אתר זיכרון - קיבוץ עינת
זוהר שוהם
י"ג כסלו תרצ"ד - 1/12/1933
ט"ז שבט תשפ"ג - 7/2/2023
הספד / דורון זלצברג
אנו מלווים היום את חברנו זוהר בדרכו האחרונה, למנוחת עולמים.
זוהר, בנם של ליזה ולסיה שוהם זכרם לברכה, אחיהם של רומיק ורותי ז"ל ויבדל לחיים – אילן.
זוהר נולד בגבעת השלושה, בדצמבר 1933, בן 89 במותו.
הזיכרון הראשון שלי מזוהר קשור בספורט. זוהר היה ספורטאי מצטיין, אלוף הארץ ביידוי פטיש. כילדים היינו צופים בו מתאמן, באזור מגרש הכדורגל. לעתים קרובות הגיעו עוד אלופי ספורט להתאמן אִתוֹ בהדיפת כדור ברזל ודיסקוס. היינו מלאי הערצה וגאווה מקומית על יכולתו הפיזית של זוהר ועל הרוח הספורטיבית שהפגין.
בשנים הראשונות של עינת, הייתה לזוהר נוכחות מרשימה ויחד עם תרצה ז"ל הם נראו בעינינו כזוג צעיר ויפה להפליא.
בכתה ז' בשנת 1961, זוהר היה המחנך של כיתתנו והפעיל אותנו במשימות שנת הבר מצווה.
מֵעֵבֶר להיותו המחנך שלנו, זוהר היה לנו חבר ומנהיג, שהוביל אותנו בשנות התבגרותנו לקיים יחסי שיתוף וכבוד שבין אדם לחברו. קיבלנו ממנו את אהבת הארץ בטיולים, קומזיצים, סיפורים וצ'יזבטים.
זוהר היה מאד מחובר לקיבוץ וערכיו, ואנחנו ספגנו את המורשת הזאת.
אני חושב שהיה לו מקום חשוב בכך שהיינו ונשארנו עד היום כיתה כה מגובשת, כיתת הילדים שנולדו בשנת הכרזת המדינה -1948.
בשנות ה-60 יצאו זוהר ותרצה לשליחות לארה"ב, בעיר ניו-יורק, שם עסק זוהר בהדרכת נוער יהודי. כשחזרו לארץ זוהר מילא תפקידי מפתח בתחומי החברה והחינוך בעינת. הוא היה מרכז חברת הילדים, מורה, וריכז גם את מפעל הקייטנות לילדי חוץ בחודשי הקיץ במשך כמה שנים.
לאחר סיום עבודתו בביה"ס ובחינוך, זוהר עבד ברפת.
בתחילת שנות ה- 70 כיהן כמזכיר הקיבוץ. בתפקידו זה, ידע למצוא דרך חברית ואנושית לטיפול בבעיות הקיבוץ וחבריו. לאחר סיום עבודתו כמזכיר התחיל זוהר לעבוד בריכוז מאפיית עינת -עין בר.
שנים רבות ליווה זוהר גם את הפעילות התרבותית של עינת . הוא היה שותף לתרצה אשתו, זִכְרָה לברכה, בפעילותה הברוכה כמורה, רקדנית ויוצרת, ומעורבת בחגי עינת.
זכור לטוב הכדור הפורח שהפליא לבנות ולהעיף בשמי עינת, בחגי ראש השנה באירוע הציבורי של העפת העפיפונים במרחבי בית הספר בעינת. מסורת יפה זו נמשכת עד היום ע"י בנו רז.
בשנות ה -80 זוהר עזב את עינת, ואף על פי כן נשאר קשור ומחובר למקום, למשפחתו ולבית עינת.
ב 2008, זוהר בחר לחיות את שנות חייו האחרונות בעינת. למרות בגידת הגוף, זוהר המשיך לחיות כאן בעינת, חיים מלאים, במעורבות משפחתית וחברתית רבה.
תנחומי כולנו למשפחתו של זוהר, ילדיו: יובל, ורד, גל ורז, מיכאל ואלכס ובני ביתם. לנכדיו ואחייניו ולמטפל הנאמן והמסור – כריס.
