אתר זיכרון - קיבוץ עינת

אברהם בבצ'וק

ט"ו בשבט תר"ע - 25/1/1910

כ"ו אב תש"ל - 28/8/1970

אברהם בבצ'וק

תולדות חיים

אברהם נולד בשנת 1910 בעיר סרני (פודוליה – פולין) להוריו אהרון-שמואל ופסיה. הוריו התפרנסו ממכירה במכולת. בגיל שנתיים הוא התייתם מאמו, ובגיל שמונה מת עליו אביו. את חינוכו היסודי הוא קיבל בבית הספר "תרבות" ובסיימו את בית הספר, בגיל 14, החל לעבוד בבית-מסחר גדול.
עוד בהיותו תלמיד בית-הספר, בגיל 9, הצטרף לתנועת הנוער החלוצית , והחל להתכונן לעליה ארצה. בשנת 1926, בגיל 16, יצא להכשרה לאחד מקיבוצי "תל-חי". בשנת 1929, שנת המאורעות בארץ, הגיע עם ראשוני העליה החמישית ארצה, והצטרף לקיבוץ אילת-השחר. אחרי מספר שנים עבר מאילת-השחר לגבעת השלושה, בה הקים את משפחתו ובנה את ביתו. מיום בואו לגבעת השלושה עד יומו האחרון בעינת, שלובים ימי חייו בפרקי החיים של קיבוץ עינת.
יהי זכרו ברוך.

על קברו

בשיחתנו האחרונה לפני כמה ימים, לא תיארתי לי שהיום אעמוד על קברך הרענן, ואספיד אותך. בשיחה אחרונה זו, מסרת לי את חוויתך המרשימה מהטיול שהשתתפת בו בשבוע האחרון. ושהנך ממשיך את החופשה לעוד כמה ימים. במקום לצאת לחופשה, עוד באותו ערב, חשת ברע, והובלת לבית החולים. ובחטף הוצאת את נשמתך, מבלי שהספקנו לבקרך על ערש-הדווי.
אברהם יקר! את דרכנו בהכשרה בחו"ל, בקיבוץ ובתנועה, עשינו יחד, החל משנת 1926. היית מראשוני מקימי קיבוץ הכשרה "תל-חי" בחו"ל, ובארץ שהית כמה שנים במשק אילת-השחר, ומשנת 1933 בגבעת-השלושה, עד להקמת המשק – "עינת". בכל המקומות היית בין החברים המסורים והנאמנים, מילאת באחריות כל תפקיד שהוטל עליך, היית ער לכל דבר הנעשה במשק ובתנועה, וביחוד בזמן האחרון מסרת הרבה מזמנך לחיזוק מפלגת פועלי ישראל.
זמן קצר אחרי בואך לגבעת השלושה הקמת משפחה, גידלת בת ובן, זכית לנכדים חמודים, ורווית נחת מהם. היית עוד במלוא כוחך ואונך- הפיסי והרוחני. היו לך עוד הרבה תכניות, ששאפת להגשימם בעתיד הקרוב והרחוק.
ופתאום הכל תם…
עם הסתלקותך שיכלנו חבר יקר ומסור.
לגולדה, לילדים ולכל בני-המשפחה : אין תמורה לאבדה הכבדה.
נפרד אני ממך, אברהם יקירי, בשמי ובשם החברים, שהיינו יחד, מראשית דרכנו, ובשם כל חברי עינת.

