חביבה לויט (קייצ'אסקי)
ט"ו טבת תרע"א - 15/01/1911
ט"ז אדר תשנ"ט - 04/03/1999
תולדות חיים
חביבה נולדה להוריה זאב ובתיה קייצ'אסקי בעיירה רוז'נקה, פולין.
היה לה אח אחד, חיים-דב. בשנות מלחמת העולם הראשונה גויס האב לצבא הפולני. חביבה למדה בבית ספר יסודי ולאחריו הצטרפה לתנועת "החלוץ". עברה למחנה הכשרה ושם הכירה את זאב לויט. בני הזוג עלו לארץ בשנת 1933 והצטרפו לקיבוץ תל- יוסף. חביבה עבדה בגן הירק. בשנת 1934 נולדה בתה הבכורה נעמי. וב- 1940 הבת השנייה, עינה.ב-1942 עברו בני המשפחה לקיבוץ גבעת השלושה. חביבה עבדה במשתלה.
בשנת 1946 נולדה הבת הצעירה בתיה.
הוריה של חביבה ואחיה לא הספיקו לעלות לארץ ונספו בשואה.
עם הפילוג בקיבוץ המאוחד ובגבעת השלושה, עברו בני המשפחה לעינת. חביבה המשיכה לעבוד במשתלה. העבודה הייתה קשה אך חביבה קיבלה את הקשיים בהבנה מתוך הרגשת אחריות ושמחת יצירה. קמה מוקדם בבוקר, עסקה בקטיף פרחים, שתילת הצמחים, אריזה ואחסנה וכל עבודה שנדרשה. לא התלוננה על קשיים או אי נוחות. עשתה באהבה גם את כל עבודות משק הבית – כביסה, בישול, תפירה.
היא קיבלה במתנה מכונת תפירה, גזרה ותפרה שמלות לבנותיה. הייתה אם מסורה לבנותיה וקשורה לכל בני המשפחה. בתקופה שנעמי עברה עם בעלה יגאל רז לנצרת, שמרה חביבה על קשר עם משפחתה ונסעה פעמים רבות לבקרם.
כאבה מאד את נפילתו של נכדה משה'לה רז ז"ל במלחמת יום הכיפורים ב-1973.
חביבה עסקה גם בפעילות ציבורית. הייתה חברה בוועדת קליטה, יצרה קשר עם מועמדים לקליטה בעינת ונסעה לבקר אותם ואת משפחותיהם.
לאחר שענף המשתלה נסגר, חביבה עברה לעבוד בעבודות אחרות: בבית החרושת לנעליים עבדה בקו הייצור, בגזירת סרחי עור מגפות שהודבקו על סוליות. כמו כן עבדה במאפייה ובמחסן הבגדים.
היו לה הרבה חברות בעינת. דאגה ועזרה להן בעת הצורך. שמרה על קדושת יום הכיפורים. כשנפרדה מאימה הבטיחה לה כי תצום בימי כיפור ואת ההבטחה הזאת קיימה גם כשהייתה חולה בימיה האחרונים.
זאב לויט נפטר בשנת 1984. בנותיה ושאר בני המשפחה סייעו לחביבה באבלה. למרות בעיות הבריאות והרגשת הבדידות המשיכה לתפקד וביצעה את כל המוטל עליה בנאמנות. בשנותיה האחרונות, כאשר הרגישה שהיא מתקשה לטפל בעצמה ובסידור ביתה, ביקשה לעבור לחדרי החולים.
חביבה זכתה לראות 8 נכדים ו-12 נינים.
נפטרה בגיל 88. נקברה בעינת.
יהי זכרה ברוך.
נעמי רז (לויט)
אמא שלנו
ואחרי "בתיה'לה" למחנה שמונים.
כדי לעשות בייבי-סיטר לנכדים,
היא נסעה, אחרי יום עבודה,
בשניים או בשלושה אוטובוסים
לנצרת או בת-ים –
כדי שלא נבזבז אגורה
ולמחרת מיד נסעה בחזרה,
כי "אסור להפסיד יום עבודה".
החברים שלנו הזמינו את עצמם
לאכול אצל "אמא של בתיה"
סופגניות בחנוכה ובפורים אזני-המן –
– כי כמובן הם הכי טובים בעולם.
וכשנשארה בחדרי חולים
ולא חזרה ל"חדר"
רק דבר הפריע לה יותר מזה –
שהיא יושבת כל הזמן באפס מעשה.
אז נוחי לך עכשיו
על משכבך בשלום
אמא שלנו.
(נכתב במלאת שלושים לפטירתה של חביבה ז"ל). – בשם הבנות – בתיה
סבתא חביבה
החודש נפטרה סבתא חביבה, אישה צנומה עם לב זהב.
מהרגע הראשון שפגשתי אותה לפני כ – 18 שנים, היא פתחה את ביתה בפניי וגרמה לי לחוש רצויה. ויחד עם סבא זאב הם הפכו לסבא וסבתא שמעולה לא היו לי כילדה.
זיכרונות מתוקים מהשיחות, חציין בעברית, חציין באידיש מהזמן שעמית הייתה רק בת חודש. בילינו זמן ביחד בקיבוץ עינת עד שאודי חזר מהמילואים.
החום, האיכפתיות, ספלי הקפה עם עוגיות וכמובן, העוגה המפורסמת עם האגוזים – לכולם תמיד יישאר מקום חם בליבי.
