אתר זיכרון - קיבוץ עינת
עדה הגרי – פוזננסקי
ח' סיוון תרס"ט - 28/05/1909
כ"ה תמוז תשנ"ט - 09/07/1999
תולדות חיים
לזכר אמי האהובה / נירית בן ישי
אמי, עדה הגרי פוזננסקי נולדה בוארשה, בירת פולין ב-28.5.1909 . בתם הרביעית והצעירה של ד"ר שמואל פוזננסקי ולודביקה אסתר. סבי היה רבה הראשי של וארשה במשך כ- 25 שנים ונחשב לרב הראשי של יהדות פולין ומנהיגה הרוחני בתקופת הפריחה שלפני מלחמת העולם השנייה, תקופה בה חיו בפולין כ-שלשה וחצי מליון יהודים.
סבי היה ציוני נלהב, ייצג את יהדות פולין בכל הקונגרסים הציוניים, היה מהוגי הקמת האוניברסיטה העברית בירושלים, התכונן לעלות לארץ וללמד בה. נחשב לאחד מגדולי חוקרי תקופת הקראים. הקים סמינר למורים יהודים בני דת משה.
הוא יזם את הקמת המכון ההיסטורי בוארשה, מכון לחקר היהדות בשיטה מדעית וברוח המסורת. זהו המוסד היהודי התרבותי היחידי שנשאר בפולין. היה צמוד לבית הכנסת הגדול והמפואר בוארשה, בו שימש סבי כרב ובצמוד לו גדלה אמי.
סבי נפטר בשנת 1921 ואחרים המשיכו את דרכו. בתל אביב נמצא רחוב הקרוי על שמו.
אמי זכתה ליום הולדת נוסף בהיותה בת 30, ב-28 באוגוסט 1939 בהגיעה לארץ, 3 ימים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. דודי ואחיה הבכור של אמי, אדק פוזננסקי המשיך את דרכו של סבא, קשר קשרים אמיצים עם האוניברסיטה העברית והעלה סטודנטים מפולין לארץ. בזכות זאת היו לו סרטיפיקטים נדירים, וכך העלה את אמי לארץ. היה המזכיר האקדמי של האוניברסיטה למעלה מ-20 שנה, לימד פילוסופיה וערך את הביטאון הפילוסופי.
אמי התקבלה כמחנכת בבית היתומים של יאנוש קורצ'אק ויד ימינו, סטפה וילצ'ינסקה, בזמן היותה סטודנטית צעירה לפסיכולוגיה קלינית. עבדה בבית היתומים 8 שנים והמשיכה לבקר בו גם לאחר שסיימה את עבודתה בו. ראתה בו את ביתה השני ואת סטפה וקורצ'אק ראתה כמעין תחליף להוריה שנפטרו. בייחוד הייתה קרובה לסטפה.
לאחר פרסום מחקר שיצא לאור בוארשה בשם אמי ובשם קורצ'אק, ביקשה ממנה סטפה לפנות את זמנה בכדי לעבד רשימות ונתונים על חיי הילדים בבית היתומים. השפעתם העצומה על אמי ליוותה אותה משך כל חייה. אנו ילדיה אמרנו תמיד שגדלנו על ברכי קורצ'אק. אמי הייתה פסיכולוגית נערצת בקיבוץ המאוחד, עבדה בתחנות באורנים ובסמינר הקיבוצים וליוותה את הקיבוצים מקרוב בהדרכת מחנכים, הורים וילדים. במיוחד התמחתה בגיל הרך.
כל חייה שימש קורצ'אק מושא להערצתה. ממנו למדה כיצד להתבונן בילד מקרוב, למדה להסתכל בתשומת לב מלאה , להיות זהירה בהערכה ולראות את המציאות באור חיובי. להתבונן בילד עצמו, לראותו בסביבתו הטבעית.
