ברטה שוּל

עברנו יחד כברת-דרך ארוכה: משחר ילדותנו בעיירה קטנה, מוקפת יערות ונחלים, אל העיר הגדולה, אל הגימנסיה, הבגרות ולימוד המקצוע. כאן נפרדו דרכינו. הצורך לעבוד ולהתפרנס הביא את כל אחת מאיתנו לכיוון אחר, וכך התרחקנו זו מזו לזמן די ארוך.
ברטה היתה עצמאית מאוד ופילסה לה את דרכה בחיים באומץ לב וללא חשש. כאשר הציעו לה לעבוד בבית-מרקחת כפרי, המרוחק עשרות קילומטרים מכל ישוב יהודי, לא היססה הרבה וקיבלה את ההצעה. היא היתה העובדת היחידה בכל הבית. שם עבדה ושם גרה לבדה, למעלה משנה.
הביטחון העצמי שלה עורר גם את אמונם של אנשי הכפר אליה. הם היו באים ומקבלים מידיה את התרופות השונות לבני-ביתם ולבעלי החיים. בזמנה החופשי אהבה לטייל ביער ולרחוץ בנהר, וכל זה לבדה, כאשר אין בליבה שום מורא ופחד.
כל אשר עשינו בחוץ-לארץ – בלימודים ובעבודה, לא נחשב אלא כהכנה אל העיקר. והעיקר היה – עלייה לארץ-ישראל.
ברטה עלתה ראשונה מן המשפחה והתישבה בתל-אביב בשנת 1934. היא קיבלה עבודה והשתלבה יפה באווירה החברתית של תל-אביב דאז. אחריה עלו אחיה וכל שאר בני המשפחה.
אחרי נישואיה להנס עברה ברטה לגור לגבעת-השלושה. ההחלטה ללכת לקיבוץ באה במפתיע. לברטה לא היו, לא הכשרה מתאימה ולא ידע על חיי הקיבוץ. ואכן, השנים הראשונות בגבעה היו קשות מאוד. היו לה קשיים בקליטה החברתית, בחינוך הבנים ובהסתגלות לחיי הקיבוץ בכלל. אך רוחה לא נשברה, היא הבינה שעליה להתבסס בעבודה וחיפשה דרך לחזור אל המקצוע שלמדה וידעה. היא מצאה את מקומה בעבודה כרוקחת בבית-המרקחת של קופת חולים, שם נשאה את תפקידה באחריות ובחריצות במשך שלושים וחמש שנה, עד לימי חייה האחרונים.
ברטה ניחנה בחוש הומור שופע וזה אשר עזר לה להתגבר על תקופות משבר קשות, שפקדו את המשפחה במרוצת השנים. אופייה האופטימי לא נתן לצער ולעצב להשתלט עליה. אדרבא, תמיד השתדלה לפזר את אווירת-העצב על-ידי הבעת-פנים מצחיקה, בדיחה כלשהי, או הערה ליצנית, שעוררו צחוק ומצב-רוח טוב, וזאת בכל מקום שהופיעה.
ברטה אהבה את החיים ושאפה ליהנות מהם ככל אשר ניתן. מפגישתה האחרונה איתה מספרת חנה ד': "נסעתי עם ברטה באוטובוס מתל-אביב. היא חזרה מטיול ארוך בסיני. הנסיעה הממושכת בטיול גרמה להתייבשות יתרה וכתוצאה מכך קיבלה סחרחורת וכאבים. כל זאת סיפרה ברטה בפשטות וללא התרגשות, ולבסוף הצהירה: "בכל זאת אינני מצטערת על כך שנסעתי לסיני. ראיתי הרבה דברים יפים, והיה כדאי".
וציפורה ל' מספרת עליה: "ביקרתי את ברטה בבית-החולים ימים אחדים אחרי הניתוח. מצאתי אותה במצב-רוח טוב. באותו בוקר שיחררו אותה מן האינפוזיה ובכך ראתה סימן לטובה. מיד שאלה אותי על הילדים ועל הנכדים והתעניינה בכל אשר התרחש במשפחה. תוך כדי כך סיפרה לי על עצמה ועל התעמלות הבוקר שלה, ושם, בבית-החולים, במיטת- חוליה, הדגימה לפני את התרגילים שנהגה לעשות כל בוקר לפני צאתה לעבודה, כאילו להוכיח לעצמה, כי עוד כוחה עמה, ובתקוה שתשוב לאיתנה בקרוב."
אולם מחלה ממארת הכריעה את הרוח האופטימית ואת אהבת-החיים, והשאירה את המשפחה אבלה ודואבת.
יהי זכרה ברוך.