זוהר יקר! בצער רב אנו נפרדים ממך, נזכור אותך באהבה.
תהי נשמתך צרורה בצרור החיים.
גבעת השלושה 1949 כורעים מימין נחמן סירקין, נעמי יערי, משמאל זהר שהם ורעיה.
זוהר שהם, נעמי יערי, דליה ברנשטיין בשלג, עין חרוד – 1950.
עומדים מימין עמיק אלון, רמי זק, כורע זוהר שוהם – גבעת השלושה 1940.
קופץ לרוחק פסח תש"ח בן 14.
אימון בהפועל פתח תקוה, זהר שהם בראש אחריו אורי גלין – אלוף בהטלת דיסקוס.
זוהר הודף כדור ברזל בן 15 הפועל פ-ת פוטו כץ תל- אביב.
יידוי "פטיש" צלם פרידמן יצחק – 1960.
אבא/יובל שהם
איך מתחילים לסכם כמעט תשעים שנה של חיים :
אחד מזיכרונות הילדות המוקדמים שלי הוא אותך, אב, כ- "אבא הכי חזק בכפר", עסוק באימונים אינסופיים עם המאמן "מגלי" בכדי לשפר את הסיבובים על מעגל הבטון ביידוי פטיש.
בגיל שלושים לוקח את המשפחה לשנתיים לברוקלין (ניו-יורק, ארה"ב) לרכז את קן תנועת "הבונים", ושלושה חודשים כל שנה במחנה קיץ ב "אפ-סטייט ניו-יורק" (צפון מדינת ניו-יורק – ארה"ב) כאשר ברקע רצח קנדי, המאבק על שוויון זכויות לשחורים והשירה של ג'ון באאז.
חוזרים לקיבוץ, אתה מסור לתפקידיך: מורה בבית הספר, רפתן, מזכיר הקיבוץ ואופה, מלווה את אמא לכל הופעה שלה של בלט מודרני ברחבי הארץ, ומקפיד להעיר אותי כל בוקר בחמש בכדי לתרגל אתי חשבון. יותר מאוחר לומד ביום לתואר בכלכלה בעיר רחובות ובלילה עובד במאפיה.
בגיל חמישים, נפרד מאמא ופותח דף חדש, מתחיל בחיים חדשים עם הלגה והבנים שנולדו, מיכאל ואלכס.
אחרי שתי גיחות של מספר שנים בארה"ב חוזר לבסוף לארץ, ומקים ומנהל את מאפיית אנג'ל החדשה בלוד.
בשנים האחרונות, לאחר פרישתך מהעבודה, ולמרות הקשיים הבריאותיים, כותב ספר זיכרונות, מכור לצפייה בתחרויות כדורסל, נהנה מהחיים (זו התקופה המאושרת בחיי" – אתה אומר לי), ובחודשים האחרונים אפילו מתכנן נסיעה למיאמי – ארה"ב, לראות משחק כדורסל עם אלכס.
ומה השארת לנו…
לימדת אותנו מה היא מסירות לעבודה ולמשפחה, לימדת אותנו שלא חשוב במה נעסוק, העיקר שנעשה את זה הכי טוב שאנו יכולים.
לימדת אותנו שהכישרון הכי גדול זה היכולת להתמיד ולעבוד קשה ולימדת אותנו להתרכז רק במה שאנחנו עושים ולא באחרים.
בשבועות האחרונים, כשמצבך החמיר, באופן הכל-כך אופייני לך האמנת שהרופאים טועים, והתעקשת לחזור הביתה.
לרופא שניסה לשכנע אותך להישאר בבית החולים אמרת : "אני מעדיף למות בבית עם חיוך".
מיכאל ואלכס הגיעו במיוחד מארה"ב בכדי להיות איתך, מה שהיסב לך אושר רב. בימים האחרונים לאט, לאט שקעת בשינה.
כשהשמים בוכים נפרדת מאתנו לעולמות אחרים.
נוח על משכבך בשלום, אב.
משפחת שהם בגבעת השלושה – 1948 מימין לשמאל – רומיק, זהר, לסיה, רותי, ליזה.
למטה – אילן.
