אתר זיכרון - קיבוץ עינת

שרה אומנסקי

תרס"ג - 1903

י"ג תמוז תשכ"ג - 5/7/1963

לזכרה של שרה / אברהמ'ל זדרנובסקי

שרה איננה 
מהנוף האנושי שלנו נעקרה אשה, שעשרות שנות חייה עברו עליה כאן. ואם יש תוכן בחיים, שהם כמשחק מחבואים בין צל ואור, אז חייה היו מלאי תוכן.
מתה אשה שבכל שנות חייה ידעה מאבק על זכותה להעניק ולקבל אהבה. ואם יש אושר במאבק למען דבר יקר, אזי היא גרפה ממנו מלוא חפניה.
הסתלקה אם, שבעמידת גבורה נגד הכל וכולם וברצונה כי עז, רכשה לה אושר האמהות. ואם יש בעמידת גבורה זו משום זכות מיוחדת, אזי היא יכולה להיקרא: "האם" !
נפטרה סבתא, שהיתה מוקפת נכדים ונכדות. ואם יש בהתרפקות נכדים ונכדות משום גמול לתלאות ודמעות – אזי היא קבלה גמולה המלא.
נעקרה מתוכנו חברה, שייחדה לה פינה קטנה לתרומתה לחיינו המגוונים והיא: פינת הבמה. שם, על הבמה , בין המציאות והדמיון, בין המשחק והחזיון, היא שקעה בחלומותיה ושם היא גם סגרה על מעגל זכרונותיה.
ראשית דרכה, ערבות אוקראינה. פרבר עירוני על שפת הדנייפר. בית אבא אמיד. שפע של עושר, חן ותום נעורים. קסם של יופי, חלומות פז. בבית – אחים ואחיות נוטים להתבוללות. רק האב נוטה חיבה לציון ושרה הולכת בדרכיו אבל אורגת חלומותיה להמשך חיי עושר ואושר. פורצת המהפכה. אבא נופל קרבן מידי פורע. אמא מסתלקת מהחיים. הבית נהרס. יורד המסך על המערכה הראשונה בחייה.
יקטרינוסלב (דניפרופטרובסק) עיר גדולה באוקראינה. ימי הרעב הגדול. אלפי אנשים מזי רעב נאספים בחוצות העיר. היא פוקחת עיניה בבית חולים, רואה את המציאות החדשה. מוצאת דרכה לעבודה, בחינוך וטיפול בילדים. מכאן מוביל אותה שביל צר למחתרת הציונית-סוציאליסטית. שרה מקשרת בין חלקי המחתרת, ממלאה את שליחותה בנאמנות, עד שמגיעה לכתלי בית-הסוהר לפושעים מיוחסים – ל"לובינקה". ומשם למקום מכובד מאד – ל"פוליטאיזולטור".
דרכה בחיים כבר נקבעה. שרה כבר אשת התנועה ושאיפותיה: ארץ-ישראל הסוציאליסטית. יורד המסך על המערכה השניה בחייה.
עין-חרוד, גבעת-השלושה, עינת. כאן, במשך עשרות בשנים נמשכת המערכה השלישית: טיפול בילדים, טיפול בנוער, פעילות בימתית, תרומה לחג, תרומה להווי, חלומות, תקווה, אכזבות. רגשות עולים ורגשות דועכים ועל הכל – נאמנות, מסירות ורצון עז להוסיף ולהעניק מהטוב והיופי ומכל מה שהצטבר בה בדרך הארוכה, עד …
… עד ערב יום ראשון – לאור זרקורים והבזק המצלמה היא עלתה על הבמה לקבל זר פרחים מידי אלה, שבשארית כוחותיה היא העניקה להם חיבה ורוך של אם טובה. היא מקבלת את הפרחים ויורדת לאט מהבמה. כבו הזרקורים. התפזר הקהל ונכבה גם נר חייה של שרה.
אחרי ימים מספר – שוב פרחים, והפעם על קברה.
ירד המסך על המערכה השלישית של חייה. ירד המסך לנצח.

