שרה מהרם
כ"ט אדר ב' תרס"ב - 07/04/1902
ה' טבת תש"ל - 14/12/1969
תולדות חיים
בלב הקרפטים, בעיירת קייט רומנית ציורית, מוקפת הרים ויערות, והנהר ביסטריצה זורם בתוכה וחוצה אותה לשתיים, עמד ביתם של ר' שמואל- מאיר וזושה קייזרמן, בית הורי שרה. היה זה בית רחב מידות, מסביב לו גינות פרחים ועצי פרי, וחצר גדולה אשר בה שוכנים כבשים, תרנגולות ואווזים. למשפחת קייזרמן היו שבעה ילדים, חמישה בנים ושתי בנות. בת אחת, הבכורה בילדים, ובת אחת שרה בת הזקונים. הבית התנהל לפי הדת והמסורת היהודית, בהקפדה על כל תרי"ג המצוות. הבית היה פתוח לכל נצרך ונזקק, ושררה בו רוח של פעילות ציבורית, לפי הנוסח של הימים ההם. כשהמשפחה עברה לקנדה, היא המשיכה גם במקומה החדש באורח חיים זה. אבא קייזרמן מצא לו בקנדה כר לפעילותו, היה גבאי בבית הכנסת, ועמד בראש חוג ללימודי משנה. בכל יום שישי, הוא מביא לבתי עניים חלות לשבת, שהאימא זושה אפתה אותן. בשבתות ובחגים הסבו לשולחנם אורחים נזקקים ונצרכים, ולילות הסדר שלהם היו לשם דבר במונטריאול. הבנים הלכו בדרכי האבות והיו פעילים בתנועה הציונית. הבן הבכור חנניה, היה מחונן בכישרון ארגוני, פעל רבות בארגון יהודי קנדה, ועמד בראש הקונגרס של יהודי קנדה.
שרה נולדה בקנדה, מונטריאול. בית הוריה הנחיל לשרה את החוש ליופי, את האהבה לפרח, את הנכונות לעזור לנזקק, את הלב הפתוח להבנת הזולת, את החיוך המלבב בפגישה עם כל עולה חדש, את הגעגועים לארץ ישראל, ואת החיבה לאדם, באשר הוא אדם.
מתוך עלי עינת / 1970 / שבעה למותה
על קברה הרענן / הילה אבני
באנו ללוותך, שרה, למנוחת עולמים, ולהיפרד ממך. הלכת מאתנו, אך דמותך תישאר שזורה במסכת דמותך, כפי שהצטיירה תמיד בעינינו: שואפת להופעה נאה, לובשת חגיגיות, ומלקטת פירורי יופי וזורעת אותם בכל מעשיך. ואומנם, היה משהו חגיגי בך תמיד, גם בימי העשייה רחק החולין ממך. לא היו לך בעצם, ימי חול. דמותך מיאנה להיכנע לשלטון הזמן על גזרות הזקנה והכמישה. לא נתת לזמן הזורם לגרוף בו את הרגעים היפים לנחלת העבר. אצרת אותם בלבך, העלית והתעלית איתם. פרחים, שירים ותמונות, כל אלה כה אהבת, ואף קברך הרענן, המכוסה כולו פרחים, יעיד כי ידעו ידידייך את מבוקשך האחרון, ואת הן לא הספקת להביעו. לב שופע אהבה, היה לך. אהבה עמוקה ומסירות רבה למשפחתך ולידידייך. שיר אהבת, שיר שביטא את מאווייך, וקרוב לך, קרוב מאד, כי נכתב על ידי משוררת, שכמוך נלחמה להציל אורות והדים מרגעי עלומים ופסגות.
שיר זה על קברך אקרא:
הד / רחל
זָכֹר אֶזְכֹּר: מֵעֲבָרִים
נִצְּבוּ הָרִים כְּנֵד;
עַל רֹאשׁ פִּסְגָּה בְּשִׁיר אָרְעִים
אֶקְרָא: הֵידָד, הַנְּעוּרִים!
וַיָעַן הֵד.
עָבְרוּ שָׁנִים, הוּעַם הַפָּז,
פִּסְגּוֹת הָפְכוּ מִישׁוֹר.
אַךְ הֵד- הָרִים, עַתָּה כְּאַז,
זָכֹר אֶזְכֹּר.
אַשְׁרֵי הַלֵּב אֲשֶׁר הִצִּיל
לְיוֹם עֱבְרָה וְאֵד –
וְלוּ רַק דְּמוּת, וְלוּ רַק צְלִיל,
וְלוּ רַק צֵל-אוֹרָה קַלִּיל,
וְלוּ רַק הֵד.