זוהר ותרצה מחזיקים את הילדים – ורד ויובל. הדס שוהם צופה בהם. עינת – 1959.
זהר ואילן שהם עם אמא ליזה בטיול למיצרי טיראן – 1971.
דברים לזכרו של אבא / ורד רישר – שוהם
אבא נפטר ביום שלישי בצהרים אחרי שביקש להשתחרר מבית החולים ולסיים את חייו בביתו.
ברצוני לספר קצת על הבית שגדלנו בו, עם אמא תרצה ואבא זוהר.
כשאמא נפטרה לא יכולתי להגיד הרבה והשיר שהקראתי היה של זלדה…
התחום של החיבוק היה קצת חסר. נדמה לי שזה קרה אז בהרבה בתים בקיבוצים.
אך החיים עצמם היו עשירים להפליא. ההורים לא היו מטיפים מוסר, כועסים, דורשים, מאוכזבים… אבל כן היו מאד נוכחים בעזרה בשעורי בית, בהתעניינות, בשיחות פילוסופיות שניהלנו.
אולי דווקא בגלל זה גדלנו עם הרבה עוצמות. ההורים נתנו דוגמא אישית.
אני נוהגת לומר שאצלנו בבית היה כבוד לבן אדם באשר הוא, ומעולם לא שמענו קללות והשפלת אנשים אחרים.
לכן, גם כשאני מאד כועסת, שפה מלוכלכת לא יוצאת מפי. את השפה הזו לא למדתי.
אבא היה כמו עמודי בטון עצומים שמחזיקים על גבם משפחה, קיבוץ, מאפיה.
החוויה הכי חזקה שהייתה לי עם אבא הייתה כשחליתי בגיל 22.
ההורים נלחמו עלי בשיניים. אבא עזב הכול והתמסר אלי והיה איתי צמוד עד שהתחזקתי. את הכוח שלי להתמודד עם מה שהחיים מזמנים אני מייחסת לכוח החיים שהיו לאבא ואמא ושהם העבירו לנו בדרך שבה גדלנו..
גדלנו בלי סודות. מההתחלה סיפרו לנו על החיים הלא פשוטים של אמא, וגם על הקשיים של ההורים של אבא, אפילו עוד לפני שנולד.
לימדו אותנו לקבל דברים בשקט, להקשיב, ללמוד, ליצור.
בהזדמנות זו אני רוצה להודות לכריס מעומק הלב ועם הרבה אהבה על טיפולו המסור באבא.
העבודה של כריס עם נכה ממתניו ומטה לא פשוטה בלשון המעטה.
כריס למד עוד בפיליפינים את עבודת המטפל והוא טיפל באבא במסירות ועדינות. גם אם במשך השנים היו קצת כעסים, כריס היה תמיד מסיים אותם עם טפיחת "כאפה" עם אבא. כריס היה גם הנהג של אבא, ונהג מצוין – אבא היה אומר, וכריס גם אדם ישר מאד וטוב לב .
אבא שלנו היה גם אבא של כריס במשך 9 שנים. האבל של כריס על לכתו של אבא עצום.
ליוויתי את אבא בקרבה גדולה ובאהבה ובאסירות תודה במשך כל שנות חיי. הייתי סביבו ורק בשבילו בשבועות האחרונים ואיתי כל אחיי וכריס והנכדים. אבא נפטר בבית – לפי בקשתו, וזה סיפוק גדול שהצלחנו למלא את בקשתו.
עכשיו כשאני חושבת ומנסה להבין מה איתי, אני בעיקר עוסקת בזיכרונות הרבים שיש לי אתו , בדרך שהתווה, באהבה שנתן.
יהי זכרו ברוך.
זוהר שהם עם הבת ורד במחנה הבונים ברד-הוק, ניו יורק – 1963.
לסבא / אייל רישר
סבא, היה לי חשוב לכתוב לך משהו, לא ארוך מדי, כי יש הרבה דוברים היום, נגעת והשפעת בחייהם של רבים לאורך שנותיך הרבות.
אתה הסבא היחידי שזכיתי להכיר. אבי איבד את אביו בגיל 10. אבא שלך ואבא של סבתא תרצה נפטרו בהיותם בגיל 60 .
