פועה ווהאל

אתמול בשעות הצהרים עצמת את עינייך לנצח, בחדרי חולים בעינת, ביתך האחרון בתקופה האחרונה, כשאת חולה קשה, נאבקת תוך יסורים ומכאובים.
היום אנחנו מלווים אותך בדרכך האחרונה, בני משפחה וחברים לדרך ארוכה.
הרבה מחברייך הטובים לעבודה, למאבק, לאמונה, הלכו לעולמם זה מכבר.
אנחנו בסיומה של מאה מאד מיוחדת ומשמעותית בתולדות הציונות בארץ ישראל, ואת, פועה – חלק ממנה. חלק מאותו נוער שעזב עיירות ובית בפולין, ברוסיה, ובחלקי אירופה נוספים, והגיע לארץ עם חזון גדול להגשים ולבנות בית חדש, אחר, לעם היהודי.
הרבה שנים עבדת בחינוך ובטיפול בילדים. מטפלת מסורה ועקשנית של הרבה קבוצות ילדים. ילדים שהרבה פעמים היית להם גם תחליף למשפחה.
ואת נותנת הרבה משעותייך היפות והקשות לעבודה. מגיעה השכם בבוקר ונמצאת איתנו עד שעות הערב המאוחרות. מורחת עוד פרוסה של לחם בריבה, בצריף, לילד שאחר לחזור מהעבודה. וגם בלילה באה "להשכיב" את בני החמש-עשרה, שש-עשרה לישון, לכבות את האור, לבדוק שכולם באמת במיטות.
ואת איתנו בטיולים השנתיים, שהם בעצם מסעות קשים ומפרכים בכל חלקי ארץ-ישראל. ימים ארוכים עם תרמיל הגב, ואת מעודדת, ואת לא מבקשת הנחות, מיטיבה ללכת ולספר סיפורים תוך כדי ההליכה.
ואיתך אנחנו מעשנים סיגריה ראשונה. ולכבודך אנחנו אופים עוגה ראשונה בחיינו, וכשנולד עוזי – הנכד הבכור שלך, ואנחנו רוצים לשמח אותך.
ואת מעירה בבוקר השכם לכיתה ולעבודה, וקולך הרם נישא בין כל שורות הצריפים של בית הספר.
שנים רבות עבדת גם במאפיה של עינת בהנהלת החשבונות – סיגריה נצחית בקצה השפה, עולה בדרך מהחצר דרך בית אחוה ולמשרדים, גם כשליבך כבר חולה מאד. אישה חרוצה. פועה, כל חייך היו בסימן של מאבק. היו לך דעות נחרצות בכל נושא, ואת לא ויתרת עליהן. חייך האישיים לא היו פשוטים, אבל דווקא מתוך הקושי ידעת הרבה מאד רגעים של יופי.
ידעת ימים עם הרבה משמעות והישגים. היית חלק מיצירה חינוכית ותרבותית וחלק מבניית מפעל תעשייתי שהיום הוא חזק ומוביל.
עופרה ואיציק – התייתמתם מאמא יקרה.
נכדים ונינים נפרדים מסבתא.
קרובים, ידידים וחברים בעינת נפרדים ממך, פועה, חברה ותיקה.
ינעמו לך רגבי עפרה של עינת.