קרל רוזנשטיין

היום אנחנו מלווים, בדרכו האחרונה, את חברנו היקר קרל. קרל שהוא, בעצם, אדם ו"מוסד".
ביום שישי, תוך כדי ההכנות לבר-מצווה, כשאתה עסוק וטרוד במילוי המצווה הכל-כך חשובה אצלך, אתה כורע ונופל בתוך המחסן שלך, באמצע העשייה נדם ליבך לנצח. בתוך הנוף שהוא כולו שלך, נוף האדם והסביבה. ובאמת הראשונים שחשים להגיש לך עזרה הם האנשים שתמיד היית מוקף בהם. זמן ארוך נאבקו אנשי הצוות הרפואי וחברי המשק להשיב אותך לחיים אבל ליבך לא עמד בזאת ובצהרי היום נתבשרנו כולנו בבשורה המרה כי אתה אינך יותר בין החיים.
אני זוכרת אותך לאורך הרבה שנים. לראשונה כאבא של צבי, בן כיתתי, ואחר כך כסבא של גדי ז"ל, הנכד הבכור שגדל יחד עם הבן שלי. אני זוכרת את הדאגה והמסירות בהם ליווית את הנכד, את האהבה הגדולה שלך ושל רבקה. אני רואה לנגד עיני באיזו חגיגיות הייתם מגיעים לכל אירוע בבית התינוקות, לפעוטון ולגן, תמיד לבושים יפה, ורבקה מביאה תמיד מטעם טעים ממעשה ידיה. הזמן עובר ואתה יודע הרבה צער – מחלתה הקשה של רבקה ומחלתו של גדי גורמים לך הרבה ייסורים ואתה בעצמך עובר שלושה התקפי לב קשים, ותמיד אוסף את כל הכוחות, מתאושש וחוזר לעבודה בחריצות, בהתמדה, במסירות שאין דומה לה. מותו של גדי פוגע בך קשות. האבל שלך עליו הוא כבד מנשוא ואתה ממשיך בחיים כשאתה מקבל כוח וגאווה משתי הנכדות היקרות שלך, קרן ואביבית. כמובן שאתה קשור מאוד אל שתיהן ואל תמר וצבי.
בשנה האחרונה אתה יודע הרבה צער עם אישפוזה של רבקה, רעייתך, במוסד בגדרה. קשה לך מאוד להשלים עם גורלה האכזר.
לתמר וצבי, אתם נפרדים היום מאבא יקר ומסור. קרן ואביבית, אתן נפרדות מסבא שאהבתן. לרסיה וכל בני המשפחה, נגדע עוד ענף חשוב ויקר. לכולכם תנחומים.
תהא נשמתו צרורה בצרור החיים.