פנחס מהרם

פיניה בא למונטריאול בשנת 1914 ואני כבר אז חצי ותיק בארץ (עזבתי את קנדה בשנת 1912). הכרתי אותו בזמן ביקורי שם, בהיותי בשליחות ההסתדרות למען ה"געצייג-קאמפיין" בשנת 1920. ראיתי ושמעתי אותו רק באקראי ובכל זאת כה התרשמתי ממנו, שהכרתיו תיכף בבואו לארץ.לא ידעתי על עלייתו ובמקרה פגשתיו. יום אחד אני יוצא ממקום עבודתי בוועד הפועל של ההסתדרות והנה פיניה לפני.
היאך יכולתי להכיר איש, שרק פעם אחת פגשתי בו במסיבת חברים לפני כמה עשרות שנים? הן נפגשתי אז עם הרבה מאד חברים, עברתי את ארצות הברית וקנדה לאורכן ולרוחבן, והריני שואל את עצמי איך יכולתי לשמור אותו בזיכרוני כל כך הרבה זמן?
פיניה לא היה דברן. לא היה נואם. לא היה עסקן ציבורי, לא תפס שום משרה ציבורית, אולם השפעתו עלי הייתה גדולה מאוד. הוא היה כוח מושך, מקסים, ובייחוד רבה הייתה ההתרשמות משירתו, מהתלהבותו בזמן שירתו.
שמעתי הרבה נואמים במשך 9 שנות היותי בקנדה. ביקרתי לא פעם בארצות הברית, כציר לועידות שונות. באמריקה נהוג, שכל ועידה יש לה נואמים מצוינים וגם נערכים קונצרטים טובים, בהשתתפות האמנים הידועים ביותר וההכנסות הן קודש להוצאת עיתון ולכל מיני קרנות ארץ ישראליות. את כולם שכחתי כמעט ולא הייתי מכירם, לו נפגשתי אתם פנים אל פנים. אבל את פיניה זכרתי היטב והכרתיו תיכף ומיד.
אכן, בשירתו של פיניה היה משהו יוצא מן הכלל. היא השפיעה יותר מן הנאום החזק ביותר, יותר מכל מיני הסברות, איחדה את כל המפלגות וגישרה על תהומות.
היו לנו ויכוחים חריפים עם האנרכיסטים, הבונדאים וכ"ו. כל מפלגה השתדלה להראות באותות ובמופתים, שרק דרכה היא הצודקת, אבל אני משוכנע ששירתו השפיעה יותר מכל והיא היא הראתה שדרכנו והליכתנו לארץ ישראל הן הנכונות.
כל כך קנאתי באותו הערב בחברינו במונטריאול בשנת 1920, שזכו ופיניה היה איתם דווקא אז, כשאני כבר עזבתי עיר זו וכה שמחתי עתה, שפיניה הוא שלנו.
אם הקשבתם פעם לשירתו של פיניה (אני הייתי עושה זאת לעיתים קרובות, יושב ומקשיב, אף על פי שידעתי את הניגון, או השיר), הרי הרגשתם, שכל שיר או ניגון, מוחש בהם העבר הרחוק, על כל הסבל שבו, והשיר מרומם ומראה את השמש הזורחת, והעתיד הגדול שלנו.
חייו של פיניה היו מלאים עושר פנימי, אף על פי שהיו לו זמנים קשים מאוד, במובן הכלכלי. אבל זה לא העיב על מצב רוחו הרונן. ומפני זה גם במצבים הקשים ביותר, כשלא הייתה לו פרנסה לכלכל את בני ביתו, היו כל החברים באים אליו בביתו (כפי שסיפרו לי חבריו שחיו איתו), מפני שידעו שבבית פיניה יש אורה ושמחה ובעיקר טעם בחיים, כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם.
פיניה בא לארץ וברדתו מהאוניה גנבו ממנו את כל מה שהיה לו, הכסף, הפספורט וכ"ו, לא השאירו לו אף פרוטה לפורטה. על ידי גולדה מאיר הוא סודר איך שהוא במלון. בהיפגשי אתו בועד הפועל ובהציעי לו, שיכנס לגבעת השלושה, הסכים לזאת בשמחה, אף על פי שהציעו לו להיכנס לתל יוסף, משק יותר מסודר ויותר עשיר, שבו הובטחה לו גם דירה טובה יותר.
הוא קיבל את התנאים שלנו ועבר לדור איתי ועם גילה בצריף, עם גג של פח, שרצפתו היא מעץ ומלאה חורים, שהעכברים היו נכנסים דרכם ( וגם יוצאים). בין לוחות הקיר הקירות היו סדקים וכל החדר שניים וחצי מטר על ארבע מטר. לפי הסידור הצטרכה שושנה (הבת) לישון על ארגז, ושתי המשפחות שלנו – לכל אחת מיטה צרה.
פיניה נכנס לקיבוץ, "הציץ ונפגע". נתקשרה נפשו בנפשותינו, ואולי מותר להגיד נפשנו בנפשו. כולנו הרגשנו, בלי יוצא מהכלל, שנוסף לנו כח מרענן, מכניס חיים. כולנו ציפינו ליום מנוחה, שאפשר יהיה להיפגש איתו, לשמוע אותו כשהוא נותן קולו בשיר. אבל, האם רק לשיר ידע פיניה? הוא ידע גם לספר סיפורים שונים. ומדוע רק לספר? גם להציג ידע. היינו יושבים אצלו ו"כל עצמותינו תאמרנה" לשמוע אותו, לראות אותו, את הבעת פניו, ידיו.
כשכותבים על פיניה יש לך הרושם, שאין אפשרות לדלות את כל ישותו בכתיבה. אפשר להגיד: מי שלא היה במחיצתו של פיניה, אבד לו הרבה מטעם החיים. אשרינו שזכינו להיות אתו יחד. אוי לנו שאיננו אתנו.
האם אנו מרגישים באבדנו? אני מודה ומתוודה, שנדמה לי, שהוא איתנו גם עתה. לא פעם אנו אומרים אחד לשני: "פיניה אמר,פיניה שר." פיניה אתנו גם עכשיו. פיניה הלך מאתנו כך, כפי שהיה אתנו: באותו היום אכל בחדר האוכל מנה נוספת, התלוצץ עם עובדי חדר האוכל, בלי רוגז ובשמחה ישב על דוכן עבודתו. ולפתע מת מיתת נשיקה.
זכרו של פיניה לא ימוש ממני לעולם.