בשנים שלאחר מכן, אהבתי להקשיב לסיפוריה הרבים של סבתא חביבה, איך הגיעה לארץ ישראל כנערה ציונית, על העבודה הקשה בשדות וההריונות. היא נהנתה לספר לי את סיפור חייה ונהנתה מכך שיש מישהו שמתעניין בהם.
אני הערצתי אותה על כך שלמרות עדינותה, היא הייתה כל כך חזקה !
ומה עם הנינים? בחיוך רחב על פניהם הם מספרים לי שבשבילם סבתא חביבה תהיה תמיד הסבתא שנתנה להם "דברים טובים" ברגע שהם באו לבקר אותה.
יהי זכרה ברוך.
בטי רז (כלתה של נעמי)
הספד
חביבה יקרה, אתמול בשעות הצהריים עצמת את עינייך לנצח. בחדר החולים בעינת בא הסוף ליסורייך, ימים אחרונים של סבל מתמשך באו אל קיצם.
חביבה שכנה שלנו. עשרות שנים של קיר משותף בין משפחת לויט ומשפחת דגאי.
באתם לגבעת-השלושה מהעמק, מתל-יוסף. את השמש הגדולה אספת אל פניך בשדות העמק, וידיים מיובלות, מאומנות בעבודה עברית קשה ומפרכת ליוו אותך כל חייך.
עבדת בהרבה מקומות – בישלת נפלא, אפית נהדר, עבדת בבית החרושת לנעליים, אבל בשבילי היית תמיד חביבה של הפרחים, חביבה של המשתלה. יוצאת בחושך לעבודה וחוזרת בחושך עם צוות בחורות חרוץ ומסור – רחל שטרן, אסתר מקובר, הינדה ועוד… – סוחבות בעול הענף החקלאי ה"נשי" ועוסקות בכל העבודות. מטפחות דורות של נערות צעירות שבאות למשתלה ומנסות להידמות לכן – דמות של החלוצה האמיתית.
חביבה של הגינה ליד החדר, גינה מיוחדת של אישה שמלטפת כל צמח שבכל גומה של עץ מסתתרים בצל מספר עציצים ירוקים בוהקים מלאי חיים.
אני זוכרת כשעזבנו את גבעת השלושה דאגת להעביר את הבצלים של האמריליוס והם פרחו בגינת הבניין שלנו כל שנה לכבוד פסח וגם את מטפס היסמין הריחני ושתיל של עץ הצפצפה, ובכלל כל מה שיכול היה לתת צבע וריח וגבעול רענן כל-כך דיבר אל לבך והיית דואגת תמיד להעניק גם לגינה של אבא שלי. שכנים בימים ההם זה יותר ממשפחה. שתי משפחות צעירות בארץ ישראל, בנים למשפחות שהושמדו בשואה, יתומים מהורים ומקרובים, בונים את ביתם בקיבוץ בארץ ישראל. גדלנו כמו אחים – הבנות של לויט, הילדים של מאיר וצפורה. כל שמחה באחת המשפחות היא שמחה של הבניין, הארועים משותפים. החג, המועד ואנחנו מכירים את מעט המקורבים שבאים אל לויט והם כמובן מכירים את שלנו. ואם חלילה קורה משהו, חביבה מיד מרגישה ובאה לשאול אם צריך עזרה.
לויט נכנס ונותן קריצה ומתקן ונוגע, שם קיר משותף, דשא משותף, לב משותף. קרבה שאין לה תחליף, ואנחנו מקימים משפחות – "הבניין התרחב".
כשמגיעה בשורת האיוב האיומה והנוראה על נפילתו של משהל'ה הנכד הבכור במלחמת יום הכיפורים, מגיע השבר הנורא.
חביבה יקרה, את ולויט לא יכולים להתאושש, את לא מפסיקה לתאר בפני פעם ועוד פעם את הפרידה האחרונה ממשהל'ה, איפה הוא ישב ומה הוא אכל. קומתכם שחה, הלב נשבר. סבא וסבתא חזקים וגבורים שעומדים במסכת חיים קשה בגבורה – לא יכולים להיות גיבורים יותר, ואת ממשיכה לתפור, לבשל, לאפות, ואת האושר הגדול מעניקים לך נכדייך ונינייך. את נפלאה ומסורה לכל אחד מהם, את יודעת ומעניקה בלי סוף והכל בעשר אצבעות חרוצות ואוהבות.
אתמול בערב טילפנתי לנעמי לשאול בת כמה את חביבה. נעמי אמרה לי – בת 88 שנים. נולדה ב- 15 לינואר, בדיוק ביום של סבתא ציפורה.
עכשיו הבניין שלנו ריק ועכשיו הלב שלנו כואב ומתגעגע.
משפחה יקרה, נעמי, עינה ובתיה – היום אתן נפרדות מאמא רבת פעלים. מאמא עם בית פתוח שהעניק המון. משפחה מורחבת, נכדים ונינים, סבתא חביבה אהבה אתכם ואתם נתתם לה הרבה הרבה כח.
חברי עינת נפרדים מחביבה , חברה לדרך ארוכה.
נוחי על משכבך בשלום, וינעמו לך רגבי עפרה של עינת – שכל-כך אהבת.
נירה כהן (דגאי) – מרץ – 1999