אלחנן בוקסנר

אברהם בבצוק באריזת פרי בגבעת השלושה

שבעה למותו

בדמי הליל, אור ליום ששי – כ"ו מנחם-אב תש"ל – 28.8.1970 – על מיטת חוליו בבית החולים "השרון", נדם לפתע לבו של חברנו אברהם בבצ'וק, ונותק פתיל חייו. ובבוקר של יום ששי הגיעתנו הידיעה המרה על מותו, שהדהימה אותנו בפתאומיותה והממה באכזריותה. אבל כבד ירד עלינו. ירד אבל על מות אדם, שרק לפני ימים מעטים התהלך בינינו, כשכוחו איתו, ידו עושה במלאכה, לבו קשוב למתרחש, והוא עוד כל-כולו נתון לתקוות הימים שיבואו. והנה התאכזר לו הגורל, והכל, הכל – הכל עבר… לעולם הנצח.
ירד אבל על מות חבר, שהיה מראשוני בוני הבית- ביתו-ביתנו הקיבוצי, יותר מארבעים שנה. היה מהאורגים מסכת – חיינו, שותף לכל. והנה הוא איננו כבר.
ירד אבל על משפחתו, שנלקח ממנה הבעל, האב, הסב, שזכה לא מזמן לשמחת הכנסת נכדים לעול של מצוות, והשתעשע כבר בחלום של שמחת נינים, ולפתע בא החידלון והיתמות.
ביום ראשון, כ"ח אב תש"ל, בשעות אחרי הצהרים, הבאנו את חברנו אברהם בבצ'וק למנוחת עולמים בבית העלמין של המשק, שאברהם היה בין מייסדיו ובוניו, ואחרי ארונו הלכה והתמשכה שורה ארוכה של מבוגרים וצעירים, קשישים ובני-נוער, אנשי קיבוצים, ושורת המלווים היתה תעודת הכבוד לדרך חייו של הנפטר.
בשם כל החברים נפרד ממנו, על קברו הרענן, חברו לדרך, מימי הכשרה ולאורך כל גלגולי חייו, ותוך בכי עצור נשמעו דברי הבן: "יתגדל ויתקדש…" ונסתם הגולל על חיי אברהם, זכרונו לברכה.
עמוסי יגון המות ואכזריות החיים, חזרה להמשך החיים, שיירת המלווים, כשמאחוריהם עוד תל-אדמה, שכיסה על עשרות שנות חיים וחלומות, שזכרו יהיה צרור בצרור החיים שלנו, שנמשכים וימשכו.

