עזריאל רון (רוכוורגר)

י"ב טבת תש"ו - 16/12/1945

כ"ה סיון תשע"ט - 28/6/2019

תולדות חיים

עזריאל (המכונה גם "עזרי" ו"עזריליק") נולד בקיבוץ גבעת השלושה בשנת 1945, להוריו שמעון ושפרינצה רוכוורגר שהיו בין ראשוני החברים ב"גבעה" ואח"כ בין מייסדי עינת. אביו שמעון היה מכונאי מעולה והיה אחראי על המוסך בקיבוץ. האם שפרינצה עבדה במחסן הבגדים.
עזריאל הוא הבן הרביעי להוריו. נולד אחרי אברשק'ה, אמנון, צביקה – זכרם לברכה.
בשנת 1953 עברה המשפחה לעינת. עזריאל התחיל ללמוד בכתה ב' וסיים את לימודיו לפני גיוסו לצה"ל. עזריאל היה ספורטאי מצטיין, במיוחד התבלט במשחק הכדורגל. בסוף שנות ה-60 ותחילת ה-70 שיחק בקבוצת הכדורגל המשותפת לעינת וגבעת השלושה. כמו כן הצטיין בהתעמלות קרקע ומכשירים.
עזריאל היה רב כישורים בעוד הרבה תחומים. במוסיקה – ניגן בחלילית וגם השתתף בנגינה בארועים בבית הספר. הצטיין בעבודות יד ובציור. אהב לרקוד בחוגים לריקודי עם במשך תקופה ארוכה עד שמחלה החלישה את רגליו ומנעה ממנו להמשיך.
בשנת 1970 עזב את עינת וגר בשכירות עם כמה חברים ברמת גן ובגבעתיים. עסק בנגרות וצבעות. באותה תקופה הכיר את נאוה והם נישאו. לאחר חתונתם עברו לגור בדירה שכורה בפתח תקוה ובהמשך רכשו דירה בשכונה חדשה ליד צומת סירקין בפתח תקוה. בבתים שגר בהם התקין רהיטים מיוחדים בעבודת יד. כמו כן היה חובב דגים והתקין אקוואריום מואר משולב בריהוט הדירה.
עזריאל החליט להסב את מקצועו והתחיל ללמוד ליטוש יהלומים באזור הבורסה ברמת גן. לאחר גמר הכשרתו קיבל עבודה באחת המלטשות ושם עבד שנים רבות. אשתו נאוה עבדה כאחות מיילדת בבית חולים.
נולדו להם שני בנים – ליאור הבכור, ודני.
עזריאל שמר על קשר במשך כל השנים עם חבריו מעינת כולל בני כיתתו וגם צעירים יותר שהשתתפו יחד איתו במסיבות, פיקניקים ואירועים רבים אחרים.
אירוע קשה עבר על המשפחה כאשר הבן ליאור, בהיותו חייל, נפצע קשה בתאונת דרכים. הוא סבל מפגיעת ראש ואושפז במשך כחצי שנה כאשר אינו בהכרה. חבריהם של עזריאל ונאוה ביקרו אותם פעמים רבות בבתי החולים "סורוקה" ו"מאיר" בהם אושפז ליאור וסייעו להם לשאת את הכאב והדאגות. אולי היה זה נס אבל ליאור שב להכרתו והשתקם באופן מושלם. למד באוניברסיטה והתחתן.
לאחר כמה עשרות שנות נישואין החליטו עזריאל ונאוה להפרד. עזריאל עבר לגור בדירה שכורה ברמת גן, בקרבת בורסת היהלומים שם עבד. הוא בנה בכוחות עצמו אופנוע חשמלי בעזרתו היה נוסע וחוזר מהעבודה.
לאחר שנחלש בגלל מחלתו נעזר בביטוח הלאומי. עזב את עבודתו בליטוש יהלומים והופנה לעבודות שיקום במפעל אלקטרוניקה. עבודה זו היתה אהובה עליו והוא השתלב במהירות עם עובדי המפעל ומנהליו. הוא קודם למעמד מנהל.
בתקופה האחרונה סבל ממחלת הסכרת.
אושפז מספר פעמים בבית החולים ובבית השיקום "בית רבקה" בפתח תקוה. בגלל החמרת מחלתו החליטו הרופאים לקטוע את רגלו. עזריאל הבין שיתכן שלא יחלים כבר ממחלתו והעביר את כל הטיפול בענייניו הכספיים וניהול רכושו לבניו ליאור ודני. לאחר הניתוח שעבר, נחלש מאד ונפטר. בסוף – הגורל התאכזר לבניו ומשפחותיהם וגם אמם נאוה נפטרה כמה חודשים לפני עזריאל.
עזריאל נקבר בבית העלמין ירקון. רבים מחבריו מעינת ועובדי המפעל בו עבד, בני משפחה וחבריהם ליוו אותו בדרכו האחרונה.
יהי זכרו ברוך.

חזי ראובני.

