ישראל בן-יוסף
תרנ"ח - 1898
י"א תמוז תשל"ו - 9/7/1976
תולדות חיים
ישראל בן יוסף (רוטהייזר) נולד בשנת 1898, להוריו יוסף ושושנה, בעיר ביאליא צ'רקוב (בעברית: "שדה לבן") שבאוקראינה. היתה זו עיר יהודית שהיו בה יותר יהודים מאשר אוקראיינים. המשפחה היתה יהודית מסורתית שדאגה ללמוד הילדים – חינוך ציוני וכללי.
ישראל היה חבר בתנועת הנוער "יוגונד". היה נכון לעזרה לזולת בכל שעת צורך. עם סיימו חוק לימודיו התיכוניים המשיך את השכלתו בפקולטה לרפואה באוניברסיטה. בתקופה זו עבר לתנועת "צ.ס" (המפלגה הציונית – סוציאליסטית) שהיתה בלתי ליגלית באוקראינה הסובייטית. לאחר זמן הפסיק בן-יוסף את לימודי הרפואה והצטרף לקבוצת ההכשרה "תל-חי" בה הכשיר עצמו לעליה לארץ-ישראל. כמו חבריו ב"צ.ס", בן-יוסף – נידון לגירוש על הזדהותו עם המפלגה הציונית "צ.ס".
הוא עלה לארץ ישראל ולקבוץ גבעת השלושה בשנת 1926. ידע עברית טובה כבר עם בואו לארץ. היה ער לכל בעיות הקיבוץ, המדינה והתנועה. השתתף בכל האסיפות ובבירורים שהיו בהן.
הקים משפחה עם אהובה שהגיעה ל"גבעה" עם עליית הנוער – מעיראק. טיפל במסירות ובאהבה באהובה אשתו ובנותיהם – שושנה, דרורה ואורית. בעת הפילוג בקיבוץ המאוחד בשנת 1952 הצטרף לחבריו מפלג "איחוד הקבוצות והקיבוצים" ועבר עם משפחתו לעינת.
עד שהתערער מצב בריאותו עבד בכל העבודות – בחקלאות, בטרקטורים ובעגלונות, גם בעבודות הקשות, שהטיל עליו הקיבוץ. לאחר שחלה התעניין באינסטלציה ועסק בעבודה זו בהתאם ליכולתו.
המחלה שקיננה בו שנים רבות הוציאה אותו ממסלול העבודה ומחיי החברה. שנים סבל כאבי גוף ונפש.
נפטר שבע-חיים אושר וסבל גם יחד.
נקבר בקבוץ עינת.
יהי זכרו ברוך.
(נכתב על פי הספדים שכתבו יצחק שקדי ז"ל ויחיאל דובדבני ז"ל ושהופיעו בחוברת "שלושים לבן-יוסף" ב-9.8.1976)
בן-יוסף היקר !
את בן-יוסף בעלי הכרתי עוד בגבעת השלושה. הייתי עולה חדשה מעירק ועדיין לא ידעתי טוב עברית. בסבלנות היה משתדל ללמד אותי את העברית, שהוא אהב אותה כל-כך וידע אותה היטב.
עבודתו היתה בחריש. היה קושר את הפרדות למחרשה וחורש את השדות בנזלה. היה יוצא לעבודה מוקדם בבוקר וחוזר רק בערב. כשהכרתי את בן-יוסף הוא היה כבר לאחר שנים רבות בארץ – בגבעת השלושה. היה חדור אהבת מולדת, הארץ והאדמה היו בראש מעייניו. משום כך גם התיישב בקיבוץ והקדיש לתנועה זו את חייו. היה מעורה בכל הנעשה בארץ ובעולם ולא היה מסיים את היום בלי שיקרא את "דבר" מראשיתו ועד סופו. החלטנו להקים משפחה כשהיה כבר מבוגר, אך הסתדרנו והבנו האחד את השניה למרות פער הגילים וההשכלה שבינינו. לאחר שלוש שנות נישואין נולדה לנו הבת הבכורה – שושנה, ולא היה מאושר וגאה ממנו. שושנה, בשנותיה הראשונות ספגה פינוק ותשומת לב מרובה, ואת כל שהיה מופנם בתוכו ניסה להעביר לה. לאחר שנה נולדה הבת השניה – דרורה, וגם אותה אהב ודאג להחדיר לשתיהן את הערכים והציונות שאותם אהב. הבת השלישית – אורית , נולדה לנו בהיותו של בן יוסף כבר מבוגר. מכיון ששתי הבנות הראשונות היו כבר גדולות, התחיל במרץ מחודש בחינוכה ובטיפול בבת הקטנה. כל חייו עמל להחדיר לבנותיו אהבת המולדת והציונות, שהיו מושרשים בו עוד מחינוכו בבית אביו ברוסיה. בשנת 1973 חודש הקשר שלו עם משפחתו ברוסיה. בן אחיו עלה ארצה עם משפחתו ואושרו של בן-יוסף היה רב. הוא עזב את משפחתו ברוסיה בגיל צעיר ומשאת נפשו נתמלאה בראותו את בנו של אחיו נמצא עימו בארץ. כשנולדה בתנו הצעירה – אורית, החל לבו של בן-יוסף לבגוד בו לעתים, ומשום כך יצא ממסלול העבודה הסדיר ואת מרצו וזמנו היה מקדיש לחינוכה של הבת הצעירה אורית. בשנת 1975 נחלש עקב מחלה כרונית שתקפה אותו ולאחר יסורים רבים וטלטולים מבית חולים למשנהו, נפטר.
