שרה אומנסקי

קשה, קשה להסתגל לרעיון, ששרה איננה. זהו משפט נדוש, בנאלי. אולם איזו אמת חיים צפונה בו. הן זוהי דרך כל בשר. אף על פי כן קשה, קשה מאד.
לגבי מציינת שרה תקופה. תקופת חיים שלמה, על הטוב והרע שבה, על הרוגז והסיפוק, על הישגים ומחדלים.
הגעתי לגבעת-השלושה כילד במלחמת העולם השניה. שרה כבר היתה לידי. "אמא של עזה" – היתה בתחילה לגבינו. אבל אחר כך הפכה להיות ידידה, חברה, מדריכה. זוכר אני את החדר הקטן בצריף, שבירכתי המשק. מקום שקט וחשוך, מקום מקלט היה לנו. שם יכולנו לשמוע שירים רוסיים, נוגעים ללב, סיפורי מחתרת נועזים. שם יכולנו לחוש את ראשית הציונות, את המאבק להתיישבות. שם יכולנו להתווכח על אמנות בכלל ועל תיאטרון בפרט. עולם של שכחה והתרפקות היה זה. שם אף למדתי לראשונה אהבת הבריות ואהבת ילדים מה פירושה. כל עולמה של שרה היו ילדים.
התבגרתי, השתחררתי מהצבא, חזרתי לעינת וקבלתי על עצמי את חינוכה של קבוצת "עופר" , ושנית, שרה לידי. הפעם כשווה מול שווה. קצת התלבטתי והתחבטתי בעניין זה. היו לי רעיונות מסוימים, השקפת עולם על דרכי חינוך. וכיצד תקבל את זה שרה ? האם תהיה נכונה להסתפק בתואר של מטפלת ותו לא ? האם תאות לקבל הנחיות ממני, מאותו ילדון שטפלה בו ?
באיזה שקט נגשה לעבודה המשותפת. למעשה, לא הייתה בתמונה כלל. אולם להלכה, רוחה וגישתה ריחפו מעל צריפי החברה. שרה הסתפקה בתואר, אם כי בצורה אחרת קצת – אין היא מטפלת סתם, אלא אם הבית. אולם לא הסתפקה בתפקיד. ואנו נשכרנו מכך – חוג דרמטי, שלוש הצגות גדולות, מערכונים רבים … ועוד, היו פרי עמלה.
קשה להשביע את רצון הצעיר המתבגר. תמיד ישנן טענות ומענות. אולם, אף פעם לא שמענו טענות המכוונות ישירות אליה. תמיד היו אלו טענות, שהנסיבות והתנאים גרמו להעלתן. הילדים ידעו זאת. העריכו את עבודתה, אהבוה. הן, מי כמוה הבין וידע משמעותן של מלים, כמו חוסר אהבת אב ואם ? אבל, הבנת המושגים הללו איננה מספקת. היא ידעה למלא את החסר לנערים ונערות אלה באישיותה, בכנותה הפנימית, באהבתה את האדם, באשר הוא אדם, והעיקר באמונתה העזה בדרך החיים ובצורת החיים בה היא חיה. ומעניין – עניינים אישיים כמוסים, רכילויות, שמטבעם הם נושאים לשיחה בקרב הנוער – הילד מטבעו אכזר, מפשפש במעשי מחנכו, על מנת, בהזדמנות, "לנקום" בו – לא התעוררו אף פעם בקבוצה ביחס לשרה. כאן ראיתי את שיא האמון והאהבה שרכשו לה.
אומר הפתגם: :הזורעים בדמעה –ברינה יקצורו." לגבי שרה אין זה מדוייק. היא זרעה ברינה וקצרה בשמחה ובשירה. רגע רגע זרעה ויום יום קצרה. ואיזה קציר משובח ! עדים לכך עשרות הנערים והנערות שגידלה וחינכה.
גם לאחר המשבר, לאחר התפרקות החברה, היינו מגיעים לעינת. חדרה היה מקום המפגש, היעד הראשון והאחרון בביקור.
שרה איננה. אולם ערכיה קיימים. מעטות הבריות היכולות להתברך בכך. ואשרי האדם שזכה לכך.
לכן לא תהיה זו מליצה, אם אומר: זכרך ינון לעד!
כל זמן שחניכיך יחיו – דמותך תהלך עמם. פרחים חיים הם לעבודתך, עדות נאמנה לזכרך.
יהא זכרה ברוך.