גיגי אנקורי

תמה שנה מיום שהלך גיגי – הלך לתמיד, לנצח. תמה השנה ועודה ניצבת לפני דמותו – חיה, תוססת כאילו עוד מוסיפה ועושה חייה עמנו.
עוד מוסיפים להדהד באזני סלסולי צחוקו הגדול שפג – כמו חי עומד הוא לפנינו… מבט עיניו נבונות, חודרות, דיבורו עירני ומלהב עת שיח רעים קולח ועצבות נסוכה על פניו עת רוחו שחוחה. כל כולו חי בעיני.
ידענו שהלך ולא רצינו להאמין וכאז כן גם עתה מקננת בי אותה תחושה: עוד חי, עוד קיים, עוד ישוב… כי כזה היה – רע טוב, חבר יקר. וכשהלך, נותרה תמונתו לבדה שותקת, מזכירה, ומעלה כאב.
הכרתיו לראשונה כמרכז חברת הילדים. הכרתיו תוך עבודה משותפת, הוא קסם כאיש שיחה מבין, מסביר ומקשיב תמיד ומאז התעוררו בעיות חברה ופרט וגיגי היה המען. הוא יקשיב, יבין, ייעץ. מזוגה הייתה בו בגרות עם תמימות של ילד ועל כן עת הגיע תור השעשוע והצחוק היה מתמסר להם בכל נפשו אך משעלו הבעיות הכבדות ידע רצינות וטיפל בהן בצורה בוגרת ומבינה. זכורות לי שעות ארוכות של ישיבה עימו, מוסיקה יפה מתנגנת וכוסות קפה מתרוקנות לאיטן… כמה טובות היו השיחות ומה נעימה הייתה הרוח השורה בהן. המוסיקה הייתה סממן אחד מיני רבים לציון אהבתו את היפה והמרומם מעבר לאווירת חולין, את היציאה אל פסגת השלווה – מקום שם אין רוחות סערות ומים גועשים. עם זאת ידע את עבודת היום יום – ושקד עליה. עולה דמותו בטיולים. מהלך אחרון בשורה. חפשי לחפש ולתור אחר אבנים נדירות שאולי יתגלו.
נלהב היה מתמונה טובה, מקונצרטים טובים או כל דבר אמנותי אחר. זכורתני, הוא אהב ילדים וילד אחד קטן עם תלתלים רבים וחומים העלה תמיד שמחה בלבו ועוד מרחוק משהבחין בו, היה אץ לקראתו כדי לא להפסיד פגישה קצרה עמו… רבים עוד הזכרונות והם לא מהרה ידעכו, עוד חי הוא בקרבנו… ובחוץ קבר, פרחים, שקט ואנחנו מרכיני ראש – וזוכרים.

(מתוך חוברת הזכרון שיצאה לאור על ידי קיבוץ עינת במלאת שנה לפטירתו של גיגי, מאי 1963)