הלך מאתנו בעל ואב מסור לבנותיו. תהי נשמתו צרורה בצרור החיים.
אהובה
(מתוך עלון ה-30 לזכרו של בן-יוסף שהופיע בעינת בחודש אוגוסט – 1976)
אבי
זכרונותי הראשונים מאבי היו בעודי תינוקת. היה לנו כלב זאב גדול. אבי היה בא לקחתני מבית התינוקות פעמים רבות. כשהיה נכנס פנימה לקחת עבורי חיתולים, היה משאירני יושבת על המדרגות וכלב הזאב היה יושב לידי ושומר עלי שלא אלך ואתרחק מבית התינוקות. הייתי מלטפת אותו ומחכה לאבי שיצא ונלך יחד הביתה.
בהיותי בת שנתיים הרגו את הכלב ואני הצטערתי נורא, אבל אבי ניחמני ואמר שהכלב כבר היה זקן ולא נשאר לו הרבה לחיות. בהיותי גדולה יותר, בגיל הגן, לימדני אבי לשחות. הוא היה הולך אתי ועם אחותי יום יום לבריכה, כשהיינו חוזרות מהגן בשעה ארבע אחרי הצהריים, בסבלנות ובאהבה רבה היה מלמדני לשחות והיה נשאר אתנו עד שש לפנות ערב. היה משחק אתנו בכדור ובמשחקים אחרים.
בלילות היה הולך להשכיב אותי, ואחרי שכל ההורים היו הולכים, נשאר אבא ומספר לי סיפורים יפים. כל הילדים בגן היו קמים ממיטותיהם, באים לחדר השינה שלי, יושבים ומקשיבים לסיפוריו, שהיו סיפורי ילדים וגם סיפורים על שנותיו הראשונות בארץ ובגבעת השלושה.
בין יתר הסיפורים סיפר גם על חייו ברוסיה, על אחיו ואחותו שנשארו בחיים ועל יתר בני משפחתו שנרצחו על ידי הנאצים. בשנות בית הספר היה עוזר לי בהכנת השיעורים, ועל אף הויכוחים בינינו היה ממשיך ללמדני מבלי להתרגז ולהתעצבן, ואף היה עוזר לחברה אחרת שלי מהכיתה להכין שעוריה.
היינו משוחחים בינינו גם על הנעשה בארץ ובעולם, ואחרי שהיינו שומעים חדשות וקוראים עיתונים, תמיד היה מסביר לי מה שלא הבנתי, ואף פעם לא אמר שאין לו זמן עכשיו ושנדבר מאוחר יותר.
כשנולדה אחותי הקטנה אורית, חלה אבא במחלת הלב, שקיננה בו במשך שנים רבות והסבה לו כאבים רבים. אבל על אף מחלתו המשיך להתנהג אלי כרגיל ולעשות אתי מה שנהג לעשות קודם ולא שינה ממנהגו.
גם באורית הוא טיפל יפה ושמח כל כך על בת הזקונים שלו.
בשנים האחרונות שכב הרבה בבית ובבתי חולים. אולם למרות מחלתו בהיותו בבית, לא יכול היה לשכב והיה יוצא לעבוד בתיקון ברזים ובעבודות שונות מהסוג הזה.
אני זוכרת שהיו באים לבקש אותו לאיזה שהוא תיקון, ביום ששי בצהרים, אף פעם לא סרב, אם כי השעה היתה מאוחרת.
בשנתו האחרונה החריפה מחלתו ולאחר סבל רב הוא נפטר. אבד לי אבא ואיש מצויין. הוא ישאר תמיד בזכרוני.
תהא נשמתו עדן.
שושנה