שרה ידידתי
הוריה של שרה היו דתיים ומסורתיים וסבלניים לזולת. בהשפעת אחיה הבוגרים שרה נמשכה מגיל צעיר לתנועה הציונית ובשנת 1915 הצטרפה למועדון נוער פועלי ציון. היא הייתה בין מקימי סניף "החלוץ" בטורונטו והתכוננה לעלות ארצה. היא החלה בלימוד השפה העברית. בשנת 1918 נקרא הנוער היהודי בקנדה להתנדב ללגיון העברי כדי לשחרר את ארץ ישראל מעול זרים. הבחורים חברי "החלוץ", התנדבו והבחורות הבטיחו ללכת בדרכם, לעלות לארץ בתום המלחמה ולהתיישב בה. תוכניות העלייה לא יצאו אל הפועל, אך שרה נשארה נאמנה לציווי הציונות הסוציאליסטית (בשנים 1918 – 1920) ונתנה ביטוי במכתביה להחלטתה הנחושה לעלות לארץ. היא נישאה לפינייה מהרם שהגיע לתנועת פועלי ציון מהחוג הדרמטי "הזמיר". ביחד נדדו בערי קנדה אחרי מקורות פרנסה עד שהצליחו לעלות ארצה בראשית שנות ה-30, ולהיקלט בקיבוץ גבעת השלושה. בימי מלחמת העולם השנייה, שרה התגייסה לשורות A.T.Sׁ(שירות הנשים בצבא הבריטי) על אף שהייתה אם לשני ילדים, כדי לעזור במלחמתו של היישוב העברי נגד הצבא הנאצי. היא שירתה כנהגת אמבולנס. כשעליתי ארצה בשנות ה-50 התחדשה ידידותנו . כה קשה וכואב להיפרד מיקירינו.
נשארו רק זיכרונות מימי נעורינו, מלאי אמונה, תום וחלומות…
מתוך רשימתו של ל. חפץ מאביחיל – עלי עינת/ שלושים למותה / ינואר 1970
על שרה / רבקה דן
שנים התהלכה שרה בתוכנו, כשכל יום- חיים כמתנה לה. אחרי כל התקפה, שבועות רתוקה למיטה, וחודשים מצווה למנוחה, ועם זאת שופעת הומור וחיוך, מקפידה על לבוש ותסרוקת, ותמיד – אלגנטית. בכל פגישה איתה, בכל ביקור ליד מיטת חוליה, קולחת שיחה ערה על חיי החברה, על ספר טוב, ורק ברפרוף על מכאוביה. הביעה את צערה על שלא ניתן לה יותר לטפל בסידור משקפיים לחברים, דבר שהיה בטיפולה, עוד מזמן היותה חברה בועדת הבריאות. לא נעלמו ממנה מגבלותיה. תמיד שקלה כל דבר לכאן ולכאן, וידעה גם לסלוח. בעבודתה כאחות במרפאת השינים או במרפאה הכללית, גילתה מסירות ונאמנות והאצילה אווירה שקטה ורוגעת על אלו שבאו לבקש את עזרתה. מקור של התרפקות על חיי העבר – היו לה הזיכרונות על חייה עם פינייה ז"ל, על היחסים היפים והכנים ששררו ביניהם ועל ההבנה ההדדית גם בדברים שחרגו מתחום חיי המשפחה. כאדם שידע משהו מ"סודות, הדיאגנוזות, היא גם ידעה והכירה היטב את מחלתה ונזקקה להרבה כוחות נפשיים, כדי לשמור על קור רוח ולא להיות טרף לייאוש. ילדיה ונכדיה, היו לה מקור של כוח במאבקה למען המשך החיים. זכורני, יום אחד ושרה חולה מאד, שוכבת בחדרי חולים, ובביקורי אצלה היא אומרת: "אני צריכה להיות בריאה. הילדים צריכים להגיע מאנגליה. עד מתי יבואו נכדיי היקרים לבקר אותי בחדרי חולים, גם הם רוצים בסבתא בריאה…" ככה שטחה לפניי את מלוא ערגתה ואהבתה לכל אחד מנכדיה. היא סיפרה על השפה המשותפת שיש לה עם נכדיה ועל הכבוד שהם רוחשים לה.
חשתי בדבריה צליל של גאווה על מה שהיא זכתה וצליל של תפילה נוגה להמשך החיים. עד הרגע האחרון לא נכנעה ובדרך לבית אחווה לראות סרט, צנחה ותמו ימי חייה.
יהי זכרה ברוך.
עלי עינת– שלושים למותה, ינואר 1970