חביבה לויט (קייצ'אסקי)

חביבה יקרה, אתמול בשעות הצהריים עצמת את עינייך לנצח. בחדר החולים בעינת בא הסוף ליסורייך, ימים אחרונים של סבל מתמשך באו אל קיצם.
חביבה שכנה שלנו. עשרות שנים של קיר משותף בין משפחת לויט ומשפחת דגאי.
באתם לגבעת-השלושה מהעמק, מתל-יוסף. את השמש הגדולה אספת אל פניך בשדות העמק, וידיים מיובלות, מאומנות בעבודה עברית קשה ומפרכת ליוו אותך כל חייך.
עבדת בהרבה מקומות – בישלת נפלא, אפית נהדר, עבדת בבית החרושת לנעליים, אבל בשבילי היית תמיד חביבה של הפרחים, חביבה של המשתלה. יוצאת בחושך לעבודה וחוזרת בחושך עם צוות בחורות חרוץ ומסור – רחל שטרן, אסתר מקובר, הינדה ועוד… – סוחבות בעול הענף החקלאי ה"נשי" ועוסקות בכל העבודות. מטפחות דורות של נערות צעירות שבאות למשתלה ומנסות להידמות לכן – דמות של החלוצה האמיתית.
חביבה של הגינה ליד החדר, גינה מיוחדת של אישה שמלטפת כל צמח שבכל גומה של עץ מסתתרים בצל מספר עציצים ירוקים בוהקים מלאי חיים.
אני זוכרת כשעזבנו את גבעת השלושה דאגת להעביר את הבצלים של האמריליוס והם פרחו בגינת הבניין שלנו כל שנה לכבוד פסח וגם את מטפס היסמין הריחני ושתיל של עץ הצפצפה, ובכלל כל מה שיכול היה לתת צבע וריח וגבעול רענן כל-כך דיבר אל לבך והיית דואגת תמיד להעניק גם לגינה של אבא שלי. שכנים בימים ההם זה יותר ממשפחה. שתי משפחות צעירות בארץ ישראל, בנים למשפחות שהושמדו בשואה, יתומים מהורים ומקרובים, בונים את ביתם בקיבוץ בארץ ישראל. גדלנו כמו אחים – הבנות של לויט, הילדים של מאיר וצפורה. כל שמחה באחת המשפחות היא שמחה של הבניין, הארועים משותפים. החג, המועד ואנחנו מכירים את מעט המקורבים שבאים אל לויט והם כמובן מכירים את שלנו. ואם חלילה קורה משהו, חביבה מיד מרגישה ובאה לשאול אם צריך עזרה.
לויט נכנס ונותן קריצה ומתקן ונוגע, שם קיר משותף, דשא משותף, לב משותף. קרבה שאין לה תחליף, ואנחנו מקימים משפחות – "הבניין התרחב".
כשמגיעה בשורת האיוב האיומה והנוראה על נפילתו של משהל'ה הנכד הבכור במלחמת יום הכיפורים, מגיע השבר הנורא.
חביבה יקרה, את ולויט לא יכולים להתאושש, את לא מפסיקה לתאר בפני פעם ועוד פעם את הפרידה האחרונה ממשהל'ה, איפה הוא ישב ומה הוא אכל. קומתכם שחה, הלב נשבר. סבא וסבתא חזקים וגבורים שעומדים במסכת חיים קשה בגבורה – לא יכולים להיות גיבורים יותר, ואת ממשיכה לתפור, לבשל, לאפות, ואת האושר הגדול מעניקים לך נכדייך ונינייך. את נפלאה ומסורה לכל אחד מהם, את יודעת ומעניקה בלי סוף והכל בעשר אצבעות חרוצות ואוהבות.
אתמול בערב טילפנתי לנעמי לשאול בת כמה את חביבה. נעמי אמרה לי – בת 88 שנים. נולדה ב- 15 לינואר, בדיוק ביום של סבתא ציפורה.
עכשיו הבניין שלנו ריק ועכשיו הלב שלנו כואב ומתגעגע.
משפחה יקרה, נעמי, עינה ובתיה – היום אתן נפרדות מאמא רבת פעלים. מאמא עם בית פתוח שהעניק המון. משפחה מורחבת, נכדים ונינים, סבתא חביבה אהבה אתכם ואתם נתתם לה הרבה הרבה כח.
חברי עינת נפרדים מחביבה , חברה לדרך ארוכה.
נוחי על משכבך בשלום, וינעמו לך רגבי עפרה של עינת – שכל-כך אהבת.