בהיותה בת 78, כתבה ספר שנקרא " האיש העקשן, יאנוש קורצ'אק מקרוב", ספר בו הפגינה את יכולתה לחדור לנבכי אישיותו של קורצ'אק ומנקודת מבט זו לנתח את דרכי עבודתו. מכאן גם נובעת ההערכה הרבה לה זכתה בקרב אנשי מקצוע בארץ ובעולם. הספר מרכז חמישים שנים בו עסקה אמי בחקר אישיותו של קורצ'אק וזאת תוך שילוב זיכרונותיה וזיכרונותיהם של המחנכים והחניכים לשעבר. כל חייה הוקדשו להעלאת זכרם של קורצ'אק וסטפה אותם כה העריצה.
היא הרצתה בקונגרסים, כנסים וסמינרים העוסקים במחנך ובשיטת עבודתו. בזכות פועלה, נכתב עליה באנציקלופדיה ההודית שיצאה לאור בשנת 1991 ושם היא נכללה בין 100 הנשים החשובות בתחום החינוך, במאה ה-20.
רוב התמונות המוכרות של קורצ'אק וחניכיו, צולמו ע"י דוֹדִי אדק. קורצ'אק חלם לעלות לארץ וביקש את דודי להחליפו בניהול בית היתומים. כאשר נפרד קורצ'אק מאמי באוגוסט 1939, ביקש אותה למצוא לו דירה בירושלים.
לפרק האחרון בחייו של קורצ'אק קראה אמי "פרק ההשלמה" או "פרק ההתפייסות". למרות שהגרמנים הציעו לקורצ'אק להציל את עצמו, הוא בחר ללכת עם חניכיו אל מותו. הוא הלך למוות בהכרה ומתוך צלילות דעת והודות לכוחו הנפשי התחזקו הילדים שצעדו עימו לקראת מותם, כאשר מעל ראשיהם מתנוסס הדגל הירוק – דגל התקווה והאחדות.
בהקדמה לספרה כתבה אמי: " כשנפרדתי מקורצ'אק ומסטפה לפני עלייתי לארץ, לא ידעתי שזו פרידה לנצח. במשך שנים נשאתי בלבי זכרם של השניים, בגעגועים גוברים והולכים. יותר ויותר הבנתי את תרומתם לעיצוב אישיותי ואת גודל מחויבותי כלפיהם." הספר, היה מעין מצבה לזכרם ויצא לאור בהיותה בת 80 .
בהקדשה לספרה כתבה: "לילדיי ולנכדיי, למען ישמר בליבם זכרו". אמי נפטרה ביולי 1999 בהיותה בת 90.
אמי הקדישה את חייה לטיפול ונתינה לזולת ולעצמה דרשה כה מעט. הייתה אישה מופלאה.
עבורנו, ילדיה ואבינו קלמן-קולו, הייתה מושא לחיקוי ולהערצה. היו בה שקט ושלווה לצד יכולת וכושר עבודה שלא ידעו גבולות. אנחנו זכינו לאם מיוחדת שתמיד אפשר היה להתגאות בה. הייתה נאורה, משכילה, רחבת אופקים ופתוחה להתעניין בתחומי מוסיקה, אמנות, תיאטרון ומדע והעניקה לנו יחד עם אבי תחומי עניין, שהעשירו את חיינו ועיצבו את דרכנו בחיים.
באהבה רבה אנו נוצרים את זכר הורינו בליבנו לעד.
תהי נשמתה צרורה בצרור החיים.
דברים מתוך עבודת השורשים של שי שרייבר, בִּיתם של רווית ואריק, נכדתם של נירית וקובי בן ישי
העבודה נכתבה בביה"ס האזורי -באר טוביה, 2014.
עדה הגרי פוזננסקי, סבתא רבא שלי מצד אמי, הייתה אחת מהמתעדות המובילות של משנתו החינוכית של
יאנוש קורצ'ק וסטפה וילצ'ינסקה.
בעת היותה סטודנטית לפסיכולוגיה קלינית וגם לאחר מכן עבדה עדה, 8 שנים במוסד של קורצ'אק כמדריכה ועזבה את פולין ממש לפני פרוץ המלחמה, תוך כדי שהיא מוותרת על הגשת עבודת הדוקטורט שלה.
