עמוס גרנות

אבא שלי,
להיפרד ממך היום, נראה הדבר הכי הגיוני ושפוי בתוך המציאות הפסיכית שבה אנחנו נמצאים.
אבא של פרצופים וצחוקים, אבא של ידי זהב. אבא שצייר לנו את העולם בצבעים וטושים.
אבא שתפר לי תיק מעור לכיתה א' ונעלים לבנות.
אבא שבנה לי אופניים, שלימד אותי לירות, אבא שלא תמיד ידע איך אבל תמיד רצה שיהיה לי טוב בטוח ומוגן.
אבא שהיה הסבא הכי נפלא שיכול להיות לילדים שלי, המחבק הכי בעולם, סבא של השתוללויות וצחוקים, סבא של ביטחון ואהבה.
אבא שלי, לפני כ – 15 שנה, התחלת להיעלם לתוך אפלת האין. ראינו בכאב איך אתה מאבד את היכולות שלך.
לא שוכחת איך באנו ערב אחד, יונתני ואני לראות מה שלומך, כי אמא לא הייתה בבית, והייתה הפסקת חשמל. יצאת אלינו ושאלת: למה אין אור? לא זכרת כבר מה זה רן-אור. אתה, שכל הבית שלך היה מוצף בכלי עבודה וכל אמצעי טכני שיכול לפתור בעיה, לא ידעת.
זוכרת איך זה היכה בנו שאתה מאבד את מה שהיית כל כך טוב בו.
דבר אחד אבא שלי, לא אבד לך לרגע: רגש האהבה. האהבה לאמא, האהבה אלינו.
גם כשכבר לא זיהית אותנו ולא ידעת לנקוב בשמנו, המשכת לומר: אני אוהב.
לפני שנה, כשגופך כבר לא אפשר לטפל בך בבית, העברנו אותך לבית דובדבני. שם היה לך טוב, לאמא פחות. אמא רק רצתה אותך בבית, איתה לידה, כפי שתמיד הייתם, יחד, ביחד.
אמא עדיין יושבת במקום שלה בספה. המקום שלך, לידה, נשמר לך.
בחודש האחרון גופך החזק החל לבגוד. ביום ראשון האחרון, לא הסכמת יותר לאכול ולשתות.
אתה, אבא יקר שכל כך אהבת לאכול – לא רצית יותר. אז הבנו שאתה שולח לנו סימן של די.
יחד עם אמא החלטנו ארבעת ילדיך שלא נכריח אותך להמשיך לחיות.
צוות המרפאה והצוות הקסום והחומל בבית דובדבני, היו נהדרים ונפלאים ואפשרו לנו וסייעו לנו להיפרד ממך במשך ארבעה ימים.
פחדת להיפרד, הרי לך ולאמא היה הסכם שלא תשאיר אותה לבד, ומעולם לא הפרת הסכם עם אמא.
לא היה קל לשחרר אותך מההסכם הזה. אמא לחשה לך, פעם אחר פעם שהיא מסכימה, שהיא מסכימה לך ללכת לפניה כי היא לא רוצה שתסבול.
בשקט סיפרנו לך על האנשים שאהבת שמחכים לך שם:
יוסקה – לשחק איתו שש-בש.
עמיק – לשתות איתו וויסקי.
שוקה -החבר לצחוקים ושיגועים.
ויונתני שלנו, שכל כך אהבת.
אתמול בערב ביקשתי מיונתני שיעזור לך לבוא אליו, כי אתה מפחד. וכנראה שאפרתי האהובה עליך מכאן, ויונתני משם, עזרו לך, והבוקר נדם לבך לתמיד.
אבא שלי, הסבא הנפלא של ילדיי,
תודה לך על מי שהיית, תודה על תווי פניך שנתת לי, תודה על חוש ההומור, היכולות הטכניות וכל מה שנתת לי ולידיי.
להתראות אבא שלי ובקשה קטנה נוספת: תחבק את יונתני שלי בשמנו כולנו.