זכורים לי מאוד הסיורים במאפיה בלוד כילד, חוויה משגעת שדאגת שכל הנכדים יזכו לה. איך לקחת אותי למסע בעקבות הלחם ועם הלהט שלך בהסבר והתשוקה המדבקת לנושא. הריח החזק של הבצק, הרעש מהמכונות, המראה של פס היצור עם קולעי החלות פועלים במהירות הבזק, הטעם של הלחם הטרי והמגע של ידך בידי השומרת עלי.
לא אשכח שגם הגעת לבית הספר היסודי שלנו וסיפרת על הפלמ"ח ומלחמת העצמאות ואני התמלאתי גאווה אדירה להיות נכד לצבר, זה שבנה את המדינה. כילד זכרתי אותך כהורה למיכאל ואלכס המתבגרים, מספר על התעלול החדש שלהם ללא כל התרגשות בזמן שאני חושב לעצמי "איזה מגניבים הם"…
כשהתבגרתי, חזרת לקיבוץ לאחר משבר רפואי לא פשוט אך לא ויתרת ועבדת קשה להשתקם. היית אצלנו בכל ארוחת שישי לאורך שנים ובכל פעם סיפרת איך ידעת יותר מהמרצה במועדון, ואלו שהרצו על היסטוריה בכלל אכלו אותה.. ריגש אותי לראות איך אמא דאגה לך כל כך, עזרה לך בכל שנזקקת והיתה שם לאוזן קשבת לסיפוריך הרבים עם סבלנות אין קץ. היא שימשה לי לדוגמא איך לכבד הורים לעת זקנה.
לימודי הרפואה שלי עברו בעשור השמיני לחייך, העשור שבו המערכת כבר משחררת מבדיקות סקר ורפואה מונעת, ומניחה לאדם לחיות את חייו. הבריאות שלך הייתה מאוד חשובה לי לאורך השנים ושוחחנו על כך רבות. אני זוכר שסיפרת לי שאתה מתכנן לחיות כמה שהחיים יתנו לך, שאתה נהנה מהחיים ורוצה עוד. לקחתי את הבקשה שלך במלוא הרצינות וניסיתי לעזור לך לשמור על הבריאות שלך בכל הכוח. אני זוכר שממש לפני הקורונה התעקשתי שתלך לבירור של בקע מפשעתי עם בלוטות חשודות ב"שיבא", ורצו להתחיל בירור אצל המטו-אונקולוג אך לבסוף אמרת לי שאתה סומך על רופא המשפחה שלך שלא ממליץ להתקדם. כיבדתי את ההחלטה שלך וניסיתי לשחרר.
אז "בִּמקום" עודדתי אותך לאכול יותר, ואתה רק ביקשת ש"ראשית כל" אדבר יותר לאט..
גם השנה, כמו בכל שנה, אמא ארגנה לך מסיבת יום הולדת מושקעת. וידאה מראש שכל הילדים והנכדים יתייצבו. בסוף האירוע היה לי חשוב לצלם כמה קטעי וידאו ותמונות שכולם שם, שתהיה מזכרת..
כשאמא התקשרה אלי וסיפרה שיש לך "שתן כהה" כבר הבנתי שמדובר בבעיה בכבד וזה הולך לאשפוז.
אתה ואמא עוד רציתם ללכת ל"השרון" כי יש פחות תור במיון אבל אצלי כבר כל הגלגלים רצים – לסדר אשפוז במחלקה שחבר טוב עובד בה, כך שאוכל להיות מועדכן ולסייע בכל שלב ולדאוג לך. ד"ר רביד מודריק, חבר שלי מהצבא, והיינו יחד בכל שנות הלימודים. שנינו רצינו קרדיולוגיה.
רביד מבריק עם אינטליגנציה רגשית מיוחדת במינה וידעתי שזה האדם שאני רוצה שיהיה שם ללוות את המשפחה שלי ברגעים הקשים.
כבר בבדיקות הדם במיון המצב לא היה טוב. עוד לא ביצעו CT. צורת המחלה שלך נדירה ולא מופיעה בשום ספר וכבר מנהל המחלקה בישר את הבשורה. אתה מיד הגבת בהכחשה מאוד מובנת ורצית ללכת למקום אחר, לקבל בשורה שונה.
