהיה נכנס פנימה לקחת עבורי חיתולים, היה משאירני יושבת על המדרגות וכלב הזאב היה יושב לידי ושומר עלי שלא אלך ואתרחק מבית התינוקות. הייתי מלטפת אותו ומחכה לאבי שיצא ונלך יחד הביתה.
בהיותי בת שנתיים הרגו את הכלב ואני הצטערתי נורא, אבל אבי ניחמני ואמר שהכלב כבר היה זקן ולא נשאר לו הרבה לחיות. בהיותי גדולה יותר, בגיל הגן, לימדני אבי לשחות. הוא היה הולך אתי ועם אחותי יום יום לבריכה, כשהיינו חוזרות מהגן בשעה ארבע אחרי הצהריים, בסבלנות ובאהבה רבה היה מלמדני לשחות והיה נשאר אתנו עד שש לפנות ערב. היה משחק אתנו בכדור ובמשחקים אחרים.
בלילות היה הולך להשכיב אותי, ואחרי שכל ההורים היו הולכים, נשאר אבא ומספר לי סיפורים יפים. כל הילדים בגן היו קמים ממיטותיהם, באים לחדר השינה שלי, יושבים ומקשיבים לסיפוריו, שהיו סיפורי ילדים וגם סיפורים על שנותיו הראשונות בארץ ובגבעת השלושה. 
בין יתר הסיפורים סיפר גם על חייו ברוסיה, על אחיו ואחותו שנשארו בחיים ועל יתר בני משפחתו שנרצחו על ידי הנאצים. בשנות בית הספר היה עוזר לי בהכנת השיעורים, ועל אף הויכוחים בינינו היה ממשיך ללמדני מבלי להתרגז ולהתעצבן, ואף היה עוזר לחברה אחרת שלי מהכיתה להכין שעוריה.
היינו משוחחים בינינו גם על הנעשה בארץ ובעולם, ואחרי שהיינו שומעים חדשות וקוראים עיתונים, תמיד היה מסביר לי מה שלא הבנתי, ואף פעם לא אמר שאין לו זמן עכשיו ושנדבר מאוחר יותר.
כשנולדה אחותי הקטנה אורית, חלה אבא במחלת הלב, שקיננה בו במשך שנים רבות והסבה לו כאבים רבים. אבל על אף מחלתו המשיך להתנהג אלי כרגיל ולעשות אתי מה שנהג לעשות קודם ולא שינה ממנהגו.
גם באורית הוא טיפל יפה ושמח כל כך על בת הזקונים שלו.
בשנים האחרונות שכב הרבה בבית ובבתי חולים. אולם למרות מחלתו בהיותו בבית, לא יכול היה לשכב והיה יוצא לעבוד בתיקון ברזים ובעבודות שונות מהסוג הזה.
אני זוכרת שהיו באים לבקש אותו לאיזה שהוא תיקון, ביום ששי בצהרים, אף פעם לא סרב, אם כי השעה היתה מאוחרת.
בשנתו האחרונה החריפה מחלתו ולאחר סבל רב הוא נפטר. אבד לי אבא ואיש מצויין. הוא ישאר תמיד בזכרוני.
תהא נשמתו עדן.