אורית בן יוסף

לכל אחד יש את אורית שלו.
לשושנה יש את אורית שלה, לשבת איתה שעות במרפסת, לעשן ולפטפט בלי הרף, ולדסקס על כל נושא שבעולם! לבוא עם עגלה לתחנת האוטובוס כדי לעזור לאורית עם הקניות, לאהוב ביחד ולדאוג לקרי החתולה, להכין ביחד אוכל, להכין קפה לשושנה ושאורית תשתה אותו…..
הייתן תא משפחתי מתפקד ויפה, עם אורית המובילה ושועטת במלוא המרץ, בעבודה מבוקר עד ערב, בקניות, בבישולים, בחקירה בלתי פוסקת איפה הכי, הכי, הכי זול! ולשם אורית תגיע! בוודאות! במשך שנים על האוטובוס ב-06:40 בבוקר וחוזרת לא לפני 6 בערב ופעמים רבות גם ב-9 וחצי.
אורית היקרה, מלאת מרץ ושמחת חיים, שיודעת להעריך וליהנות, שטיפלה במסירות רבה באנשים רבים שמאוד העריכו אותה והוקירו לה תודה ונתנו מתנות ופינקו בארוחות וחשו בהיעדרה כשיצאה לחופשה (לעיתים רחוקות….).
"את חכמה ממני" אמרתי לך, אורית, כמה וכמה פעמים כשהתייעצתי אתך לגבי אחותי, או קשיים בעבודה ואת תמיד ידעת, איך כדאי ואיך לשפר. יש אנשים שלהכיר אותם זאת זכייה.
אני זכיתי להכיר אותך, אורית, אבל ידעתי זאת מיד מההתחלה.
תמיד בנדיבות לב, תמיד מוזגת עוד ועוד שתייה, תמיד מציעה מכל טוב… "ותרצי עוד עוגה, ותרצי שניצל, ותרצי עוף, ותרצי ותרצי ותרצי……." וכשבאתי אליכן בכל שבת עם איילה, את פינקת את איילה כמו שבחיים אף אחד לא יפנק אותה, או מישהו בכלל! איילה, בואי תנוחי, איילה קחי שמיכה, איילה אביא לך כרית, נוח לך? חם לך? קר לך?
כמה אכפתיות יש בבן אדם אחד??
אורית- את נתת לנו בית במלוא מובן המילה עם כל הלב הטוב שלך!
וגם אחותך, שושנה, עדינת נפש, נתנה לנו בית.
אורית עקשנית ולא מוותרת אף פעם על רצונותיה ודרכה.
צריך להיות עקשנית בדיוק במידה שהיית, כדי להיחלץ לבד, עם שתי ידיים קשורות חזק למיטה, ממכשיר הנשמה בטיפול נמרץ, ולשלוף את הזונדה מהאף ו–לנתק את צינורות האינפוזיה, ולהוכיח לרופאים כי טעו, ואת כן יכולה לנשום ולאכול לבד! גיבורה שלי. אני מעריצה אותך לגמרי !
תפקדת בחייך כמו 2 אנשים, עשית, עמלת, טרחת, טיפלת, הרווחת, ידעת, בדקת, דבר לא נעלם מידיעתך ובינתך. ביחד עם שושנה בניתן לכם בית מאוד מרשים בתיפקוד שלו, בית מאוד חם ונעים ויפה ומכניס אורחים, עם כל המוטיבציה שבעולם, ובמקביל דאגת לכל צרכיהם של האנשים שטיפלת בהם.
אורית היקר והטובה!
חלית. רצית להחלים. האמנת.
וזה לא קרה. והיה קשה. מאוד. אף אחד בעצם לא יכול היה לך.
היינו איתך, התאמצנו, אהבנו, דיברנו, צחקנו, אבל… את כבר לא היית אותו הדבר, וסבלת לא מעט.
התעייפנו. שושנה כמעט קרסה לגמרי, מאין ספור סיבובים בקיבוץ, ללא מנוחה, ללא שתייה, ללא הפסקה, ללא שנת לילה, ורצונך לא הושבע. הגענו לקצה גבול היכולת התפקודית של כולנו – שושנה, מאיה, אני ודרורה, המנהלת התפעולית, שתעשה הכל על-מנת שאורית תקבל את הטיפול המקסימאלי והטוב ביותר, הפסיכולוגית של כולנו, הקול ההגיוני והמעשי והתומך והמבין והמדרבן.
רצינו את טובתך, רצינו להיות במחיצתך, אך לא יכולנו יותר. הרמנו ידיים. והגענו לבית החולים – בדיקות, תרופות, אישפוזים ממושכים, דקירות אינסופיות וכואבות בגופך הצנום והחלש ממילא, אך מכאן הדברים רק התדרדרו.
ואת, המתוקה – רק רצית הביתה. לביתך, מבצרך, בקיבוץ שכל כך אהבת. ועכשיו, אורית המתוקה, הגעת הביתה. הגעת לנחלתך. נפטרת מסבלך המאוד קשה.
מצטערת, אורית על כל הפעמים שנגמרה לי הסבלנות, מצטערת על כל בקשה שלך, אי פעם, שלא מילאתי, שמחה… על כל הבקשות שכן מילאתי, על האהבה שעוררת בי אלייך ועל הזכות להיות אתך.
אוהבים אותך תמיד – שושנה, דרורה, מאיה ואני.
*תודה מיוחדת למני, שטיפל באורית באכפתיות רבה ובמסירות וליווה אותה ברגעיה האחרונים.
יהי זכרה ברוך.