עזריליק, היית לי חבר / זאב קולר

אני נפרד היום מחבר שהערצתי והערכתי אותו למעלה מ- 60 שנה!! גאון!!!
עזריליק – היה אוטודידקט בכל מה שנגע או עסק! הצליח בשיטת ניסוי וטעייה, תמיד תהה על קנקנו של האתגר ומצא, באופן יעיל ומהיר את הפתרונות שהביאו אותו למטרה.
מעת לעת קרא לי אליו כדי שאקרא בפניו את ההוראות להרכבת מכשירים אלקטרוניים הכתובים באנגלית, עזריליק לא הבין אנגלית ואני את לא הבנתי את המושגים המקצועיים והוא הבין את המשמעויות המקצועיות!!!
כך נהג וכך לימד את עצמו לתקן מנועי טרקטורים, לטפל בחשמל, באלקטרוניקה, בצבעות, בנגרות, בהדבקת טפטים, בנגינה בחצוצרה, בחליל, בגיטרה ובמנדולינה, כמו גם בריקודי עם ובלט בכל פורום בהם רקד.
כיניתי את עזריליק "בלתי עציב" – תמיד נהג לומר לי – בשיחות השבועיות – זאביק "אני בגן עדן, הכל טוב", ובמיוחד בעבודה השיקומית שבה הנהיג את חבריו והיה להם מקור ידע ואוטוריטה מקצועית. כל גדג'ט היה עבורו אתגר לפיצוח כמו: שעונים חכמים, אופניים חשמליים ששיכלל עד שלא "ידעו" את מקורם! שיכלל והעצים, ושוב שיכלל והעצים בתוספות שונות ומשונות. עזריליק היה ספורטאי שהצטיין בכדורגל, בכדורסל, בפינג פונג ובהתעמלות על מכשירים – זוכר אותו פורש ידיים בטבעות בגבהים. היה גם צייר בחסד וברשותי ציור נפלא שלו התלוי מול עיני בביתי מזה שנים.
עזריליק היה רגיש מאד – בכה כששמע את שושנה דמארי או בסרטים עצובים בין אם היה מדובר בעוול לאנשים ו/או לחיות.
ליאור ודני יקרים – אבא שלכם העריך אתכם מאד והיה גאה בכם, בבנות זוגכם ובנכדים, תמיד נתן לכם מרחב ((SPACE, ואף פעם לא כעס, נהפוך, הוא הבין אתכם לא תבע ולא לחץ אלא קיבל והכיל את אילוצי חייכם. בשנים האחרונות אימץ את "בטהובן" – זה הכלב שהיה לו חבר, רע שנתן לו שלווה וקבל ממנו אהבה ללא תנאי והיה זה כבטהובן היוצר שיצר עבור עזריליק את קצב החיים את הקרשנדו ועד לפינלה שסיים את הופעתו של עזריליק מעל במת החיים.
אדם חי כל עוד זוכרים אותו. אנחנו, חמדה ואנוכי שעזריליק הכיר אותנו מאז נעורינו.
אני זוכר את "מגש הכסף" – של אלתרמן – שעזריאל לימד את בנו הצעיר דני, כסמל לערכים שעליהם קמה מדינת ישראל.
נזכור אותו תמיד.

אבא

זה לא נתפס, עברו רק שלושה וחצי חודשים (ממות אמא) ואני ודני צריכים להיפרד גם ממך.
אתה היית אדם מיוחד, אבא. איש של ניגודים שהיו כל כך טבעיים בשבילך ולא כל כך מובנים לאחרים. איש שמצליח לחייך גם כשהמצב הוא לא טוב ולהקסים את הסביבה עם אופטימיות ומוטיבציה לעשייה.
עכשיו, רגע לפני שאנחנו נפרדים ממך אני רוצה להכיר לכולכם את האבא שלי דרך העיניים שלי:

"לאבא שלי יש סולם מגיע כמעט עד שמיים,
ואבא שלי כה רעב, אוכל ארוחה פעמיים.
ואבא שלי הוא חכם מכולם
ואבא שלי הוא הכי בעולם."

(מילים במקור : תלמה אליגון רוז)

אני זוכר את ההרגשה הזאת שליוותה אותי במשך כל ילדותי המוקדמת בהקשר שלך. אני זוכר איך הערצתי אותך על היכולות היצירתיות שלך, על זה שאתה מנגן בכמה כלי נגינה, על יכולת הציור שלך. על הידיים שלך שהצליחו לבנות כל דבר, ועל הידע שלך בתחומים רבים שבעיני הילד שלי, היה לא מוגבל. אני זוכר איך היית יושב איתי על הספה בערב ומלמד אותי לשחק בג'ולות. אני זוכר אותך מסביר לי על מערכת השמש. אני זוכר את "מגש הכסף" של אלתרמן שלימדת אותי בגיל 4 והעמדת אותי על השולחן שאדקלם לכל החברים. אני זוכר את הטיולים ברגל שהיית לוקח אותי ואת דני כל שבת, בהם קראת לנו חיילים ולימדת אותנו על פרחים ועל מבצרים. אבל לא רק ידע לקחתי ממך, אבא, אלא גם הבנה של המושג אחריות לפרנסת המשפחה. אני זוכר שיחות שלך עם אמא כשעוד הייתי קטן, על הפחד שלך שלא תהיה פרנסה ומה יהיה. איך עברת ממקצוע למקצוע עד שהגעת ליהלומים. איך קמת כל בוקר ב 4:00 לפנות בוקר ונסעת באוטובוס למלטשה ברמת גן וחזרת ב 19:00 בערב אחרי שעשית קניות בשוק כי שם "יותר זול".
אז רגע לפני שאני נפרד ממך אני אגיד תודה על עוד כמה דברים שלקחתי ממך. תודה על היכולת לראות ורוד גם שהמצב קשה. תודה על האהבה לבעלי חיים, ותודה על האמונה באלוהים, שלימדת אותי שיכולה להתקיים גם אם לא מקפידים על קיום מצוות.

ליאור רון

עזריאל עם בני הכיתה בעינת . עומדים הבנים- עזריאל, שלמה גלזר צופר מניב, צביקה גרונר, אליהו קופרשטיין, אריה אינדיג.
כורעות הבנות – היני טבקאי , דבורה רינגל, בתיה לויט ובתיה לרנר.