מייקל ואלכס הוקפצו להגיע לארץ ואני התעקשתי שתשקול שנית, שתשוחח שוב עם ד"ר רביד ושהוא ידע לתווך לך את הדברים בצורה הכי נעימה ומכבדת שאפשר. משם כבר הבנו שזה הזמן להיפרד. ביקשת לחזור הביתה. כבוד אחרון של להיות בבית שלך מוקף במשפחה בימיך האחרונים. ביקשת ממני לדאוג שלא תסבול והייתי נאמן לך כמה שיכולתי. גם בבית הפגנת כוח ותושייה כששרדת מעל ומעבר למצופה לאדם ללא מח עצם מתפקד. ובסוף, התנתקת, גם שם. הדברים נעשו בדרך שלך.
סבא, ידעת להנות מהחיים וכשהגוף התחיל לבגוד, גילית גמישות מחשבתית וחוסן מעורר השראה והתרכזת רק במה שאפשרי ובחיובי.
היית איש אשכולות ואיש חינוך, עם זיכרון פנומנלי, חריצות, דקדקנות, איש עבודה ששואף גבוה ומשיג את מבוקשו. חדור מטרה.
לפעמים אני מרגיש שאני קצת דומה לך, ולפעמים קצת יותר מידי..
משפחת שהם – 1945 , עומדים מימין – זוהר, אמא ליזה, רומיק, אבא לסיה. מלפנים רותי אוחזת את התינוק אילן.
משפחת שהם המורחבת, במרכז ליזה, מימין זהר ורומיק, משמאל אילן ורותי, מימין ורד, הדס, מרים, סיון, אורן, הדר, רז, אלי (של רותי), גל, אריק, יובל, מאחור ומשמאל – יעקב (בעלה של רותי), לילך, דפנה.
אבא / גל שהם
אבא, אני לא יודע אם זה הגורל או שלמישהו למעלה פשוט יש חוש הומור ושהלכת לעולמך רק כמה שעות לפני ששחקן הכדורסל הנערץ עלייך, לברון ג'יימס, שבר את שיא הנקודות בליגת הכדורסל של ארה"ב N.B.A כמה חיכית לרגע הזה.
בשנים האחרונות כשהייתי מגיע אליך פעם בשבוע, כל פגישה הייתה מתחילה בשיחה ופרשנות של המשחקים שהיו ויהיו ב N.B.A כמה אהבת לצפות בהם, ואפילו היה לך מנוי של כבוד אצלם.
בפגישות בינינו היית מספר לי רבים מזיכרונות הילדות והבחרות שלך. את כל הזיכרונות העלית על הכתב.
היה לך, אבא, זיכרון נדיר לפרטי פרטים מגיל צעיר מאד. זכרת מה הרגשת וראית כשחלית בדיפטריה, עוד לפני גיל 3 .
זכרת את התמוטטות הגג של חדר האוכל החדש בבנייה בגבעה הישנה, 1937. זכרת את שחיטת הפר שהרג את ישראל חצקביץ ז"ל (אבא של אילנה גרנות) ואת הסיוטים שהיו לך אחרי זה.
זכרת את הקפיצה שלך למימי הירקון עוד לפני שלמדת לשחות ואיך בקושי הצלחת להגיע לגדת הנחל.
אני זוכר, כשהייתי ילד, איך היינו נוסעים פעם בשבוע לטיפולי התנהגות בתל-אביב, ואיך הגנת עלי בבריכה מפני שלמה הגדול כי רצה להחטיף לי, כי אני החטפתי לאיתי.
אבא, אתה היית אלוף על המגרש (למי שלא יודע – אבא היה אלוף הנוער בהדיפת כדור ברזל ואלוף הארץ בידוי פטיש. כמו כן גם הצטרף למשלחת הישראלית לאולימפיאדת רומא ב – 1960 , אבל לא כמתחרה).
אתה היית גם אלוף מחוץ למגרש. התחתנת צעיר עם האשה הכי יפה והרקדנית הכי מוכשרת בארץ ונולדו לכם 4 ילדים.