עלי עינת – 11.9.1970

גבעת השלושה – 1949

לזכר אבי / תמר פוטש

ארבע שנים שנלקח מאתנו.
הזמן עובר, זה טבעי. מאורעות, אירועים רודפים זה את זה. אנחנו חיים, מתקיימים, חושבים ומגדלים ילדים – אלו הם נכדיך, ילדים נאים, זקופים וישרי מבט. למענם חשבנו נעלה את דמותך, לא כפי שכולם הכירוך, אלא כפי שאנחנו למדנו אותך, ספגנו אותך, חונכנו על ידך, והולכים בדרכך, נאמנים לה.
פרטים קטנים, עקשנות, ערכים עקביים, לעתים גם נוקשות, אלה מעצבים את דמותו של האדם. רצית לראות בנו את התגשמות מאווייך. באת מהגלות, מהווי שונה. קשיי החיים העמידו אותך בגיל צעיר מול מציאות, שהיית צריך לברור את דרכך בעצמך, והכרעת בכיוון של הגשמה וחיי-אדם מלאים. דבקת בדרכך. הגעת לקיבוץ. ואותנו, את ילדיך, רצית לגדל כזקופי קומה.
בעודנו ילדים קטנים יצאנו מדי שבת לטיולים לסביבה הקרובה והרחוקה, לנשום ולהתבשם מהפרדסים בהם עבדת. שילבנו בטיולים אלה משחקים, ותמיד היו מצטרפים אלינו עוד ילדים. תמיד היה חדרנו פתוח לחברים שלנו. במקביל לטיולים היינו יושבים כולנו ואוכלים בצוותא סלט-פירות וסלט-ירקות גדול, וסיפור שנשמע תמיד בפה פעור. חוויות שקלטנו בטיול, במחנה או בנסיעה, אסור שישארו בלבנו, צריך לשתף את כולם לשמוע ולהשמיע.
חינכת אותנו להתרשם ולספר רשמים. לא להיות אנשים סגורים ב"דלת" אמותינו, אלא אנשים פתוחים, כי אתה באופייך היית פתוח וקשוב, ער לנעשה מסביב, לתמורות הפוליטיות, החברתיות והקיבוציות. לא יכולת להיות בקיבוץ בשוליו, אלא במרכז ובעקביות. רצית שגם אנו נבדוק ונבחן את הדרך. אהבת להתווכח אתנו ולהתמודד, להקשות עלינו, על-מנת לחדד את חושינו ומחשבותינו.
הקשר לעבודת האדמה משולב היה אצלך באהבת הספר, הקריאה, בהבנה ובאהבת הארץ. ואהבה, פירושה – הכרת הארץ, נופיה ומקורותיה. זוכרת אני כשיצאתי לראשונה לטיול למצדה, הצטרפת גם אתה אלינו וכשלמדנו לטפס בהר, עדיין בחבלים, התעקשת לטפס ראשון, וטענת שזכותך להגיע למצדה לפניי. ושם בדבקות, שהיתה אופיינית לך, שמעת את דברי ההסבר ודירבנת גם אותי להקשיב ולדעת מה הם מקורות העוצמה והכוח של עמנו. ראית במצדה סמל של גבורה. לאחר מכן פקדת את המקום מספר פעמים, ותמיד באותה ההתרגשות. פרק נפלא בחייך היה פרק הטיולים. כל מה שלא הספקת בראשית חייך רצית להשיג בגיל הבגרות. לכל מקום ובכל הזדמנות היית מצטרף, שומע, מאזין וחש ברגליך את הארץ שלנו.
אבא צריך להיות סמל לבניו. כל מה שהוא דורש מהם חייב הוא קודם למלא. כך חשבת וכך נהגת. תבעת מעצמך ומאתנו. חשבת, שאיש קיבוץ חייב גם להיות איש העולם הגדול, וחייב ללמוד ולהתקדם ולהבין את הישגי המדע והטכנולוגיה, מדעי החברה והרוח. דירבנת אותנו ללימודים, לקריאה מרובה. ראית בזה חשיבות מרובה ורצית שלא נפגר.
מוסד המשפחה היה יקר לך. יצרת לנו בית חם ואוהב. דאגת לפרטים הקטנים ביותר. פרק יפה במיוחד בחייך היו הנכדים ויחסך אליהם. לא חסכת מכוחך וזמנך, ושילבת גם אותם בטיולים ובסיפורים. לימדת אותם לבנות אוהלים, לימדת אותם לעבוד יחד אתך, אם זה בגינה, להחזיק פטיש ומסמר ביד. בנית שובך למענם. וגם בלימודים – ישבת איתם בהכנת שיעורים. ליווית כל שלב ושלב בהתפתחותם. כשהנכדים היו באים לבקר אותך, היית משלב ידך מאחור ומסתכל בהם בהנאה גלויה. וגם הם, הנכדים, ידעו להחזיר לך אהבה. כל ביקור היה להם חוויה, והשאיפה שלהם להיות בחברתך היתה רבה. לעולם לא היו שבעים, וגם להם לא ויתרת, וגם מהם דרשת ותבעת. והם ידעו לקבל זאת בהבנה. המלה אהבה צופנת בתוכה הרבה רגשות.
וישנן אהבות רבות: אהבת אב לילדיו ואהבת ילדים לאביהם. אהבת נכדים ואהבת משפחה. אצלנו שררו תמיד יחסי אהבה, שהם מעל ומעבר ליחסי כבוד רגילים. כשאוהבים יודעים לוותר, כשאוהבים יודעים גם לסלוח. ואנחנו כולנו אהבנו אותך אהבה גדולה, ללא מיצרים. היית בשבילנו הכל – מורה, מדריך ומחנך, ומעל לכול אב מסור ונאמן וסבא נפלא.
* * *
כשיושבים לכתוב, הדברים אינם מסתדרים כל-כך, ולעיתים המילים הפשוטות אינן מביעות את כל מה שרצינו, ונדמה שהכתוב כל-כך דל ועלוב לעומת מה שיש לנו לספר.
נדמה לי שעדיין לא סיפרנו על אהבתך לעבודה, על קשריך עם אמא שלנו, על דבקותך, לאחרונה, בערכי היהדות ולמידתה. לא סיפרנו עליך כאיש משפחה הרחבה, דאגתך לכולם. ולא סיפרנו עוד המון דברים. בכלל, להעלות בכתב ולספר עליך קשה לנו, אולם הזמן אינו משכיח, אלא להיפך – מעלה שוב ושוב זכרונות, רשמים וחוויות, ולכל מעשה שנעשה תמיד נחשוב – איך אבא היה מגיב, מה הוא היה אומר ?

