אתר זיכרון - קיבוץ עינת
ימימה עתיר – וולינייץ
י"ד אב ת"ש - 18/08/1940
ו' אדר ב' תשס"ג - 10/03/2003
סבתא ימימה – אמא של אמא שלי – מספרת על עצמה
מתוך עבודת "שורשים" של ים כרמי בתם של של שרון (עתיר) ועומר כרמי. העבודה נעשתה בביה"ס גוונים – ראש העין, בשנת 2013.
* * *
נולדתי בשנת 1940 להוריי , פסיה ושמואל ווליניץ, בקיבוץ רמת הכובש.
שלוש השנים הראשונות של ילדותי עברו עליי בנעימים, אצל זוג הורים אוהבים ושמחים, שעברו חוויות קשות בחייהם – אך אני הבאתי את האושר והשמחה.
האושר נגדע בשנת 1943, ביום חיפוש הנשק ברמת הכובש, שם נרצח אבי ע"י חייל בריטי. המכה הייתה קשה מאוד ואמא שלי ניסתה להתמודד בכוחות עצמה עם האבל, העצבות הנוראה והבדידות האיומה ועם השאלות הנוקבות של ילדה קטנה שרוצה לדעת הכל, איפה אבא, למה נהרג ועוד… לאט, לאט, מצב הרוח השתפר והחיים החלו חוזרים למסלולם.
בשנת 1952, היה הפילוג בתנועה הקיבוצית, בקיבוץ המאוחד. אימי הייתה חברת מפא"י, הפלג הקטן בין חברי ברמת הכובש, שהחליט להצטרף לקיבוץ החדש של חברי מפא"י בגבעת השלושה. אמא שלי אמרה שגורלה קשור בגורל האדמה שבה נפל אבא שלי.
אמרתי לה שגם אבא היה עובר בגלל אידאולוגיה.
המאבק הסתיים ב"נצחוני". היום במבט לאחור, הסיפור קשה ועצוב ואמא שלי הקריבה הרבה למעני.
רק אמא כזו חזקה ואוהבת הייתה יכולה לעמוד כה יפה ובגבורה, בדברים קשים כאלו.
כך הגענו לעינת, כאן למדתי בביה"ס התיכון. הייתי פעילה בחברת הילדים, הדרכתי קבוצות נוער.
בכיתה י"ב התחלתי ללמוד בסמינר גבעת השלושה – להיות גננת, חינוך בגיל הרך.
אחרי שנת הלימודים הראשונה, נשאתי, נכנסתי להריון ואחרי שנה, השלמתי את לימודיי.
12 שנים עבדתי כגננת בגן הילדים בעינת, ותוך כדי כך ילדתי את חמשת ילדיי.
לאחר מכן הייתי מרכזת חינוך, אחראית אקונומיה במטבח, עובדת בחדר חדר האוכל ובכל-בו. בשנות ה-70 עבדתי כ 6 שנים בפעוטונים בחינוך וטיפול בגיל הרך, ובתפקידי האחרון ניהלתי את מחסן הבגדים של החברים.
…ומוסיפה הנכדה – ים כרמי:
סבתא ימימה נפטרה אחרי 9 שנות מחלת לב קשה. סבתא הייתה מצחיקה ועליזה, חמה ונדיבה.
יהי זכרה ברוך.
לסבא יצחק וסבתא ימימה יש 5 ילדים ו- 16 נכדים (ויהיו עוד…).
הבכור – מולי, נשוי לאיריס, ילדיהם: יפתח, זיו, חן ורז.
השני – יהלי, נשוי לליאורה, ילדיהם: יותם, גל ובר.
השלישית – שרון (אימי), נשואה לעומר(אבי), ילדיהם: נמרוד, יובל וים.
הרביעי – יורם, נשוי להילה, ילדיהם: תומר, טל ושחר.
החמישית – תלמה, נשואה לעוזי, ילדיהם: נדב, ברק ואבישג.
ימימה הגננת בגבעות נחשונים,
עם עמית שפירא, רוני ענבי, אסף אבולניק וליאור קרביץ- 1960
ימימה שלנו, געגועים וזיכרונות / רוחה שפירא
הפילוג בקיבוץ המאוחד בגבעת השלושה (הישנה), התרחש ב – 1952. ביה"ס ב"גבעה" התפלג בשנת הלימודים תשי"ג – 1952-53.
אני ובני כיתתי החצויה למדנו בכיתה ז', באחד מצריפי ביה"ס הישן. בפלג של "איחוד הקבוצות והקיבוצים" , שאליו השתייכו הורינו.
היינו כיתה קטנה ובה 6 ילדים, 5 בנות ובן אחד: רבקה מרקוביץ', עינה לויט, רמה קרסיק, אביבה פינקלשטיין, מוליק בבצ'וק ורוחה ראובני.
חלק מהמורים היו מוכרים לנו, ורובם היו שכירים וחדשים.
