שלמה ניר

כמה פחדתי מהיום הזה. מהרגע הזה בו אני כותבת לך מילות פרידה, אבא.
אבא גיבור וחזק שלי, שנלחם מלחמות שמעטים היו מעזים לעבור.
אם היו שואלים אותי לפני שנה/שנתיים מה הדבר שהכי מפחיד אותי בחיים הייתי עונה ללא היסוס: לאבד את אבא.
אבא היה עמוד התווך, המצפן, אבן שואבת עבורי.
מקור לידע כמעט בכל תחום ומושא להערצה.
לא פעם משה אותי מתהומות והציל את נפשי ממקומות אפלים…
היתה לי ולאבא שפה משותפת, הבנה שלא במילים של סיטואציות (בעיקר קומיות) וניתוח מצבים… הכל למדתי ממנו.
כשגרתי בניו יורק, פעמיים אבא בא להציל אותי פעם משיברון לב ופעם מרגל שבורה.
היה מסוגל לעזוב את הכל ולבוא אלי.
אבא התגאה בי. תמיד התפעל מכל הישגי: בעבודה ובאמנות, וכל הצלחה שלי, ולו הקטנה ביותר תמיד מיסגר, הציג ברבים ודיבר בשבחי.
הוא דאג לי תמיד, התעניין ורצה להיות מעורב בכל דבר ועניין שעסקתי בו.
השנים האחרונות היו קשות. לא פעם הסתכלתי עליך וראיתי בעיניך הטובות את חוסר האונים ואי-הוודאות לאן כל זה מוביל אותנו…?
שהרי, מכל האנשים בעולם, לא אתה זה שבנוי לחולי, לבתי חולים, לחוסר שליטה ואיבוד הפאסון.
לאט לאט, עם הזמן, האור שלך כבה וליבי כאב כל כך.
מאדם חזק, שמח, אופטימי, אוהב-אדם ודברן ללא לאות שכב מולי איש שחוליו כבל אותו. העצב והשקט השתלטו על החלל.
נפלה בי הזכות הגדולה לבלות איתך ימים שלמים לאורך השנים האחרונות פעמיים ולעתים אף שלוש בשבוע.
תחילה היינו מדברים, הייתי מכינה שיעורי בית לפני הביקור, נושאים שהייתי רוצה לדבר איתך, עוד מורשת קרב, סיפורי ילדות בקיבוץ או סתם איזה "קוריוז" מפעם…
היינו פותרים חידות היסטוריות או תשבצים ביחד ומשחקים שש בש.
בכל פעם שנכנסתי לדירה שלכם קיבלת אותי בחיוך רחב ובעיניים מאירות ושמחות – ובכל פעם הודיתי בתוך-תוכי על הזמן איכות הזה איתך. אפילו אם בהמשך זה היה רק שעות של התבוננות בך, של ליטוף, אחיזת ידיים, מסז' ברגליים או לשמוע עוד יצירה של צ'ייקובסקי ביחד.
אהבתי כל רגע ותמיד לא רציתי לעזוב.
באחד הביקורים האחרונים, בהם עוד היה בך הכוח לדבר, היו לך דברים חשובים לאמר לי, כשהבחנת אצלי בקושי. הדברים בערו בך והדאיגו אותך. הקשבתי ברוב קשב לדבריך ועצותיך החכמות, ולבסוף סיימת במשפט שכל כך חיזק אותי. אמרת "אני סומך עלייך" והרגשתי שבזאת אתה משחרר מעליך עול מסוים.
את אותם דברים עליהם אתה סומך עלי אזכור תמיד ואשמור לעצמי בלב…
אבא, הפרידה ממך קשה מנשוא. אין לי מושג איך אפשר להמשיך בלעדיך.
אבל אמרת שאתה סומך עלי, אז אני אוכיח לך!
אני אוהבת אותך מאד, אבא יקר שלי.
אתה חסר לי כבר הרבה זמן… ותחסר לעולם.

מילים בקשר לעמרי, הבן שלי.
כשסיפרתי לעמרי שסבא נפטר, אתמול אחרי בית הספר, עמרי פרץ בבכי תמרורים ומתוך עצב ובהלה שאל: לאן הוא הלך?
אולי זה חלום ולא באמת…
אמרתי לו שפעם סופר בשם C.S. Lewis כתב משפט על החיים והעצב של האובדן:
“The pain now is part of the happiness then. That’s the deal”
הסברתי לו את משמעות המשפט, ושאנחנו תמיד נזכור אותו ואת החוויות והימים הטובים שחלקנו ביחד, ושהוא בלב שלנו ושל רבים אחרים.
עמרי, בני היחיד, נולד לי מתוך כמיהה לילד ויהי מה ובכל מחיר אבא תמך, וכ"כ ציפה ושמח לבואו. אני חושבת שמאותו רגע גם לקח על עצמו את האחריות של הדמות האבהית.
אבא מאוד אהב את עמרי, ועמרי אותו.
היה ביניהם קשר מיוחד, קירבה עצומה, אהבה ורגש וחום. עמרי ראה בו דמות להערצה וסוג של אורקל. תמיד רצה לשמוע את דעתו של סבא, היה מתקשר אליו כל כמה ימים, שואל לשלומו וחולק איתו את חוויותיו.
עמרי למד מסבא שלו המון ב -9.5 שנים שהיו להם ביחד.
מגיל קטן עמרי וסבא חלקו אהבה גדולה למוסיקה ומדעים, ויש להניח שזה השפיע על הבחירות ותחומי העניין שלו.
מאז מחלתו של סבא עמרי דאג לו מאוד.
לא היה יום שלא שאל אם דיברתי איתו ואיך הוא מרגיש.
בכל פעם שבא לבקר אותו, עמרי ניגש אליו בעדינות, כי הבחין בשבריריות שלו. חיבק אותו ונישק אותו בעדינות ואחז בידו ארוכות.
אחד הדברים שמאד שימחו את סבא בתקופת המחלה המתקדמת, כאשר היה כבול למיטה והדיבור היה קשה עליו היה לשמוע את עמרי מנגן לו בצ'לו. כשיכולנו עמרי בא לנגן, וכשזה גם היה קשה אז הקליט את עצמו או היה עושה "הופעות חיות" באמצעות שיחת וידאו…
סבא שלמה הוא הסבא היחיד של עמרי.
אין לו תחליף ולא יהיה שני לקשר המיוחד שהיה ביניהם.
אבל אני בטוחה לגמרי שיש בעמרי שלמה קטן, והוא ישאר בליבו לעד.
תהי נשמתך עדן.