תרצה שהם – הן

לפני שנה, אחרי טכס יום השנה לאמא תרצה, אמרה דפנה, בתו של יובל, שהסיפורים מאד יפים אבל היא לא יודעת מספיק על חייה של תרצה. החלטתי שהפעם לא אביא עוד סיפור מפרי עטה אלא את סיפור חייה, כמו שאני מכירה אותו.
תרצה נולדה ב 6.3.1935, בעין חרוד, לזליג ושושנה ריבקינד. זליג ושושנה נפגשו בדגניה. שושנה היתה חולה במניה-דיפרסיה ולא הייתה תרופה לכך כמו שיש היום. היא הייתה מורה וקצת שונה. בדגניה סירבו לקבל אותה לחברות. סבא זליג לא קיבל את החלטת דגניה ועזב יחד איתה. הם ניסו לחיות בירושלים אך לא הסתדרו כלכלית, עד שאחד מחבריו של זליג הזמין אותם לעין חרוד. שם התקבלו שניהם. שושנה הייתה מורה מוערכת. בספר לזכרה יש קטעים שכתבה על חינוך שמראים על חשיבה חינוכית מתקדמת.
לידת תרצה הייתה ניסיון לייצב את מצבה של שושנה, אך זה לא ממש עזר.
כשהייתה תרצה בת 4 לערך, נסעה שושנה לחיפה לראות שוב את הרופא. בד"כ זליג היה מלווה אותה, אך הפעם הקיבוץ לא נתן לו דמי נסיעה. הוא חשב ששושנה מרגישה טוב יותר, והניח לה לנסוע לבד.
בחיפה, מראש בית הקומות שם ישב הרופא קפצה אל מותה. לא יכלה לסבול יותר את חייה.
הידיעה הגיעה לעין חרוד, אך את תרצה לא יידעו. שלחו אותה לחברה, ורק הרבה זמן אח"כ נודע לה דבר מותה ואופן מותה של אימה.
בעין חרוד סבתא חנה הייתה אחות הקיבוץ. אימא חד- הורית עם שתי בנות, תמר ועמליה.
סבא זליג התקשר לאחות חנה, (הם נפגשו והכירו עוד בחו"ל).
מספר חודשים לאחר האסון ביקש סבא זליג מחנה שתגדל את תרצה. זליג היה טרוד בענייני המדינה שבדרך ולא יכול היה לגדל את תרצה לבד.
זליג היה הרבה מחוץ לבית, עוזר במחנות בקפריסין, בבריגאדה, בישובי העולים בדרום ועוד.
סבתא חנה וסבא זליג התחתנו והקימו יחד משפחה לתפארת.
החיים של תרצה עם חנה לא היו פשוטים. תרצה הייתה ילדה שובבה, אפילו פרועה, וסבתא חנה השתדלה לשמור על חינוך ומסגרת. למרות זאת, עם השנים תרצה למדה להעריך את מה שחנה עושה בשבילה ולאהוב אותה מאד. כילדה, תרצה הייתה מרטיבה בלילות, וסבתא, בשקט ,דאגה להחליף מצעים ולכבס אותם בלי לספר לאף אחד. תרצה זכרה לה זאת לטובה. לימים כתבה סיפור על סוודר שסבתא סרגה לה.
בגיל 15 לערך פגשה תרצה את זהר, שבא ללמוד בעין חרוד. הם הפכו לחברים. כגיל 17 החליטו היא וזוהר להתחתן, ועברו לגור בגבעת השלושה, קיבוצו של זוהר. 
עד היום זוכרים החברים המבוגרים בעינת את האשה היפה שזוהר הביא. היא הייתה זוהרת ביופייה.יובלי נולד בעינת, הקיבוץ החדש אחרי הפילוג, ב- 1953.
תרצה עבדה במקומות שונים, בלול ובבתי הילדים. זהר נסע ללמוד בירושלים והיה מגיע רק בסופי שבוע, (היה קופץ על הרכבת מהמסילה ליד עינת. לא הולך לתחנה מסודרת כמו כולם..).לתרצה היה קשה לגדל לבד ילד במקום חדש עם אנשים לא מוכרים, אך זו הייתה המציאות. היא חיפשה את עצמה בתחום הבמה, התלבטה בין משחק לריקוד, בסוף התקבלה ללהקת כרמון והחלה להופיע איתה. גם ההריון של ורד בא בהפתעה, אך הפעם היה זה יונתן כרמון ששכנע אותה ללדת את הילדה. מיד אחרי הלידה, ב-1957 תרצה חזרה לריקודים, ועל השמלות היו כתמים של חלב אם.
ב- 1962 קיבל זהר הצעה להיות שליח בניו יורק. זה התאים גם לתרצה שרצתה להתפתח בריקוד.יצאנו לארה"ב באוניה –זהר, תרצה, יובל וורד.. התנאים של שליח אז היו קשים מאד, לא כמו היום. לא היה כסף. גרנו בברוקלין עם רהיטים משוק הפשפשים.