המחנכת שלנו הייתה הילה אבני, שהגיעה מרמת הכובש עם כמה עשרות משפחות שהחליטו להצטרף לפלג של "האיחוד" ולהקים ביחד קיבוץ חדש. באותה שנה נבנו בשטח החדש של הקיבוץ שלנו הבתים הראשונים ב"נקודה" (כך קראו אז למקום), וראשונים להתיישב בהם היו חברי רמת הכובש ומשפחותיהם. (המורות הילה אבני וגלילה בן-יהודה, הקדימו את רוב חברי הרמה במעבר ל"שטח", כדי להתחיל ללמד בגבעת השלושה המפולגת).
ילדי "ה"רמה" התחילו ללמוד בביה"ס ב"גבעה" בפסח. לכיתתנו נוספו 2 בנים ובת והם: הלל רז, אהרון סטולר ונורית פז – אז, היום – כהן.
למדנו בכיתה הקטנה באווירה חופשית ומוזרה. במשך השנה עברנו כל ילדי הגבעה לגור בנקודה, בקיבוץ החדש ואת כיתה ח' התחלנו בשנת תשי"ד (1953-54) ואז הצטרפה אלינו ימימה, שלא מכבר עברה לגור ב"שטח" עם אמהּ, פסיה שפירא.
היום, תוך כדי כתיבת הזיכרונות והסיפור על ימימה, מספרת לי ואומרת נורית כהן שהייתה חברת ילדות של ימימה ברמה, שימימה היא זו ששכנעה את פסיה לעבור לעינת, ובעצם עזרה לה לפתוח בחיים חדשים. פסיה התלבטה אם להישאר במקום ששמואל וולינייץ' בעלה ואבא של ימימה, נפל, בחיפוש הנשק ברמת הכובש, בנובמבר 1943.
ימימה לא ויתרה על רצונה, ופסיה הצטרפה לקיבוץ החדש – עינת. במשך כל שנות הילדות והנערות של ימימה, היא ישנה ב"חדר" של פסיה ששמרה על ימימה כבבת עינה, וימימה שמרה עליה ונתנה לה כוח, טעם ושמחה בחייה.
ימימה היתה חברותית מאוד, אהובה, יפה, פעילה ותוססת בחיי חברת הילדים. היו לה קשרי חברות מילדות עם בנות משפחת דן, במיוחד עם אלה. היא זכרה את ערה ברסלר (קליר), שהייתה חברתה מימי מלחמת השחרור – 1948, כשילדי הרמה הובאו לגבעת השלושה וחיו בבתי הילדים ולמדו בביה"ס כמה חודשים.
ימימה וערה חזרו להיות חברות, בשנה הראשונה שנפגשו שוב כאן, ה"נקודה" – הקיבוץ החדש והמשותף שנקרא עינת, בשנת 1954. חברותן המופלאה נמשכה במשך שנים רבות, כאשר שתיהן בגרו וטיפחו משפחות.
מותה של ערה מצא את ימימה חולה ועצובה. הפרידות לנצח, בשנות ה – 90 מאִמהּ פסיה, וּמעֵרָה חברתה, פגעו קשה בשמחת החיים שלה ובחיוניותה, בשנות מחלתה.
היא הספיקה לשמוח בחתונת בתה הצעירה תלמה עם עוזי איילון יבדל"א. בצער וכאב נפרדנו מימימה ואנו זוכרים אותה באהבה רבה.
תהי נשמתה צרורה בצרור החיים.
שמואל ווליניץ עם הבת ימימה, רמת הכובש – 1940
שמואל ווליניץ עם פסיה וימימה – 1942
במחנה עבודה בעין-גדי – 1957
מימין: רוחה ראובני, ימימה ווליניץ', עינה לויט
ימימה ויצחק עתיר ביום חתונתם – 1958
פורים בחדר האוכל הישן – עינת – 1957. משמאל: עינה לויט, רבקה מרקוביץ, רוחה ראובני, ימימה ווליניץ', נורית פז, אהוד כרוב,
? , אביב קרן.
עינת 1962 – מימין נורית כהן, אורח – יענקלה, ימימה עתיר, רוחה ראובני
מימין אליהו כהן, ימימה עתיר, ערה קליר – שנות ה-80
גן ימימה 1970 מימין, שורה עליונה: יוחאי שפירא, ניב רונן, ימימה הגננת, שי להב, ערן בן עיון , רונן קורי, אורן שוהם, , איתי גולן, שירלי רז, תמר מצקביץ', מאשה גרמנוביץ' המטפלת, הילה גודוויזר,
שורה תחתונה, מימין: אורן שהם, ישי קליר, גיא ינאי, יובל שפירא
ערה קליר, מנה אוברקוביץ, ימימה עתיר – שנות ה – 70
הופעת תזמורת "בצורת" בפורים בחדר האוכל הישן – בגיטרה, הלל רז בתופים, יוסף מגר , בחצוצרה, בן – הלל בן יהודה. רוקדת ימימה עתיר.
שנות ה – 60.
