יצחק אטלס

עשרים וחמש שנים מפרידות בין הזמן שעזבתי את חברי יצחק אטלס ז"ל, בעיר לודמיר (אוקראינה, פולין), איפה שעבר עליו שליש מחייו. רצה הגורל, כי דוקא שליש זה, יהיה כה עשיר במאורעות הסטוריים, שהרבה דורות קודמים לא יכלו לשער אותם. וברור, שזה קבע את כל מהלך חייו בעתיד. אי אפשר לתאר, את חיי יצחק, אפילו במעט, מבלי לתאר את המקום ומסביב לו.
לודמיר – עיירה יהודית טיפוסית. עשרת אלפים נפש, תחת שלטון המלך הרוסי. יהודים החרדים לקיומם הפיסי והכלכלי. קיום היום-יום התבסס על איכרי הסביבה שבאו לעיירה למכור תוצרתם, ולקנות מהחנוונים את הדברים הדרושים להם.
חיי התרבות היו – המסורת החסידית והדבקות ברבי ובאלוהים. מוסדות סוציאליים: לינת-צדק, הכנסת-כלה, וכדומה.
חינוך? היו "שקאלעס" ממשלתיים. אבל יהודי חרד, לא שלח בניו שמה ללמוד. החינוך התחיל במלמד-דרדקים, ואחר כך לרבי יותר גדול, ועד לתלמוד-תורה וישיבה. עם השנים החלו מנשבות רוחות השכלה, והיו כבר כאלה, שהתחילו ללמוד לימודי חוץ. כמובן, רק אצל מורים פרטיים. תעשייה, כמעט שלא היתה, חוץ משתי טחנות-קמח, עם כמה פועלים. כל ה"פרולטריון" היה מורכב מבעלי-מלאכה שונים, עם שוליה אחד או שנים. מובן גם, שלא היו תנועות פוליטיות. שלטון הצאר שלט ביד קשה ואכזרית. בכל-זאת נמצאו משכילים בודדים, שהציצו ונפגעו, וקבלו השראה ממרכזי התרבות הגדולים – ורשה, אודיסה, ועוד. אנשים אלה למדו בכוחות עצמם, ומהם יצאו ה"מתמידים" והעילויים. אבל שום ארגונים תרבותיים לא היו. הקיום היום-יומי היה קשה. המשפחות היו מטופלות בילדים. ועם כל ילד נוסף, לא נוספו אמצעי-קיום, ולא נוספו חדרים למגורים. וכך נמשכו החיים ב"נסים", באמונה ש"השם-יתברך" יעמוד לעזרה. בנות הגיעו לפרקן, סדרו חתונות ביד רחבה, ועל-יד ההורים נפתחה עוד חנות… לודמיר – מהעיירות הטיפוסיות של מנדלי, מזיגה של כתריאליבקה של מנחם-מנדיל, וחסידות של פרץ. בתנאי ילדות כאלה, גדל גם יצחק ז"ל, עד הגיעו לשנתו השלוש-עשרה – ימי פרוץ מלחמת העולם הראשונה, ימי הזעזועים הגדולים. בימי המלחמה היו החיים קשים מנשוא. היו אלה חיי מצוקה, אימים ופחד. המלחמה נמשכה עד לכיבוש העיר על ידי הגרמנים, שהיו בעינינו "המלאך הגואל". פחד הפוגרומים הוסר. אבל הקיום היום-יומי היה קשה מאוד. השאלה – מה נאכל? – היתה השאלה העיקרית שנשאלה יום-יום.
עם ביסוס השלטון האוסטרי, בא משב רוח תרבותי חדש. נפתחו בתי ספר בגרמנית למתחילים. אטלס כבר היה אז בגיל 14 – 15 , עם בסיס חינוכי של "חדר", לימודי בית של מורים רוסיים פרטיים. תלישות מוחלטת מהעבר, וחוסר אפשרות להסתגל לחדש, ובלחץ מספר משכילים עבריים, הוחל בהפצת התרבות העברית לשפתה.
השלטון האוסטרי לא הפריע לארגונים מסוג זה, וצצו תנועות ציוניות. אטלס נכנס, בראשו-ורובו, לתנועה ציונית, התחיל ללמוד על הציונות, את כל מה שאפשר היה להשיג בתנאים של הימים ההם. כך נמשכו הדברים עד שפרצה המהפכה הרוסית, שהביאה לזעזועים בלתי פוסקים. השלטון האוסטרי התפורר. העיירה הופקרה לכיבושים שונים: הבולשביקים, אנשי פטלורה, לא היה מקום לדבר על ארגונים יהודים וחינוך עברי, עד שבא השלטון הפולני, והנוער היהודי, למוד נסיון השנים הקשות שעברו עליו, החל לחלום על שינוי יסודי בדרכי-חייו. אבל, לאן? זאת היתה השאלה שנעמדה בפני הנוער היהודי בכל חריפותה. לא היתה כל אפשרות לחזור לחיי המסורת של האבות. ההווה היה ללא כל תוכן. אז קמו צעירים, מסוגו של אטלס, והוא בתוכם, ואמרו: העתיד רק בארץ-ישראל. זה היה מרד ממש. מרד במוסכם ובמקובל זה דורות. צצו אז תנועות שונות מסוגו של "בונד" אבל אטלס היה בין אלה שקבעו, כי אין עתיד לנוער היהודי בפולין, ושום תנועות מהפכניות לא תעזורנה, ובכדי לשמש דוגמה – קם ביום אחד ויצא לגרוכוב – להכשרה. בימים ההם דבר זה לא היה קל ופשוט, כפי שזה נדמה עכשיו.
השלטונות הפולניים לא הקלו על תנועות נוער בגיל צבא, והמצב בבית לא איפשר, שהבן שיכול לעזור לפרנסת הבית יצא לעבוד באיזה שהוא מקום בהתנדבות, ובמקום לעזור – יהיה הוא זקוק לעזרה.
עמד לו, לאטלס, חינוכו שקיבל בחוגים של "המתמיד". הכרתו העמוקה, שאין לארוג יותר את מסכת החיים בגולה בדרכי האבות, והחלטתו הנחושה להיות דוגמה אישית – הם-הם אשר כיוונו את דרכו ליציאה להכשרה לגרוכוב, לחיים קשים של עבודה וסבל. וכהמשך טבעי מהיציאה להכשרה – עליה לארץ.
רק אנשים כאלה יכלו להעמיד דור של בוני המדינה, ורק הורים כאלה יכלו להעמיד דור של בנים לוחמים ומקריבים את חייהם למען המדינה.
אלו הם תולדות חייו של יצחק אטלס ז"ל, כפי שהיכרתי בשליש הראשון לשנות חייו עלי-אדמות.
קרית-חיים