אברהמ'ל זדרנובסקי
(מתוך "עלי-עינת" , 12.7.1963)

דברים על קברה

על קברה הרענן של שרה, מדוכאים והמומים, נאספנו חברי גבעת-השלושה, עינת, בתה ומשפחתה וכל מוקירי זכרה, ידידיה וחניכיה – לחלוק כבוד אחרון.
מהעיר יקטרינוסלב שבברית-המועצות, דרך מרחבי שדותיה ומקומות הגרוש הגיעה שרה לגבעת השלושה, כאחת החברות של אותה התנועה החלוצית אשר הביאה מאות אלפים מבני העם היהודי לחוף מבטחים, לחיים לאומיים ולהגשמה אישית על אדמת ישראל.
חלוצה, מסורה ונאמנה, ישרה ועדינה, אוהבת שירה ואמנות – אדם עם שאר-רוח – כך התגלתה לנו שרה מיום בואה לארץ ולאורך כל שנות חייה בתוכנו. היה לה לב רחב ורגיש, כרוחב השירה הרוסית, תום נעורים ואמונה באדם – אלו היו סגולותיה.
עזה כמות אהבה – כך סברה והאמינה. ועל מזבח זה הביאה לעקדה את כל אשר לה.
החיים לא פנקוה, נתאכזבה וירדה לצידי הדרך. במשעול הצר צעדה בכאב ובעדנה נשאה בליבה את גורלה האישי. רוותה נחת, גידלה בת ונכדים וזכתה לרגעי אושר רבים.
באהבתה לבני אנוש התמסרה לטיפול בנוער, להדרכה, לאמנות, לכל אשר שאפה נפשה מימי נעוריה ובכך מצאה סיפוק. אך הנה הופתענו ובאופן כה פתאומי, חברתנו שרה איננה עוד. וגם זאת בשקט, בצידי הדרך, מחוץ לבית.
יחד עם בית עינת מבכים מרה את מותה מאות חברים בארץ ורבים בניכר, אשר יחד עם שרה רקמו את חלום שיבת ציון ברוסיה ונמנו על התנועה המופלאה של נוער יהודי אליה השתייכה גם שרה.
נרכין את ראשינו בדומיה ונביע רגשי השתתפות בצער המשפחה וכל מוקירי זכרה.

יצחק בנדר

שרה !

קשה לדבר על קברך. הלכת ללא עת. מהר מדי עזבת אותנו.
מה להגיד על קברך, אם לא אותם הדברים, שעליהם דיברנו ביחד, בהיותך בחיים – ההוויה האמנותית שחיית בה עד יומך האחרות.
מה להגיד על קברך אם לא להזכיר אותה החוויה הנפשית, שאחזה בנו עת שנינו ישבנו על ספסל הלימודים בסטודיה לאמנות הבמה וכולנו היינו גאים על זה. יותר מכולנו מצאת תוכן חיים בחוויה האמנותית, שהוסיפה לנו כוח פיסי ועזרה לנו להתגבר על הרבה קשיים. כמה חיבה והתמסרות שיקעת בעבודה זו.
שרה ! זכרונות אלו ראויים לבוא במספד על קברך. ובמה נלווה אותך לדרכך האחרונה ?
פרחים נובלים מהר. רק דמעה חמה מאריכה ימים, חורשת בנפש ואינה ניתנת לשכחה מהירה.
ואת דמעתי זאת אני מוריד על קברך.
זאת מתנתנו האחרונה לך בשמי ובשם חבריך לסטודיה.

י. ר.