הביה"ס היהודי, פלטבוש-ישיבה, הסכים לקבל את הילדים בזכות העובדה שתרצה לימדה שם ריקוד. ורד הייתה בת 5 ונקלטה בקלות יחסית. ליובל בן ה 9 היה הרבה יותר קשה בשנה הראשונה. הוא לא קלט את השפה, וקרה שסירב ללכת לביה"ס. פעם זהר נעל אותו מחוץ לבית. בשנה השנייה הדברים השתפרו.
זהר עבד בקן "הבונים", ובקיץ נסענו למחנות קיץ.
תרצה למדה ריקוד בביה"ס של מרתה גראם. מלבד העובדה שסגנונה של מרתה גראם היה אהוב על תרצה, המטרה הייתה להתקבל ללהקת בת-שבע שהייתה בשלבי הקמה.
סוף-סוף התפרסמו הרשימות של הרקדנים שהתקבלו ללהקה – ותרצה הייתה ביניהם.
היא הייתה מאושרת. כשבאה למחרת – השם שלה היה מחוק.
עד אז תרצה עמדה במטלות החיים, אולם זה היה יותר מדי. היא הלכה הביתה עם החלטה לשים קץ לחייה. עמדה ליד החלון, רוצה לקפוץ, ופתאום ילדיה – יובל וורד, מול עיניה. הבינה מה היא הולכת לעשות, עצרה בעצמה, התקשרה לחברה וסיפרה לה. מיד הלכו לרופאים, והובחנה בה המחלה של אמה. נפלה החלטה לחזור הביתה.
את יובלי וורד שלחו ההורים במטוס הביתה, ותרצה וזוהר נשארו לטייל בארה"ב ובאירופה עוד כ 3 חודשים.בארץ קיבלו המשפחות האוהבות את הילדים, ותקופה זו זכורה להם דווקא לטובה. כשההורים חזרו, תרצה החלה לעבוד כמורה לריקוד ולהקים להקה משלה, כיוון שלא התקבלה ל"בת-שבע". אבא ניסה לברר מדוע, והתשובה שקיבל הייתה שכדי להתקבל ללהקה על תרצה לעזוב את הקיבוץ.
זהר הבטיח שיקים לתרצה להקה בקיבוץ ובאמת שימש בתחילה כנהג הלהקה, תפאורן, חשמלאי וכו'. תנועת "האיחוד" ראתה חשיבות בעבודתה של תרצה ונתנה את חסותה.
בתחילה תרצה הביאה רקדנים מקצועיים, אך עד מהרה הרקדניות היו מקרב הבנות שחינכה בעצמה בעינת. חוגי הריקוד של תרצה היו שם דבר. אהובים על כולם. תרצה הכינה ריקודים לטכס קציר העומר, לחתונות ועוד.
לעינת הייתה אווירה תרבותית מיוחדת בזכות חוגי הריקוד של תרצה והמקהלה המקומית.
תרצה עסקה בריקוד בעינת כ 5 שנים בלבד. למרות זאת אלו שנים מאד משמעותיות בחיי קיבוץ עינת ובחיי המשפחה.
שנה אחרי החזרה מארה"ב נולד גל, ב- 1966. הפעם הריון מאד רצוי.
גל מונצח בסרט שצולם על ריקוד הדוכיפת שאימה יצרה, ילד בן 3 מתרוצץ בשדות.
תרצה הופיעה בהרבה קיבוצים, כמו כן הופיעה בטכס כינור-דוד.
היא עברה אודישן עבור פסטיבל בוונציה – אבל אז קיבלה רגליים קרות. פתאום ביטלה זאת.
היא הייתה בת 36 ורצתה עוד ילד.לא הצליחה להיכנס להריון, ונאלצה להפסיק לרקוד כדי להיכנס להריון. ההריון הצליח ונולד רז ב- 1972.
תרצה עברה דיכאון שלאחר לידה. המחלה הכתה בה שוב, וחזק.
בשנים הקודמות הפעילות של הריקוד מנעה התקפות קשות. הפעם הדיכאון היה קשה מאד. עד אז לא הכירו את הליתיום – שהוא התרופה למחלתה. עכשיו הליתיום הגיע לארץ ותרצה הגיעה לרופא מצוין שמתמחה בתרופה, והחלה לקבל אותה ובאמת מצבה השתפר.
תרצה החלה לעבוד בגן ילדים והתחילה תקופה חדשה בחייה – תקופת הסופרת שבה.
תרצה מאד התקשרה לילדים. הייתה לה סבלנות מיוחדת דווקא לילדים היותר קשים, מופנמים, והיא לקחה אותם תחת חסותה וקידמה אותם. בנוסף אהבה לטייל, במיוחד ל"גבעת הפרחים", גבעה עם פרחי בר בין מטעי האבוקדו של עינת. היא לקחה את הילדים, לטייל לשם. ידעה איפה ומתי יש רקפות, נרקיסים, כלניות, יקינטון וכו'.
