רחל ברסלר (לבית שטרן)

דרכה של רחל בכל שנותיה בארץ הייתה דרך שבחרה מראש. זה התבטא בכמה דברים: היא אהבה עבודה חקלאית, ובמיוחד את העבודה במשתלה. בעבודה זו התמחתה עוד מימי ירושלים במשק הפועלות של רחל ינאית, והמשיכה בה עד 3 שנים לפני פטירתה, כשהמשק החליט מנימוקים שונים, לחסל את המשתלה. 

תולדות חיים:

רחל נולדה בשנת 1903 בכפר על יד וויזנה (פולין), למשפחת עובדי אדמה ובעלי טחנות מדורי דורות. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה גורש האב כחשוד בריגול לטובת הגרמנים, ואז התחילו נדודי המשפחה לעיירות הסמוכות.
עם חילופי המשטרים של רוסיה, גרמניה ופולניה העצמאית, רחל לא הפסיקה את לימודיה. היא רכשה גם השכלה כללית וגם שפות. בשנת 1925 עלתה רחל לארץ בהמלצת אחיה צבי שהגיע ארצה עוד ב – 1921.
רחל נתקבלה למשק הפועלות שנוהל על ידי רחל ינאית. הצטיינה במסירותה, נאמנותה ובהתמדתה. עדות לכך – קשריה של רחל ינאית עם רחל שטרן. כל ספר שהוציאה רחל ינאית הייתה שולחת לרחל, עם הקדשה מיוחדת. בספר האחרון שלה – "אנו עולים" , נוסף להקדשה היא שולחת גם מכתב , שבו בין היתר היא כותבת: "רחל חביבתי! אני עומדת ברשימותיי בתקופת המשתלה, ואך טבעי להיזכר בך – רחל "השחורה" (כך קראו לה, להבדילה מרחל אחרת שהייתה ממש לבנה), שכה הצטיינת בעבודה. את בין המעטות שמתמידה וממשיכה בתפארת החלוציות – בחקלאות".
ב – 1927 אחרי שסיימה את עבודתה ולימודיה בירושלים, ביקרה בכל משקי הקיבוצים בארץ (לא היה לה ספק שמקומה בקיבוץ), ובתוכם – גבעת השלושה, בה היו לה חברות מהעיירה בחו"ל, והיא מחליטה להשאר ב"גבעה". אחרי שנות לימוד ועבודה בחקלאות, כשהחליטה רחל להשאר ב"גבעה", ידעה רחל שיש בעיה בקיבוץ. שני דברים יסודיים היו נחוצים למתיישבים – קרקע ומים. ובגבעה לא היה אף סימן היכר אחד, לא קרקע ולא מים, לזה צריכה הייתה החלטה נועזת ועקשנית. כאן מתחילה האפופיאה הגדולה של רחל, להתחיל ליצור יש מאין, החל מהשגת זרעים וייחורים מגינות איכרי פתח-תקוה ומהסביבה היותר רחוקה, ועד סחיבת מים בפחים (כמובן בעזרת עוד חברות) והקמת משתלה בגבעה, והיש מתחיל להיראות!
עם קבלת אדמות "נזלה" (ליד ראש העין ומקורות הירקון), אמנם שטחים מצומצמים למדי, לפי מושגינו היום, אבל בכל זאת היו שדות נרחבים והרבה הרבה מים, התחילה רחל לפרוש כנפיים. המשתלה גדלה והתרחבה והייתה אחת מהמשתלות הגדולות. אינני בא, חס וחלילה , למעט ממסירותם של יתר החברים והחברות שעבדו יחד עם רחל, אבל רחל הייתה הכוח המדרבן והדוחף להרחבה ולגידול. עם הפילוג צריך היה הכל להתחיל מחדש, אולם רחל לא נרתעה ובכל המרץ נרתמה והקימה מחדש את הענף הזה.
שברון הלב הגדול בא לה עם החלטתה שעליה להפסיק את עבודתה במשתלה, לא מרצונה, עוד בטרם הוחלט על חיסולה, וזה בגלל מחלתה אשר מנעה ממנה להמשיך לעבוד במשתלה ובכלל בעבודת אדמה.
רחל הייתה מאד מסורה למשפחה הקרובה והרחוקה. הודות למרצה הרב הצליחה להביא בני משפחה לארץ ודאגה גם בסידורים לקליטתם.
הרבה מכות הוכתה רחל. מרצח אחיה הצעיר בידי ערבים בהרי ירושלים במאורעות 1936, ועד מות אחיה – יצחק , טהור הנפש מכפר-סירקין. נדמה היה לי שהיא מצליחה לגבור על המכות האלה, אבל כל זה היה כלפי חוץ.
כלפיי הייתה רחל גם המצפון. ידעתי להעריך את כנותה הפנימית בכל עמדה שלה. היא הייתה מעורה בכל פינות חיינו, הן בחיינו הקיבוציים, והן בחוץ הסובב אותנו. אם כי לא בכל הייתה לנו אחדות דעות, אולם ידעתי שזה בא מההכרה הפנימית שלה. אותו הדבר ביחסים עם חברים, אם כי נשמעה נוקשה לפעמים בדבריה.
בארבעים וחמש השנים בחיינו המשותפים אינני זוכר שרחל הייתה פעם חולה באיזו שהיא מחלה רצינית, חוץ מפעם אחת – דלקת ריאות, מלפני שלוש שנים כתוצאה משפעת. מחלתה האחרונה באה עליה כחטף והיא ידעה שממנה לא תקום עוד. אחרי שלוש פעמים שהייתה בבית – חולים, אמרה : אם עוד פעם בית-חולים, לא אחזור משם בחיים. ניבאה וידעה מה ניבאה.
אין ניחומין !