שרה מהרם

שנים התהלכה שרה בתוכנו, כשכל יום- חיים כמתנה לה. אחרי כל התקפה, שבועות רתוקה למיטה, וחודשים מצווה למנוחה, ועם זאת שופעת הומור וחיוך, מקפידה על לבוש ותסרוקת, ותמיד – אלגנטית. בכל פגישה איתה, בכל ביקור ליד מיטת חוליה, קולחת שיחה ערה על חיי החברה, על ספר טוב, ורק ברפרוף על מכאוביה. הביעה את צערה על שלא ניתן לה יותר לטפל בסידור משקפיים לחברים, דבר שהיה בטיפולה, עוד מזמן היותה חברה בועדת הבריאות. לא נעלמו ממנה מגבלותיה. תמיד שקלה כל דבר לכאן ולכאן, וידעה גם לסלוח. בעבודתה כאחות במרפאת השינים או במרפאה הכללית, גילתה מסירות ונאמנות והאצילה אווירה שקטה ורוגעת על אלו שבאו לבקש את עזרתה. מקור של התרפקות על חיי העבר – היו לה הזיכרונות על חייה עם פינייה ז"ל, על היחסים היפים והכנים ששררו ביניהם ועל ההבנה ההדדית גם בדברים שחרגו מתחום חיי המשפחה. כאדם שידע משהו מ"סודות, הדיאגנוזות, היא גם ידעה והכירה היטב את מחלתה ונזקקה להרבה כוחות נפשיים, כדי לשמור על קור רוח ולא להיות טרף לייאוש. ילדיה ונכדיה, היו לה מקור של כוח במאבקה למען המשך החיים. זכורני, יום אחד ושרה חולה מאד, שוכבת בחדרי חולים, ובביקורי אצלה היא אומרת: "אני צריכה להיות בריאה. הילדים צריכים להגיע מאנגליה. עד מתי יבואו נכדיי היקרים לבקר אותי בחדרי חולים, גם הם רוצים בסבתא בריאה…" ככה שטחה לפניי את מלוא ערגתה ואהבתה לכל אחד מנכדיה. היא סיפרה על השפה המשותפת שיש לה עם נכדיה ועל הכבוד שהם רוחשים לה.
חשתי בדבריה צליל של גאווה על מה שהיא זכתה וצליל של תפילה נוגה להמשך החיים. עד הרגע האחרון לא נכנעה ובדרך לבית אחווה לראות סרט, צנחה ותמו ימי חייה.
יהי זכרה ברוך.