לדמותה

"אין לך אדם, שאין לו שעה, ואין לך דבר, שאין לו מקום" – אימרה זו נתקיימה במילואה לגבי ש ר ה משך שלוש עשרות בשנים ויותר, בגבעת-השלושה ובעינת, בשטח אחד, בו היא שיקעה עצמה, על רמ"ח אבריה ושס"ה גידיה, ללא לאות וללא שיור – בשטח אמנות הבמה.
שעתה של שרה ומקומה הכירוה היטב בכל אשר תפנה ובכל אשר תעשה, עם גדולים ועם תינוקות של בית-רבן ונוער, במלאכת קודש זו, מלאכת מחשבת, שהעזה, אף העזה לטפחה ולפתחה בחברתנו, תוך מסירות-נפש ממש, עירנות ופעלתנות, עשיה והתקדמות.
האמן שבנפשה דחפה לכך והניע אותה להלך בגדולות ובקטנות, ולא לבוז לחשבון גדול, להעלות את המתח, להדליק ניצוצות שבלב, המתלקחים ללהבה גדולה, העצורה בעצמות, "ונלאיתי כלכל ולא אוכל …". שרה בערה והבעירה, והקימה קבוצת חברים, שהלכה אחריה ועמה עד הזמן האחרון והמשיכה להקדיש מזמנה ומרצה לטיפוח אמנות הבמה, על אף כל הקשיים והמכשולים, שעמדו בדרכה ב"הובי" כביכול זה. בלהט זה הלכה שרה וכבשה בסערה נוער, בו טפלה במסגרת עבודתה ותפקידה, העלתהו למרומי-במה, הביאתהו לידי ביטוי ומבע, לידי טעימת אחד אחד בששים של טעם שבאמנות, של מה שלמעלה ממך ואתה יכול להשיבו.
נפש חיה לעבודת-נמלים זו של שרה, ישמשו עשרות המחזות , שביימה עם חברים, נוער וילדים, בתקופות שונות ובנסיבות שונות ומאות הנפשות אשר פעלו בהם בהדרכתה, הציצו בנשמתה העשירה ונפגעו אף הם והעשירו את נשמותיהם הם.

יצחק שקדי

במחיצתה – המטפלת, המחנכת, האם.