עם הזמן, החלה גם לכתוב סיפורים לילדים ועל הילדים. אלו רוב הסיפורים שכתבה. סיפוריה התפרסמו ב"כולנו", וב"דבר לילדים". לקחה שעורים בכתיבה יוצרת בספרית אריאלה בת"א.
תרצה הייתה מעורבת בנעשה בקיבוץ, כתבה לפעמים מאמרי ביקורת על ההנהגה, וערכה מספר שנים את העלון. בשלב מסוים החליטה ללכת ללמוד באוניברסיטה ונרשמה לחוג לספרות כללית. היה לה קשה במיוחד עם האנגלית, אך למדה שנתיים.
ואז היה המשבר בינה ובין זהר.
זהר הכיר באחד מסיוריו בחו"ל בחורה גרמניה, הלגה, יצר איתה קשר. אחרי מספר חודשים היא הגיעה לעינת. הרומן התגלה חיש מהר.
לתרצה זה היה שוק חייה. היא לא הייתה מודעת לתחושותיו של אבא. ניסתה לגשר ולפשר אך זה היה מאוחר מדי. היא ישבה מכווצת בביתה. לא יכלה לראות את צרתה מסתובבת ברחובות עינת. הילדים נקרעו בין ההורים.
די מהר הלגה נכנסה להריון. זהר והלגה עזבו את עינת לפ"ת וא"כ לארה"ב.
רז היה קרוב לגיל בר מצווה. גל התגייס לצבא. ורד חזרה מהאקדמיה, עם קשיים להיקלט בעינת שכן גם לה יש את המחלה המשפחתית. יובל סטודנט בארה"ב.
המשבר היה קשה, אולם תרצה החליטה שהיא תעמוד בכך. לא הסכימה לקבל טיפול מיוחד.
אחרי כ- 3 שנים זהר חזר לארץ, לירושלים. נולדו לו ולהלגה שני בנים, מיכאל ואלכס, וזהר היה זקוק למקום לבלות עם הילדים בשבת בבוקר. לורד ולפיליפ זה לא היה נוח כי אהבו לישון, ולהפתעתם תרצה הסכימה לקבל אליה את זהר והילדים. תרצה לא עמדה מול המצוקה של הילדים. ובכך כיוונה את הילדים הגדולים לקבל את זהר למרות עזיבתו.
אחרי 3 שנים מיום הפרידה נראה שתרצה מתאוששת. רצתה לבלות ולחיות חיים מלאים.
יום אחד קרה אסון. תמר אחותה, נהרגה בתאונת דרכים. לוסיק היה הנהג.
תמר ולוסיק היו החברים הכי טובים של תרצה. כשהיו באזור ת"א היו משתדלים לבוא לבקר. לקחת אותה לטייל.
לוסיק חיפש מקום לנחמה ומצא נחמה אצל תרצה שקיבלה אותו בלב הגדול והמכיל שהיה לה. הקשר הזה התפתח מידידות לאהבה גדולה. אהבה שהייתה צריכה להלחם בדעות קדומות של המשפחה אבל ניצחה.
לוסיק ותרצה הספיקו לטייל בחו"ל, אבל אז מחלת הסרטן תפסה את אימא. היא לא טיפלה ולא בדקה ופתאום כאבי גב. הצליחה לגרום לרופאים לחשוב שאפשר לנתח. אבל כשאושפזה הסתבר שמדובר במחלה ממארת.
תרצה, בדרכה העצמאית והאופיינית, סירבה לטיפולים כימותרפים. לא רצתה שיאריכו את ימיה ללא איכות חיים. הייתה לה זכות גדולה שלוסיק היה לצידה באהבה אין קץ. לוסיק סעד אותה בבית החולים, ישן לידה, לא עזב אותה לרגע.
יובל, ורד, גל ורז לא הבינו מה קורה, ולמה אין תרופות, ומה צריך לעשות.
חלקם ביקר בביה"ח יותר, חלקם פחות, מכחיש שאימא גוססת.
ולוסיק היה שם – הכול על גבו.
תרצה חילקה למשפחה אחריות:
על ג'נין ,אימא של פיליפ, לשמור על ורד ועל אייל. על ורד לשמור על רז.
ולבסוף נפטרה.
לפי ההחלטה שלה ושל לוסיק נקברה בעין-חרוד – רחוק מעינת, אך זו החלטתה.
לוסיק סירב שיבצעו ניתוח שלאחר המוות. מאז כל סרטן הוא אפשרי עבור ילדיה, שכן אין יודעים בדיוק מה היה לה.
תרצה כתבה מסמך מצמרר על ימיה האחרונים, על אהבתה ללוסיק. לוסיק דאג להדפיס ולכרוך מסמך זה.
אני לא מביאה דברים ממסמך זה אל האזכרות כי הוא מכאיב מדי, אך הספר קיים.
אולי יום אחד נוכל לקרוא בו.
יהי זכרה ברוך.