אברהם בבצ'וק

ארבע שנים שנלקח מאתנו.
הזמן עובר, זה טבעי. מאורעות, אירועים רודפים זה את זה. אנחנו חיים, מתקיימים, חושבים ומגדלים ילדים – אלו הם נכדיך, ילדים נאים, זקופים וישרי מבט. למענם חשבנו נעלה את דמותך, לא כפי שכולם הכירוך, אלא כפי שאנחנו למדנו אותך, ספגנו אותך, חונכנו על ידך, והולכים בדרכך, נאמנים לה.
פרטים קטנים, עקשנות, ערכים עקביים, לעתים גם נוקשות, אלה מעצבים את דמותו של האדם. רצית לראות בנו את התגשמות מאווייך. באת מהגלות, מהווי שונה. קשיי החיים העמידו אותך בגיל צעיר מול מציאות, שהיית צריך לברור את דרכך בעצמך, והכרעת בכיוון של הגשמה וחיי-אדם מלאים. דבקת בדרכך. הגעת לקיבוץ. ואותנו, את ילדיך, רצית לגדל כזקופי קומה.
בעודנו ילדים קטנים יצאנו מדי שבת לטיולים לסביבה הקרובה והרחוקה, לנשום ולהתבשם מהפרדסים בהם עבדת. שילבנו בטיולים אלה משחקים, ותמיד היו מצטרפים אלינו עוד ילדים. תמיד היה חדרנו פתוח לחברים שלנו. במקביל לטיולים היינו יושבים כולנו ואוכלים בצוותא סלט-פירות וסלט-ירקות גדול, וסיפור שנשמע תמיד בפה פעור. חוויות שקלטנו בטיול, במחנה או בנסיעה, אסור שישארו בלבנו, צריך לשתף את כולם לשמוע ולהשמיע.
חינכת אותנו להתרשם ולספר רשמים. לא להיות אנשים סגורים ב"דלת" אמותינו, אלא אנשים פתוחים, כי אתה באופייך היית פתוח וקשוב, ער לנעשה מסביב, לתמורות הפוליטיות, החברתיות והקיבוציות. לא יכולת להיות בקיבוץ בשוליו, אלא במרכז ובעקביות. רצית שגם אנו נבדוק ונבחן את הדרך. אהבת להתווכח אתנו ולהתמודד, להקשות עלינו, על-מנת לחדד את חושינו ומחשבותינו.
הקשר לעבודת האדמה משולב היה אצלך באהבת הספר, הקריאה, בהבנה ובאהבת הארץ. ואהבה, פירושה – הכרת הארץ, נופיה ומקורותיה. זוכרת אני כשיצאתי לראשונה לטיול למצדה, הצטרפת גם אתה אלינו וכשלמדנו לטפס בהר, עדיין בחבלים, התעקשת לטפס ראשון, וטענת שזכותך להגיע למצדה לפניי. ושם בדבקות, שהיתה אופיינית לך, שמעת את דברי ההסבר ודירבנת גם אותי להקשיב ולדעת מה הם מקורות העוצמה והכוח של עמנו. ראית במצדה סמל של גבורה. לאחר מכן פקדת את המקום מספר פעמים, ותמיד באותה ההתרגשות. פרק נפלא בחייך היה פרק הטיולים. כל מה שלא הספקת בראשית חייך רצית להשיג בגיל הבגרות. לכל מקום ובכל הזדמנות היית מצטרף, שומע, מאזין וחש ברגליך את הארץ שלנו.
אבא צריך להיות סמל לבניו. כל מה שהוא דורש מהם חייב הוא קודם למלא. כך חשבת וכך נהגת. תבעת מעצמך ומאתנו. חשבת, שאיש קיבוץ חייב גם להיות איש העולם הגדול, וחייב ללמוד ולהתקדם ולהבין את הישגי המדע והטכנולוגיה, מדעי החברה והרוח. דירבנת אותנו ללימודים, לקריאה מרובה. ראית בזה חשיבות מרובה ורצית שלא נפגר.
מוסד המשפחה היה יקר לך. יצרת לנו בית חם ואוהב. דאגת לפרטים הקטנים ביותר. פרק יפה במיוחד בחייך היו הנכדים ויחסך אליהם. לא חסכת מכוחך וזמנך, ושילבת גם אותם בטיולים ובסיפורים. לימדת אותם לבנות אוהלים, לימדת אותם לעבוד יחד אתך, אם זה בגינה, להחזיק פטיש ומסמר ביד. בנית שובך למענם. וגם בלימודים – ישבת איתם בהכנת שיעורים. ליווית כל שלב ושלב בהתפתחותם. כשהנכדים היו באים לבקר אותך, היית משלב ידך מאחור ומסתכל בהם בהנאה גלויה. וגם הם, הנכדים, ידעו להחזיר לך אהבה. כל ביקור היה להם חוויה, והשאיפה שלהם להיות בחברתך היתה רבה. לעולם לא היו שבעים, וגם להם לא ויתרת, וגם מהם דרשת ותבעת. והם ידעו לקבל זאת בהבנה. המלה אהבה צופנת בתוכה הרבה רגשות.
וישנן אהבות רבות: אהבת אב לילדיו ואהבת ילדים לאביהם. אהבת נכדים ואהבת משפחה. אצלנו שררו תמיד יחסי אהבה, שהם מעל ומעבר ליחסי כבוד רגילים. כשאוהבים יודעים לוותר, כשאוהבים יודעים גם לסלוח. ואנחנו כולנו אהבנו אותך אהבה גדולה, ללא מיצרים. היית בשבילנו הכל – מורה, מדריך ומחנך, ומעל לכול אב מסור ונאמן וסבא נפלא.
* * *
כשיושבים לכתוב, הדברים אינם מסתדרים כל-כך, ולעיתים המילים הפשוטות אינן מביעות את כל מה שרצינו, ונדמה שהכתוב כל-כך דל ועלוב לעומת מה שיש לנו לספר.
נדמה לי שעדיין לא סיפרנו על אהבתך לעבודה, על קשריך עם אמא שלנו, על דבקותך, לאחרונה, בערכי היהדות ולמידתה. לא סיפרנו עליך כאיש משפחה הרחבה, דאגתך לכולם. ולא סיפרנו עוד המון דברים. בכלל, להעלות בכתב ולספר עליך קשה לנו, אולם הזמן אינו משכיח, אלא להיפך – מעלה שוב ושוב זכרונות, רשמים וחוויות, ולכל מעשה שנעשה תמיד נחשוב – איך אבא היה מגיב, מה הוא היה אומר ?