שמואליק ראובני

שמואל ראובני נולד בעיר קאליש בפולין לאסתר ואברהם רובין. שמואליק היה הצעיר בין חמשת ילדי המשפחה. במלחמת העולם הראשונה ברחו בני המשפחה מקאליש מפחד הכיבוש הגרמני והגיעו לעיירה בלשקי, שם התאכסנו אצל משפחת הדוד – אחי האם. כעבור זמן חזרו בני המשפחה לביתם בקאליש, אבל האב אברהם ניתק מהמשפחה ונשאר מעבר לגבול ברוסיה. העיר קאליש נחרבה ונשרפה על ידי הגרמנים. בהעדרו של האב יצאה האם לפרנס את המשפחה. היא הקימה בית מלאכה לשקיות נייר והילדים סייעו לה למכור את השקיות לחנויות מכולת בעיר.
כל הילדים זכו להשכלה. שלושת הבנות הגדולות למדו בגימנסיה ושמואליק ואחיו הגדול שלמה למדו ב"תלמוד תורה" שנתמך על ידי ה"ג'וינט" האמריקני, ושם אף זכו מדי יום לארוחת צהרים משביעה. בנערותו סבל שמואליק מאנטישמיות של הילדים והנערים הפולנים. הוא הצטרף עם חברים לתנועה הציונית.
שתיים מאחיותיו הבוגרות כבר עלו לארץ בשנות העשרים והתיישבו במושבים כפר ויתקין ועין עירון. שמואליק הצטרף ל"חלוץ הצעיר" ויצא להכשרה בקיבוץ חוצבי האבנים "קלוסובה" שבמזרח פולין. ב-1930 הגשים את שאיפתו ועלה לארץ ישראל. תחנתו הראשונה בארץ היתה קבוץ יגור שם שהה כשנתיים. שמואליק עבד חצי שנה בתחנת הכוח בנהריים ולאחר מכן עזב את יגור ועבר לתל אביב. החליט להשיג רשיון עליה לאמו שנשארה בקאליש לאחר שהאב נפטר. שמואליק עבד בתל אביב בבנין וחסך כסף ולאחר שנה הצליח להשיג רשיון העליה. אימו עלתה לארץ ושמואליק המשיך בדרכו החלוצית.
הוא הכיר רבים מחברי קיבוץ גבעת השלושה שהגיעו מ"קלוסובה" ולכן בחר להצטרף ל"גבעה". הקיבוץ שכן אז סמוך לעיר פתח תקוה מצידה המערבי (היום רחוב ארלוזורוב – מול בית יד לבנים). האם אסתר הצטרפה איתו לקיבוץ במעמד של הורי חברים. בגבעת השלושה נפגש שמואליק עם רבקה בורנשטיין.
שמואליק ורבקה נישאו ובשנת 1936 נולדה בתם הבכורה עידית. שמואליק כתב "יומן לעידית" ובו תיעד שיחות שהיו לו עם עידית הקטנה וגם הרהורי לב וחוויות מהווי החינוך המשותף. ב-1940 נולדה בתו רוחלה. ב-1947 נולד בן הזקונים חזי.
שמואליק עבד במשך השנים בכמה ענפים: בגן הירק, בבית החרושת לנעליים – "מנעל" ולאחר שעברה המשפחה לעינת, תכנן את הנוף בישוב החדש ועסק בגננות במשך שנים רבות. כמה עקרונות עמדו לפניו בתכנון הנוף בישוב. מסביב לקיבוץ – מהצד המזרחי והדרומי הציע לנטוע עצי נוי ובכך לעצב את מראה הישוב מרחוק ומקרוב, טובל בחגורת צמחיה ירוקה לתפארת.
באזור הכניסה לעינת ביצע שמואליק הפרדה בין איזור המפעלים ומבני המשק ובין שטחי המגורים וחדר האוכל. האיזור שלפני בתי המגורים כוסה בדשאים נרחבים וביניהם שיחים פורחים. את הדשאים הנרחבים חצו שבילים שנסללו בתוואי שבו עברו הולכי הרגל.
חברים וילדים שגדלו בעינת זוכרים לטובה את סוכת שערי הברזל וצמחי ורד הבר הפורחים ומטפסים בה, שבנה שמואליק בין הדשאים שליד חדר האוכל וכן את גן השעשועים והנדנדות שהקים. שמואליק היה עד ושותף לתכנונו של חדר האוכל החדש והנוף סביבו, אך לא זכה לראות בהקמתו.
יחסו של שמואליק לאורחות החיים בקיבוץ היה מורכב. הוא היה גאה על המפעל החלוצי, על יישוב הארץ ועל ערכי השוויון והסוציאליזם בקיבוץ, אבל כאב מקרים של פגיעה בזכויות הפרט והחלטות שרירותיות של מניעת תקציבים לצרכים אישיים.כבר בשנים הראשונות שלו בקיבוץ כתב ודיבר על כאבם של הורים שנמנעה מהם הקירבה לילדיהם במסגרת החינוך המשותף. היה ער ורגיש לנושאי חינוך ותרבות. הביע את דעותיו בעלוני הקיבוץ. היה אוהב ספר. כמה חברים היו פוקדים את ביתו לשיחות רעים, ביניהם זכורים לטוב יצחק פינקלשטיין ואהרון שטריקר, ז"ל.
שמואליק זכה לראות 11 נכדים והשתתף בשמחה בימי הולדת ואירועים משפחתיים.
בשנותיו האחרונות סבל ממחלות שונות ולכן פרש מעבודת הגננות. תקופה מסויימת עבד בבית החרושת לנעליים ואחר כך עבר לעבוד בארכיון שם ביצע פרוייקט של רישום תקצירים של כל עלוני עינת, רישום שקיים עד היום ומסייע לארכיונאים.
שמואליק המשיך בחיי עבודה ויצירה עוד כ-10 שנים לאחר פרישתו מעבודת הגננות, עד שהמחלה גברה עליו. הוא נפטר ב- 1979 והוא בן 71.
יהי זכרו ברוך.