רעייקה פורת

זכינו לאמא צלולה, דעתנית, ידענית, קשובה ובעיקר דואגת, לאורך שנים כה רבות. הגעת לגיל מופלג – 100 שנים ותשעה חודשים מלאים וגדושים, וניתן לספר כאן רק את המעט. אמא נולדה ב-20 לאוגוסט 1914, סמוך לפרוץ מלחמת העולם הראשונה, בביאליסטוק שבפולין. למשפחה יהודית מסורתית אך לא ציונית. משפחה מבוססת כלכלית, אב סוחר עצים, בת זקונים אחרי שני בנים.
את לימודיה עשתה בגימנסיה "גוטמן" מכתה א' ועד סיום בית הספר התיכון. זה היה בית ספר יהודי בפיקוח ממשלתי פולני. שפת הלימוד היתה פולנית. מנהל בית הספר, ד"ר גוטמן היה עיוור ואמא מספרת שהכיר את כל התלמידים על פי קולם. בכיתות הגבוהות של בית הספר, אמא וחברות נוספות התקרבו לתנועה הציונית והצטרפו לתנועת הנוער "הרצליה". עם סיום הלימודים אמא התכוונה להמשיך ללמוד באוניברסיטה בוורשה, אך יהודים כבר לא יכלו להתקבל ללמודי רפואה וחוגים נוספים. לכן היא וחברותיה הצטרפו ל"החלוץ" – לקיבוץ הכשרה ב"לוצק" ותכננו לעלות לארץ ישראל. כמובן שבבית היתה התנגדות לכך. הבת הצעירה והמפונקת, איך תלך למדבר הזה.. אך אמא היתה נחושה בהחלטתה. באותו זמן (1934) הגיע לביאליסטוק שליח "החלוץ", צעיר מהארץ – בשם עובדיה , וההמשך ידוע. אמא עלתה לארץ ב-1935 בנישואים פיקטיביים, שהייתה דרך מקובלת באותם הימים. עם עלייתה הצטרפה לעובדיה בקבוצת "הכובש" ולהקמת קבוץ רמת הכובש ולהקמת משפחה בקיבוץ. הקשר עם משפחתה בפולין נמשך דרך מכתבים ואפילו תכננה לבקר את ההורים עם בנה יוסי, אך הדבר לא יצא אל הפועל.
כאשר פרצה מלחמת העולם השניה, והחל מ – 1941 כאשר גרמניה פלשה לרוסיה (הפרת "הסכם ריבנטרופ – מולוטוב") ניתק הקשר עם המשפחה באירופה. כאשר המלחמה הסתיימה, אני לא אשכח, למרות היותי ילדה קטנה, את אמא נצמדת לשידורי המדור לחיפוש קרובים ונסיונות לברר מה עלה בגורלם של בני משפחת פישר, אך שום דבר. השבר והאובדן של בני משפחתה ליווה אותה כל חייה וחוסר הידיעה מה עלה בגורלם ואין איש יודע לספר איך ומה קרה. שנים רבות אחר כך בביקורי בפולין הייתי יום אחד בביאליסטוק. הייתי מלאת התרגשות, אולי אמצא משהו לספר לאמא. עם כתובות מדויקות שקבלתי מאמא שוטטתי ברחובות ביאליסטוק. במקום בית מצאתי כביש, במקום קבר – מצבות מנותצות. ומה שהרגשתי יותר מכל הוא, שלא נשאר דבר מקהילה יהודית מפוארת וממשפחתי. אמא נשארה לבד מכל משפחתה הגרעינית. והחסר הזה ליווה אותה עד יומה האחרון.
בינתיים בנו אבא ואמא משפחה, קיבוץ ואולי גם מדינה. לא קלים היו חייהם ברמת הכובש המוקפת כפרים ערביים– קלקיליה, טירה ומיסקי. הם עברו את מאורעות 1936-1939, את חיפוש הנשק ב-1943, את מלחמת השחרור ופינוי הילדים מהרמה. אמא עבדהבעיקר כמטפלת בילדים קטנים וגדולים. ואז, כשחזרו לרמת הכובש, המדינה הוקמה והחיים החלו לחזור למסלולם.

המשפחה התרחבה וליוסי ומיכל הצטרפה חנה'לה. הגיע הפילוג בקיבוץ המאוחד ובעקבותיו המפא"יניקים של רמת הכובש וגבעת השלושה הקימו קיבוץ חדש – עינת. אחרי 18 שנה ברמת הכובש שכה אהבה את המקום ואת החברים הטובים – עברו בני משפחת פורת לעינת והשתתפו בהקמת הקיבוץ החדש. איך אמא אמרה: "חלוצים נשארים תמיד חלוצים" .
בעינת רוב שנותיה, אמא עבדה בהנהלת חשבונות. כ-50 שנה עד גיל 90 הגיעה על הקלנועית לעבודה. אמא היתה ידועה בזכרונה המופלג במיוחד למספרים. הכירה את כל מספרי המכוניות של הקיבוץ. וכמובן, המשפחה גדלה, ובצד השמחה על כלתה רוזה וחתנה דני, והנכדים שנולדו, מתחילה הדאגה לבריאותו של אבא, אותו היא מלווה עשרות שנים בטוב וברע עד מותו לפני עשרים שנה.

כאמא פולניה טובה, מרבה נכסים מרבה דאגה, אז קודם דואגים לילדים ועכשיו כבר יש דאגה אך גם שמחה ונחת משבעת הנכדים ו-12 הנינים. אכן, כמי שנותרה יחידה ממשפחתה, התברכת, אמא, במשפחה גדולה, דואגת ואוהבת.
כל כך תחסרי לי ביום יום, כל חבריי ידעו שלא משנה מה יקרה, בשעה שש וחצי בערב אני חייבת לדבר עם אמא. כשעוד הייתה בבית, כל פעם שחזרתי ממנה לביתי בירושלים צריך להודיע לאמא. אלה רק דוגמאות קטנות לדאגה. אך כל כך יחסרו לי השיחות היומיות בטלפון, הביקורים השבועיים, התענינותך בכל מה שעובר עלי, וכמובן הדאגה. זכיתי לאמא עד גיל מבוגר ואת זכית באריכות ימים מבורכת כשאת צלולה לחלוטין גם בשנים האחרונות כשהגוף נחלש, ועד ימייך האחרונים ידעת בדיוק מה קורה. כל כך הרבה זכרונות ישארו עמי עוד ימים רבים וסיפורים רבים עוד יסופרו.
לבסוף ברצוני להודות לצוות העובדים ב"בית דובדבני" שטיפל באמא במסירות רבה, במיוחד בימיה האחרונים. זכרך אמא, יהיה נצור בליבנו תמיד.
נוחי בשלום על משכבך ותהי נשמתך עדן.