מנחם-אב תשל"ד, שפיים

לדמותו ולזכרו / מרדכי שפירא

קשה להיפרד לנצח מאדם קרוב, וקשה עוד יותר הפרידה, כשהיא באה בפתאומיות. אינני יכול להשלים עם המחשבה, שלא אראה יותר את אברהם ז"ל, לאחר שיותר מארבעים שנה הלכנו ביחד, היכרנו איש את רעהו, והיינו קרובים זה לזה.
הקשר בינינו החל עוד לפני היותנו קרובי משפחה, עוד בימי הכשרה בחוץ-לארץ, ומרבית שנות חייו בארץ היינו בקיבוץ אחד, לראשונה – בגבעת השלושה, ואחרי זה בעינת. קשר זה עוד התחזק, כשעברנו לגור בשכנות בבית אחד, והיינו כמשפחה אחת.
היינו נפגשים יום-יום בעבודה ולאחרי העבודה, ולמדנו להכיר ולהעריך אחד את השני.
בהליכותיו ובאופיו של אברהם היו הרבה קוים יפים, מעוררי הערכה. הוא היה אדם שניגש ביסודיות מרבית להבנת דברים ובעיות, שנתקל בהם בחיים. הוא לא ידע אדישות מה היא. לכל דבר או תופעה שנתקל, קבע את דעתו ויחסו, כשלשם הבנת העניין היה מוכן ללמוד מפי יודעי דבר, או להעמיק בקריאה בספרים הנוגעים לעניין.
אברהם היה בדעה, שצריך תמיד להרבות ברכישת ידע, וצריך לנצל לשם זה את הניתן עד תום, ולא בדרך הקלה, אלא דווקא בדרך הקשה ביותר.
לאחר כל סרט טוב, או הצגה שראה, היה נוהג לחפש את הרעיון שבדבר, ולנתח את הטוב והרע בהצגה או בסרט, ולא הסתפק רק במה שהוא הבין, אלא השתדל לשמוע גם דעתם של אחרים, והיה נהנה מכל שיחה תרבותית, שהייתה מתפתחת, מחילופי דעות בין מבוגרים וצעירים, בקשר לנושא שעניין אותו.
הוא אהב את הישיבה בצוותא של כל בני המשפחה, הצעירים והמבוגרים. היה קשוב מאד לדעתם של הצעירים, ולא התעקש לקבל את דעתם, במידה וכתוצאה מהשיחה, נראו לו הדברים אחרת מאשר לפני השיחה.
לאחר כל טיול שמישהו מבני המשפחה השתתף בו, היה בא עם מפה ביד ומבקש לדעת את הדרך בה עברו, את המקומות המעניינים שראו, וערכם ההיסטורי והצבאי של המקומות ההם.
זוכר אני, כשאחד מבני המשפחה, חזר ממלחמת סיני, היה זה הוא, שהעביר את השיחה מפסים של התרגשות אישית לפסים של הערכת ההישגים, וכהרגלו עם מפה ביד, ביקש לדעת את כל הפרטים, את הדרך בה עברו הלוחמים, את ההישגים שהיו להם, והחוויות שהיו ללוחמים בדרך הארוכה בה עברו. באופן מיוחד הוא התעניין בכל מה שכלול בנושא: ידיעת הארץ . אולם אף פעם לא הסתפק רק בסיפורים של אחרים, אלא תמיד השתדל להגיע לכל מקום, שרק יכול היה להגיע, ותמיד השתדל לשכנע את ידידיו ומקורביו, שהצטרפו אליו במסעיו, כדי לרכוש חוויות נוספות מנוף הארץ, אופייה ועברה ההיסטורי.
נוסף להתעניינותו הרבה בידיעת הארץ, הוא גם גילה התעניינות מיוחדת במקורות היהדות, ושאף להגיע לעמקה ולשורשה של המחשבה היהודית. הוא התעניין במקורותיו של כל חג ומנהג יהודי בעבר והקשר עם ההווה. לא פעם, כשהייתה מתעוררת איזו שאלה בנושא היהדות, היינו פונים אליו, וידענו שנקבל ממנו את התשובה הנכונה, ובמידה ולא ידע את התשובה, היה מעיין בכל הספרים השייכים לנושא שנשאל, והיה מתעמק בהם, עד שמצא את התשובה הנכונה.
אברהם יישאר תמיד בזיכרוני כחלק ממשפחתי וכחלק מעולמי ומעברי. תמיד ילווני רצונו העז לדעת ולהבין את העולם בו אנו חיים, וביחוד את עולם היהדות, על עברה, ההווה ועתידה. רב, רב מאד הכאב והצער על הסתלקותו הפתאומית של אברהם – הרע, החבר ואיש המשפחה, זכרו לברכה !
תהי נשמתו צרורה בצרור החיים.