אחרי שנים רבות התחתנת שוב עם אשה יפה אחרת ונולדו לכם עוד שני ילדים.
אבא, השארת לנו מלא סיפורים וזיכרונות שיכולים למלא דפים רבים. אני שמח שהצלחת לשתף אותנו בכל אלו, ולעד אני אזכור אותך כאלוף העולם.
זהר, רומיק, אילן, ליזה, ורד, תרצה עם הבן גל, עליזה עם הבן הדר, הדס, איריס ומרים עם תומר – משפחת שהם ואורחים בעינת.
האחים שהם – רומיק זהר ואילן , שוקה שפירא מפריחים כדור פורח.
פרידה מאבא / רז שוהם
אני נפרד ממך היום בפעם השנייה וכמו בפעם שעברה, גם הפעם לא תצא לי מהראש.
בפעם שעברה הייתי בן 11 והפרידה ממך, כשעזבת את הבית, הייתה קשה מנשוא. לא הבנתי אז את מורכבות החיים.
גם היום, הפרידה ממך קשה מנשוא. אני אוהב אותך אבא וכבר מתגעגע כל-כך.
אני מתגעגע בערגה לטיולים בארץ ובסיני, לבניית הטיסנים, העפיפונים והכדורים פורחים, למחנאות, לאומגות ולרפסודות בירקון.
כשחזרת לגור איתנו בעינת, היה חשוב לך לתעד את קורות חייך. הזיכרון היוצא דופן שלך, אפשר לך לכתוב בצורה מקיפה ומפורטת כל פרט בחייך העשירים והמרתקים.
זכינו גם לצלם אותך בסרט בו אתה מספר את זיכרונותיך לדורות הבאים.
סיפור חייך מהווה עבורי השראה גדולה וגאווה גדולה.
אבא, עשית כל-כך הרבה בחייך והיית חיוני, אופטימי ויצירתי עד לרגעיך האחרונים. עכשיו הגיע הזמן לנוח.
נוח על משכבך בשלום.
אוהב כל-כך, רז.
אבא יקר ואהוב / מיכאל
אבא יקר ואהוב, כל-כך הרבה זיכרונות, אבל זיכרון אחד באמת מראה איזה אבא היית. בעשור האחרון, למרות המרחק והבדל השעות בינינו, כל יום ראשון התקשרת. התקשרת לשאול שאלה אחת פשוטה, כולם בסדר? אז כן אבא, אני רוצה שתדע שבזכותך, כולם בסדר. בזכות האהבה שהראית לנו, המוסר שהחדרת בנו, הלקחים שלימדת אותנו, והדוגמה שהייתה לנו, אנחנו בסדר.
אז עכשיו תנוח אבא, תורנו לדאוג שכולם בסדר.
אבא שלי / אלכס
Dad, daddy…
You've always been there for me, during the good time and the bad, always giving me the push I needed to go on and do good. The first lesson you taught me that I'll always remember is that "everyone can talk but only a few can do". you've been my role model ever since I can remember myself, my hero, my beacon of light, my everything.
Sundays will be hard knowing that I won't get a call from you. I'll miss all your stories and the hours of conversations we had. had… Everything I've done in my life I've done always with you in mind, just wanting to make you proud of your "shovav" youngest child, the one you were worried that will have a hard time growing up.
Just know that I'll be ok now and you can rest, I wish I would have had the privilege of introducing my future children to such a man. But know that I'll tell them all about you and they will know what kind of man, role model and hero you were with all the life lessons you had to teach.
I made you a promise before you passed, and I vow to keep it, I'll show.
The world who the SHOHAM'S are. Your name will live in Eternity. Thank you for everything, you can rest now, knowing you were the best father any child could ask for.
Love you forever and always.
היו זמנים...
חוגגים חנוכה בחדר האוכל הישן – עמוס גרנות, זהר שהם, שלמה שמידקו, ימימה עתיר, שוקה שפירא.
זוהר שהם ועפרה גולן בפורים 1972.
חזי וזוהר בארכיון עינת – מספרים וכותבים תולדות חיים וזיכרונות – 2018.
