יעקב (יענק'ל) אגדי

קשה מאד לכתוב על אב אלא מתוך ראיה סובייקטיבית, ואולי קל לי כבן, כי אבא שלנו היה אבא של הרבה אנשים, שבאיזו תקופה מתקופת החיים יצא להם להיפגש עם אותה דמות שנקראת
י ע נ ק' ל א ג ד י , ויש לי הרושם, שאיש לא יצא בהרגשה רעה משיחה עם האיש, וההרגשה שאני עומד לכתוב מראייה סובייקטיבית הופכת לראייה אובייקטיבית.
אני זוכר את אבא שלנו תמיד בשני אופנים: אבא שלנו ואבא של האחרים. מגיל שאני זוכר אותו הוא היה מוגבל, ומוגבל מאד, ואף פעם לא התלונן, אבל תמיד הרגשת שכל מאמץ גורם לו ייסורים נוראים. אחרי כל מאמץ היו כמה ימים "טובים" ממש חולה, והדבר הזה באיזה מקום קומם אותו, אבל קומם אותו פנימה ולא חוצה, קומם אותו לתוך התא המשפחתי, וכלפי חוץ והחברה היה מאיר עינים ומנסה לעזור כמיטב יכולתו.
אני חושב שמסכת-חייו כולה הייתה לנסות לעזור לזולת, לאזרח הקטן, לאיש האפור. הוא לא היה מסתופף אצל אנשי רוח ושררה, ועם זאת כולם, אני מניח, היו ידידיו, והיו משיחין אתו על כל דבר שבעולם. הדברים הגדולים לא עניינו אותו עד כדי שיגיע לידי ויכוח או התרגשות, וכשהייתי שואלו לפעמים: "אתה הרי הקמת את החברה הזאת, אתה חיית עם האנשים האלה עוד בהכשרה, אתה פרנסת עוד בחוץ-לארץ הרבה אנשים טובים, שמקצוע החייטות היה זר להם, בשני המובנים. תגיד פעם משהו, תלחם על דברים שנראים לך כצודקים !" ואבא היה עונה לי באותו מאור-פנים: "אני נועדתי לעזור לאנשים, שאינם עוסקים בדברים הגדולים, לאנשים שנשכחו, כאילו, על-ידי החברה, אלה אנשים שבאמת זקוקים לעזרה. הדברים הגדולים ייעשו ונעשים אם במוקדם או במאוחר. זה הכיוון הטבעי של העם הנבנה בארץ, וזה עתידו של הקיבוץ". את מי ששכחו בכל הדהירה הזאת, זה האדם כאדם. הוא הבין זאת בצורה שנראית לי נאיבית, אבל אני יודע שזה לא היה מתוך נאיביות, פשוט היתה אהבת האדם. לא מתוך הצגת העניין, אלא הרגשת העניין.
אינני רוצה לגלוש לזיכרונות של אב ובן. רוצה אני לכתוב על האיש כפי שראיתי אותו אחרי שובי מהצבא, בתור אדם שרואה אדם בחייו, ואדם שהיה הומני עד יומו האחרון.
זוכר אני שהייתי שומר-לילה באחד מימי החורף הגשומים ביותר. אנחנו השומרים בקושי הוצאנו את האף מבית-הילדים המחומם והנעים. השעה הייתה שלוש לפנות-בוקר, כשאינטרקום התחיל להשמיע רשרושים מכיוון גן-הילדים. הסקרנות גברה עד לידי כך שהחלטנו לברר מה הדבר. כשהגענו לגן ראינו צללית עטופה במעילים ובכובע ברט. לא היה לנו ספק מי הוא האיש. כשסיפרנו זאת לשומרת-הלילה היא הגיבה במשפט: "מובן מאליו, הרי זה יענק'ל. כל לילה הוא מסתובב". אני אפילו לא ידעתי זאת, וכמה שניסיתי לשנות את ההרגל הזה אחר-כך, שום דבר לא עזר. הוא היה מסתובב בגנים של הנכדים, בודק אם התנור בסדר, או איזה חלון לא נשכח פתוח. כזה הוא היה.
יותר מכל הייתה טבועה בדמו – אהבת הטבע. לדברים אלו לא היה גבול אצלו חוץ מההגבלות שהגביל אותו הטבע, וגם אז הוא היה מנסה מדי פעם "להתפשר" אתם ולאו-דווקא לטובת בריאותו.
בגידול דבורים הוא מתחיל להנאתו, והדבר ממש תופס אותו. הוא מגלה ענין רב והופך זאת לתחביב ממש. מה שהפתיע אותי, זה הידע שהוא רכש בנושא על כל דקדוקיו. הוא מפתח מיני מכשירים לעשות את הרדייה משוכללת יותר. עושה כל מיני דברים לבד, ומסתבר שיש לו ידי-זהב. אבל כל זאת קשה עליו. אולם אנו הסובבים אותו רואים שהוא נהנה וסובל, הבנו אותו, וזה אימץ אותו. הרבה פעמים ואלף פעם אמרנו לו: "אבא, תפסיק, אף אחד מאתנו אינו אוכל דבש. יש לך דבש, לו היית מוכר אותו, אבל הכל מצטבר" . ופה בא לידי ביטוי אחד הדברים שאמר דובדבני על קברו: "אפילו אולי מבלי לדעת אם הוא אהב את הקיבוץ כחברה שיתופית, אבל אם לחיות בה, אז כמו שצריך, כמו כל חבר" .
אני מנסה במילים אלו להעלות משהו מהדמות שנקראת יענק'ל אגדי. אני בטוח שאינני מצליח, ואין לי כוונה לספר מה שהיה בתור אב. כי כל אב טוב לבניו, ובעניין זה הוא אפילו הפריז. ניסיתי כאן להעלות מעט 13 כך, שאת דף "הקדיש" הוא קיפל וסימן את הקטע, ואנחנו, בניו, אמרנו זאת על קברו, כפי שכך רצה.
אצלנו הוא חי ויחיה תמיד.