רחל גרין

תקציר מתוך אלבום משפחתי לזכרה של רחל, שהוצג בטקס יום השואה בעינת, באפריל 2020.
החיים היפים לפני המלחמה
אמא אהבה לספר לנו על הימים היפים באירופה. תקופת ילדותה הייתה נפלאה וקסומה בעיר טופליצה שבהונגריה. הבית היה דתי, אבל פתוח.
אימה הייתה יפיפייה, אצילית ושברירית. אביה, נגר שעסק בנגרות אמנותית – רהיטים מיוחדים.
היו לה שני אחים צעירים וסבא עם זקן ארוך, בעל עיניים טובות, איש מקסים שלידו הייתה יושבת ומקשיבה לסיפורים. זיכרונות נפלאים סבבו היו לה מאותה תקופה מאושרת.
הנהר שזרם ליד הבית והציף ושטף עם הפשרת השלגים באביב, הטיולים בהרים, פירות היער שהיו מביאים לאימא שתכין ריבה, מפגש עם דובים ועדרי כבשים.
המפגשים הסודיים בתנועת הנוער, הריקודים, השמחה, בית הוריה בימים היפים.
על כל אלה הייתה מספרת באהבה.
היא התגעגעה כל חייה לימים ההם. עליהם חלמה בלילות.

מלחמת העולם השנייה
על התקופה האחרת שרמסה את משפחתה סיפרה מעט. ידענו שאת אימא שלה, שלא רצתה לעזוב את אחיה הקטן, שלחו הגרמנים למשרפות. אביה נורה ונהרג.
אחיה אייזיק, שהיה גם חבר קרוב לה, הצליח לשרוד את המחנות ועלה מאוחר יותר לישראל. אמא שהייתה צעירה וחזקה, נשלחה לעבוד במפעל הנשק במחנה באושוויץ. היא הייתה עדה לזוועות, אך הייתה אופטימית ושרדה.

התליון של אמא
לאחר המלחמה , חזרה לבית הוריה ומצאה אותו פרוץ, נטוש וריק. על הקיר נותרה תמונת הוריה ביום חתונתם, ובתוך חרכי התריס, נצץ לרחל מדליון הזהב של אמה, אותו החביאה כאשר נכנסו הגרמנים לביתם. אותו תכשיט היה הדבר היחידי שנותר לה מאותו הבית, מאותם החיים.

לאחר המלחמה
כשהבינה שנותרה לבדה, הצטרפה רחל לקבוצת צעירים שהתכוונו לעלות ארצה. הם הגיעו לאיטליה, למחנה פליטים.
אבא נולד בטרנסילבנייה. בזמן המלחמה עבד בשירות הצבא הרומני בביצורים בהרי הקרפטים. לאחר שחזר לביתו, אחרי המלחמה, גילה שלא נשאר דבר מביתו. משפחתו כולה הושמדה.
בנדודיו הגיע לעיר סנטה מריה דה לוקה באיטליה, שם פגש את אימא.
היה שם ריכוז גדול של יהודים פליטים ששרדו את השואה. האיטלקים קיבלו אותם יפה.
בעיר זו היה בי"ח אמריקאי שם נולד אהרון אחי.
היהודים בעיר ניהלו חיי חברה תוססים , הקימו תיאטרון והעלו הצגות שבהן השתתפה אימי.
לאה נולדה במילנו.
עם הקמת המדינה עלו אבא ואמא לישראל והיו בין מקימי מושב אודים, שם אני נולדתי.
אייזיק, אחיה של אימי, נרצח חודש אחרי שעלה לארץ. הוא היה חבר מושב אודים, והיה בשמירה על באר המים עם שני חברים. כולם נרצחו ע"י הערבים.
ב – 1954 אחרי שאבא ואמא נפרדו, באנו לעינת – אהרון, לאה ואני, עם אבא.