אריה אמון

אריה נולד להוריו חוה ומרדכי ויירושבסקי בעיר הפולנית קאליש. בעיר זו התקיימה קהילה יהודית גדולה עוד מהמאה ה-12 .
בילדותו וצעירותו עוד נקרא בשמו האידישאי: "לייבוש". את שם המשפחה ויירושבסקי החליף ל"אמון" בשנת 1948 עם קום המדינה . השם נגזר מהמלה "אמונה".
לאריה היו עוד 7 אחים ואחיות. משפחתו בפולין היתה משפחה דתית ובילדותו נשלח ללמוד לקרוא ולכתוב ב"חדר". אמו נפטרה בצעירותה בהיותו בן 10 ואביו גידל אותו ואת שאר אחיו ואחיותיו. בשנות מלחמת העולם הראשונה, עם פלישת הגרמנים לפולין, נמלטה המשפחה מקאליש אל העיירה זלוצ'ב בה התגורר דוד של אריה. למזלם הרע של המשפחה אימי המלחמה לא פסחו גם על עיירה זו. הקוזקים שנלחמו בגרמנים ניצלו את המלחמה גם לעשיית פרעות ביהודים. הפרנסה היתה קשה והמשפחה סבלה ממחסור. לאחר המלחמה חזרו בני המשפחה לעיר קאליש.
בשנות ה-20 של המאה הקודמת החלו להתפשט באירופה בקצב מוגבר רעיונות הציונות. ארגון "החלוץ" פתח סניפים בערים ועיירות ורבים היהודים הצעירים שהצטרפו לפעילות הארגון הציוני. אריה הושפע מרעיון הציונות וכן מרעיונות הסוציאליזם שאף הם התפשטו במהרה באירופה. בעיר קאליש היה ניתוק כמעט גמור בין החברה היהודית והנוצרית והאנטישמיות היתה נפוצה וגרמה סבל ליהודים רבים, צעירים ומבוגרים כאחד.
אריה ואחיו למדו בבית ספר עממי-דתי שבו הושפעו רבות מסיפורי התנ"ך וחלמו על עצמאות עם ישראל בארצו. כשהגיע אריה לגיל 17 החליט למרוד באורח החיים הדתי של משפחתו ובאווירת הגטו של הקהילה היהודית בעיר. הוא הפסיק לקיים את מצוות היהדות והצטרף לסניף החלוץ הצעיר. הפעילות בתנועה חיזקה את הקשר שלו לארץ ישראל.
עקב נטישתו את אורח החיים הדתי והצטרפותו ל"החלוץ", היחסים במשפחה נעכרו. אביו התנגד לאורח החיים החילוני של אריה, אבל אריה לא שינה את דעתו והתמיד בהשתתפותו בפעילות הציונית . אחותו של אריה, אסתר, הצטרפה להכשרה ועלתה לארץ בשנת 1928.
בעקבותיה עזב אריה את הבית והצטרף לקבוצת ההכשרה בקלוסובה. לאחר שהותו בהכשרה נקרא להתגייס לצבא הפולני. הוא שירת בצבא ולאחר שחרורו עלה לארץ בשנת 1933.
אחיו ושתים מאחיותיו של אריה הספיקו לעלות לארץ לפני השואה וגם אביו שומר המצוות
הגיע לארץ והצטרף לקיבוץ יגור ומאוחר יותר עקר לירושלים.
אריה הגיע ליגור ב-1934. בתחילה עבד כסבל בנמל, בעבודה פיזית קשה ובמחצבה. במשך הזמן נקרתה לו עבודה עבור אדריכל גנים ידוע בשם שלמה ויינברג-אורן.
אריה ביצע תכניות של האדריכל בקיבוץ יגור וכך התחיל לעסוק בפיסול ובגננות. הוא התחיל ללמוד פיסול אצל האמן רודי להמן.
אריה נישא לצילה ביגור (הוא הכיר אותה עוד בהכשרה בקלוסובה-פולין).
נולדו להם 3 ילדים: הבכורה עזה, והבנים יונתן ומיכה.
בשנות ה-40 היה אריה פעיל בפלמ"ח. הוא נעצר על ידי הבריטים ב"שבת השחורה" (29.6.1946) ונלקח למחנה המעצר ברפיח. לאחר 4 חודשים שוחרר מהמעצר.
בשנת 1952 עם הפילוג בתנועה הקיבוצית החליטו אריה וצילה לעבור לקיבוץ עינת שנוסד באותה שנה ע"י יוצאי גבעת השלושה ורמת הכובש.
בעינת היו חברים רבים שצילה ואריה הכירו עוד מתקופת ההכשרה בקלוסובה וגם בן עירו שמואל ראובני, ידידו של אריה מילדות. המעבר מיגור לעינת היה קשה שכן מלבד הפרידה מחברים ושותפים לדרך , סירבה הבת עזה לעזוב את יגור. המשפחה כיבדה את רצונה של עזה ועברה לעינת.
בעינת עסק אריה בגננות ובפיסול. הוא פיסל באבן וגם בעץ וכן הכין תבליטים לקישוטים באירועי תרבות. רבים מפסליו מוצבים בפינות חמד בעינת ויוצרים אווירה מיוחדת של עיצוב סביבתי. במקביל לעבודותיו בפיסול ובגננות אריה הדריך קבוצות ילדים בעבודות קרמיקה. אריה היה "אוטודידקט" ולמד הרבה דברים בכוחות עצמו. הוא רכש וקרא הרבה ספרים בנושאי היסטוריה, אמנות ופילוסופיה.
היה פעיל בארגון הציירים והפסלים וקיים קשרים אמיצים עם עמיתים לעיסוקו האמנותי. אריה קיבל בעינת צריף ששימש אותו כסטודיו לעבודותיו האמנותיות וחדר הדרכה לתלמידים. לרוע המזל בשנת 1980 לערך נשרף הצריף עם תכולתו ובשריפה אבדו רבות מיצירותיו וחפצים אישיים רבים.
במקביל לעיסוקו בפיסול המשיך אריה לעבוד בטיפוח גני הנוי באזור שכונות א', המרפאה ובית הספר בעינת ואף יעץ לחברים בנושא גינון ליד בתיהם.
אריה היה אב מסור לילדיו ונכדיו וחבר נאמן לרעייתו צילה. שיתף את בני משפחתו בחייו כאמן ולעיתים קרובות היו בניו יונתן ומיכה מצטרפים אליו בשהותו בצריף הסטודיו שלו.
אריה האריך ימים מעבר לגיל 90 . הוא נפטר בעינת בשנת 2000 .
יהי זכרו ברוך.