קשה, קשה להסתגל לרעיון, ששרה איננה. זהו משפט נדוש, בנאלי. אולם איזו אמת חיים צפונה בו. הן זוהי דרך כל בשר. אף על פי כן קשה, קשה מאד.
לגבי מציינת שרה תקופה. תקופת חיים שלמה, על הטוב והרע שבה, על הרוגז והסיפוק, על הישגים ומחדלים.
הגעתי לגבעת-השלושה כילד במלחמת העולם השניה. שרה כבר היתה לידי. "אמא של עזה" – היתה בתחילה לגבינו. אבל אחר כך הפכה להיות ידידה, חברה, מדריכה. זוכר אני את החדר הקטן בצריף, שבירכתי המשק. מקום שקט וחשוך, מקום מקלט היה לנו. שם יכולנו לשמוע שירים רוסיים, נוגעים ללב, סיפורי מחתרת נועזים. שם יכולנו לחוש את ראשית הציונות, את המאבק להתיישבות. שם יכולנו להתווכח על אמנות בכלל ועל תיאטרון בפרט. עולם של שכחה והתרפקות היה זה. שם אף למדתי לראשונה אהבת הבריות ואהבת ילדים מה פירושה. כל עולמה של שרה היו ילדים.
התבגרתי, השתחררתי מהצבא, חזרתי לעינת וקבלתי על עצמי את חינוכה של קבוצת "עופר" , ושנית, שרה לידי. הפעם כשווה מול שווה. קצת התלבטתי והתחבטתי בעניין זה. היו לי רעיונות מסוימים, השקפת עולם על דרכי חינוך. וכיצד תקבל את זה שרה ? האם תהיה נכונה להסתפק בתואר של מטפלת ותו לא ? האם תאות לקבל הנחיות ממני, מאותו ילדון שטפלה בו ?
באיזה שקט נגשה לעבודה המשותפת. למעשה, לא הייתה בתמונה כלל. אולם להלכה, רוחה וגישתה ריחפו מעל צריפי החברה. שרה הסתפקה בתואר, אם כי בצורה אחרת קצת – אין היא מטפלת סתם, אלא אם הבית. אולם לא הסתפקה בתפקיד. ואנו נשכרנו מכך – חוג דרמטי, שלוש הצגות גדולות, מערכונים רבים … ועוד, היו פרי עמלה.
קשה להשביע את רצון הצעיר המתבגר. תמיד ישנן טענות ומענות. אולם, אף פעם לא שמענו טענות המכוונות ישירות אליה. תמיד היו אלו טענות, שהנסיבות והתנאים גרמו להעלתן. הילדים ידעו זאת. העריכו את עבודתה, אהבוה. הן, מי כמוה הבין וידע משמעותן של מלים, כמו חוסר אהבת אב ואם ? אבל, הבנת המושגים הללו איננה מספקת. היא ידעה למלא את החסר לנערים ונערות אלה באישיותה, בכנותה הפנימית, באהבתה את האדם, באשר הוא אדם, והעיקר באמונתה העזה בדרך החיים ובצורת החיים בה היא חיה. ומעניין – עניינים אישיים כמוסים, רכילויות, שמטבעם הם נושאים לשיחה בקרב הנוער – הילד מטבעו אכזר, מפשפש במעשי מחנכו, על מנת, בהזדמנות, "לנקום" בו – לא התעוררו אף פעם בקבוצה ביחס לשרה. כאן ראיתי את שיא האמון והאהבה שרכשו לה.
אומר הפתגם: :הזורעים בדמעה –ברינה יקצורו." לגבי שרה אין זה מדוייק. היא זרעה ברינה וקצרה בשמחה ובשירה. רגע רגע זרעה ויום יום קצרה. ואיזה קציר משובח ! עדים לכך עשרות הנערים והנערות שגידלה וחינכה.
גם לאחר המשבר, לאחר התפרקות החברה, היינו מגיעים לעינת. חדרה היה מקום המפגש, היעד הראשון והאחרון בביקור.
שרה איננה. אולם ערכיה קיימים. מעטות הבריות היכולות להתברך בכך. ואשרי האדם שזכה לכך.
לכן לא תהיה זו מליצה, אם אומר: זכרך ינון לעד!
כל זמן שחניכיך יחיו – דמותך תהלך עמם. פרחים חיים הם לעבודתך, עדות נאמנה לזכרך.
יהא זכרה ברוך.

נחמן סירקין

הרגשת בית

אנו בני קבוצת "עופר", שהיינו תחת טיפולה של שרה, במשך שלוש שנות שהותנו במשק עינת, נזכור אותה תמיד לטובה, על טיפולה המסור, האימהי והרגשת הבית, שהעניקה לנו במשק. על שהקדישה למעננו את כל מרצה, זמנה ומסירותה ללא גבול.
לא נשכח את היום, בו באנו למשק כילדים חסרי בטחון, אשר לא ידעו מה צפוי להם, וזו להם הפעם הראשונה, שיצאו מבית הוריהם. לא ידענו מי יהיו הורינו העתידים ומי יעניק לנו חום והרגשת בית.
לאחר תקופה קצרה של השתרשות במקום ויחס קרוב ואימהי, ידענו כי יש לנו אם גם במקום חדש זה, שלא נפלה במאום מאותה אם, שגידלה אותנו בבית משחר ילדותנו. שרה ליוותה אותנו במשך שלוש שנים, במסירות מבוקר ועד ערב. היא שהתוותה לנו את דרכנו בחיים והיא שהקנתה לנו את החינוך לחיי חברה. המומים ומזועזעים אנו על האסון, שפקד אותנו, ללא עת. אבדה לנו נפש יקרה שגידלה וחינכה דור צעיר. דמותה לא תשכח. זכרה יהי עמנו לעד.