מתוך "עלי עינת" ב – 30 למותו של אברהם בבצ'וק

איש העבודה והמעשה / שלמה שמידקו

אברהם הלך מאתנו בחטף, והוא עדיין באמצע שנות פעילות והרבה תכניות למימוש – בביתו, בחצרו, בפעילות משקית וציבורית.
רק לפני שבועות מעטים עבדנו יחד בסככת-המיון, ליד האגסים הנערמים לאחסנה, והוא שופע מרץ ורצון חיים. לא התאונן על שום כאבים, או מיחושים, שמאלצים אותו להפסיק את עבודתו. רק עומס התפקידים הציבוריים, שנטל על עצמו לאחרונה (ענייני ביטוח, רישום עבודה) – היה אומר – מאלצים אותו להפסיק עבודתו כאן, לזמן מה. אבל הוא יתפנה מהר ויחזור אלינו.
הוא אהב את העבודה והמלאכה, התפאר בה והפליג בסיפוריו על עבודה פיזית קשה, שרגיל בה עוד משחר נעוריו. לא כהכרח בל יגונה, אלא כמצווה, שכל אדם חייב לשמוח לקיים אותה.
נפגשנו בעבודה בהרבה הזדמנויות, בעבודות עונתיות, כשהמשק מגייס הרבה אנשים יחד. אבל, בעיקר, הלכנו כברת דרך יחדיו, עת עבדנו בכרם בעונה הבוערת – בבציר.
לכאורה היה שתקן, מסוגר בתוך עצמו, ובאסיפות לא נדחף לראש תור המדברים על בעיות תנועה, ובעיות שעומדות ברומו של עולם. אבל היה בין המבקרים התמידיים באסיפות, ישב עד סופה והיה מעוניין במיצוי הדיון על כל נושא, איזה שיהיה. הוא כאב כאבה של החברה בעת רפיון חישוקיה. היה מצר על לבטיה, על הסתגלותו של הדור הצעיר השני בקיבוץ, היה מביע דעתו בכל מיני הזדמנויות, לא כמטיף וכמוכיח בשער, אלא כחבר, שכל מה שמתרחש במשק, בבית, בחצר, הכל היה קרוב מאד ללבו.
אברהמ'ל – קראתי לו בלשון חיבה, ואהבנו שנינו תמיד לפתוח בשיחה על דא והא. אם כי לא פעם היינו שנינו משני עברי "המתרס" של הויכוח, אבל עד מהרה היינו מגיעים לעמק השווה. כי בתוך תוכו היה האיש כנה עם עצמו ועם כל המסובב אותנו מסביב.
הוא הי איש משפחה נאמן, מסור עד אין קץ לרעייתו, שהיתה זקוקה לסעד ועזרה, ולנכדים – סבא למופת. ככה חי לו האיש והתחיל להגיע לקצת נחמה ונחת בחייו מלאי עמל ועבודה. והנה בא השטן וקצר אותו בחטף.
נזכור אותך, אברהם – כאדם, כרע, כאיש שיחה, אשר היה תמיד נעים להחליף דעות עמו, כאיש עבודה ועמל כפיים, אשר בחברה קיבוצית יש להתברך בו.
שלום לעפרך וינעמו לך רגבי אדמת המשק, שכה הרבה עמלת בחייך !

צוות עובדי הכרם עם אברהם בבצוק : מימין – מתנדב, מנחם להב, קלמן מצקביץ', עמנואל ירקוני, שאול רודברג, אברהם בבצ'וק

אברהם בבצוק עובד בכרם בגיזום זמורות

עם אברהם ז"ל בטיולו האחרון

כידוע, הייתה לאברהם כמיהה גדולה להכיר את שבילי הארץ, וביחוד אלה הקשורים עם מאורעות היסטוריים וצבאיים.
לאחרונה נפגשתי עם אברהם בכנס "החוג להיסטוריה ומחשבה יהודית", שהתקיים בגוש-עציון. ההשתתפות בכנס זה לא הייתה מהדברים הקלים. זה היה קשור עם הליכה במדבר ועם טיפוס בהרים – בדרך בה גדל, לחם וניצח דוד מלך ישראל.
אברהם טיפס, דילג וקפץ כנער צעיר, ורבה הייתה שמחתו על שהגיע לכל מקום ומקום, וקיבל את כל ההסברים.
הלכנו כמעט כל הימים ביחד, ובשעות הקשות של ההליכה, כשגדלה העייפות, היה אומר: "מה יש, מתי נזכה עוד פעם להגיע למקומות אלה? צריך לנצל כל רגע, ולא לפסוח על שום מקום …"
ניבא ולא ידע מה שניבא…
בערבים אחרי הליכה מייגעת ומעייפת, היה אברהם מהראשונים שבאו לאולם ההרצאות ב"ישיבת-עציון", והיה בולע כל מילה שיצאה מפי המרצים, וכולו קורן מאושר.
כשנפגשנו שוב בבית – אחרי הטיול – הוא אמר, שהנה יגמור את עבודת החודש ויצא לחופשה.
אבל הגורל האכזרי גזל ממנו את החופש שתכנן אברהם לעצמו, והעניק לו "חופשת-עולמים" שלא ציפה לו.
חבל על דאבדין ולא משתכחין !

גדליה גלזר

אברבם בבצ'וק עם חברים ותיקים מעינת בטיול לאילת – 1958