עמוס גולדברג, עפרה סבידלר – קבוצת "עופר"

על קרשי הבמה

שנים רבות פעלה שרה בשדה אמנות הבמה. היא פעלה כחובבת. אבל היתה בה אהבה עמוקה לאמנות התיאטרון ובכוח אהבתה זו היא פעלה והפעילה רבים.
גולת הכותרת של פעילותה בשנים האחרונות היתה בלי ספק ההופעה "חתונה בעיירה קטנה". פנטומימה זו, שנהפכה לחלק בלתי נפרד של כל מסיבת כלולות שנערכה בתוכנו – הייתה הופעה, ששימחה לב כל רואיה ואף פעם לא עייפו החברים מלראות וליהנות ממנה, כאילו רואים אותה לראשונה.
נזכר אני באותו ערב, ששרה הזמינה אותי לראשונה יחד עם חברים וילדים להשתתף בתכנית זו. באו חברים מכל הגילים. באו חברים עם קצת עבר של חובבים באמנות התיאטרון, באו חברים מבוגרים, סבים וסבתות, שרצו קצת לשמח את החתן והכלה. באו חברים צעירים, שזו להם הפעם הראשונה להשתתף בחזרות ובאו ילדים מכל הגילים. רובם באו עייפים מיום העבודה, שחלף. אבל, ראה זה פלא ! רק החלו החזרות והעייפות פגה.
שרה מביימת ומכוונת, מדריכה, מלהיבה ומוסיפה מרץ וכוח. אתה מסתכל בה ונדמה לך שבכל חזרה היא משירה ממנה שנים וסבל ונעשית יותר צעירה ורעננה. נגמרו החזרות, על המתח וההתרגזות שבהן. הסתיימו כל ההכנות. ערב ההופעה הגיע. שרה נותנת הוראות אחרונות והמסך הורם. שרה עומדת מאחורי הקלעים, משקיפה על הנעשה וכולה חרדה לכל ביטוי ולכל תנועה על הבמה. רק תפילה אחת לה – תפילת ההצלחה.
ההופעה נגמרה. רעם של מחיאות כפיים פורץ מכל השורות. שרה עומדת על מקומה, מאחורי הקלעים. אבן נגולה מעל ליבה. היא מרשה לה קצת לחייך. יש קצת אושר. הצלחה גוררת הצלחה. ההופעה נהפכת ל"מספר מבוקש". בכל מסיבת כלולות בבית ומחוץ לבית. מה שמענין שמספר ההופעות בתכנית זו מגיע ליותר מעשרים. התכוננו מדי פעם מחדש ושרה נגשה לביום ההופעה, כאילו זו היתה בפעם הראשונה.
לא פעם נגרמו לשרה אכזבות קשות ולפעמם היה נדמה, שהלהקה מתמוטטת. אבל תמיד היא הצליחה להצית בנו מחדש את הרצון והמשכנו. עז היה בנו הרצון להמשיך ולפעול בשטח זה יחד איתה ולעלות בשלבים יותר גבוהים של פעילות אמנותית. קיווינו שעוד הרבה שנים נעבוד יחד בהדרכתה, ולפתע……
נתיתמנו. המסך ירד טרם זמנו, כי "המחזה" טרם נגמר.
יהא זכרה ברוך בתוכנו.

אליעזר בוגטין

חברת הנוער "עופר" בהדרכת נחמן סירקין (עומד במרכז)
והמטפלת (אם הבית) שרה אומנסקי (עומדת משמאל)

שרה אומנסקי (שניה מימין) עובדת במטבח עינת

שרה אומנסקי עובדת במשתלת גבעת השלושה

שרה אומנסקי (משמאל) עובדת במטבח
עם החברה גרוניה קרסיק

שרה אומנסקי עם אחד מנכדיה
משתתפי המופע "חתונה בעיירה קטנה" עם הבמאית שרה אומנסקי (עומדת במרכז שורה שניה)
 
חברות וחברי עינת משתתפים במקהלת פועלי פתח תקוה – 1955, שרה אומנסקי עומדת בשורה השלישית – שלישית מימין
שרה אומנסקי מקבלת זר פרחים מנציגי חברת נוער