עדה הגרי-פוזננסקי יושבת (עם מטפחת על הראש) לימינו של יאנוש קורצ'אק. ביניהם מלמעלה סטפה וילצ'ינסקה.
את התמונה הזו, כמו את רוב התמונות המפורסמות של קורצ'אק, של סטפה וחניכי בית היתומים צילם אחיה של סבתי הגדולה, אדק פוזננסקי. סבתי עדה נולדה למשפחה מאד חשובה בוורשה, בירת פולין. אביה שמואל פוזננסקי היה הרב הראשי של יהדות פולין מסוף המאה ה-19 ועד לפטירתו בשנת 1921. הוא היה ציוני נלהב, ייצג את פולין בכל הקונגרסים הציוניים שהחליטו על הקמת מדינת ישראל, הקים סמינר למורים יהודים בוורשה. היה מיוזמי הקמת האוניברסיטה העברית בירושלים וערך מחקרים חשובים על ההיסטוריה של עם ישראל.
סבתא עדה הייתה פסיכולוגית קלינית חשובה בארץ וכל חייה הרצתה וכתבה על קורצ'אק, סטפה ובית היתומים.
היא קיבלה על כך מדליה מיוחדת מהפולנים.
בשנת 1989 יצא לאור ספרה של סבתי עדה שנקרא "האיש העקשן, יאנוש קורצ'אק מקרוב".
לאחר צאת ספרה נרשמה באנציקלופדיה ההודית כאחת הנשים החשובות בתחום החינוך, במאה העשרים.
יהי זכרה ברוך.
נירית בן ישי - כותבת לבני כיתתה בגבעת חיים מאוחד, על אִימהּ - עדה הגרי ז"ל ערב יום השואה – 1.5.2011
החלטתי לצרף את מה שכתבתי לזכרה של אמי האהובה עדה הגרי-פוזננסקי בערב יום השואה שהתקיים בעינת ב- 1.5.11 כמו גם בארץ כולה. בשנים האחרונות נהוג בעינת להציג משהו יותר אישי על אנשים שחוו את השואה, על ידם או על ידי בני משפחתם, מנהג מאד מרשים לדעתי. במסגרת זו נתבקשתי לכתוב על אמי עדה כמייצגת את קורצ'אק ואת בית היתומים. כמובן שלא יכולתי לפסוח על משפחתה המיוחדת.
לסבי שמואל פוזננסקי היו 3 תארי "דוקטור". משהו מאד נדיר בזמנו, כפי שציינו בפני בבית התפוצות בתערוכה שהתקיימה לכבוד 100 שנים לציונות. תמונתו התנוססה בכניסה יחד עם כל הנציגים בקונגרס הציוני הראשון. הוא ידע 16 שפות על בוריין ועוד ועוד, היה גאון ללא ספק. השליטה בשפות מאד עזרה לו במחקריו הרבים, הוא שלט בכל השפות העתיקות והחדשות, כפי שנכתב עליו בספר שיצא על סמינר המורים שהקים בוארשה. היה אסור לכתוב מורים יהודים ועל כן הוא נקרא "סמינר למורים בני דת משה".
ואם לסגור מעגל, אלעד מאור חתני, הנשוי לבתי עפרי, היה עד לפני מספר חודשים סמנכ"ל תנועת מחנות העולים ואחראי על כל המפעלים, הקורסים השונים, הטיולים וכולי של התנועה. יש במחנות העולים מנהג מאד מרשים. היום הראשון של תחילת עבודתם של המדריכים הבוגרים מתקיים ב"יד ושם" ב-5 באוגוסט, היום בו נרצחו קורצ'אק, סטפה והחניכים של בית היתומים בטרבלינקה. הם מקיימים יום עיון מלא ב"יד ושם", פוגשים עד שגדל בבית היתומים, האמן יצחק בלפר ומשתתפים בטקס לזכר סטפה והחניכים.
פגשתי בטקס לפני כשנתיים את השגרירה הפולנית בישראל. היא סיפרה שבפולין בכל עיר, עיירה וכפר יש ביה"ס על שם יאנוש קורצ'אק. הוא היה חצי פולני, מצד אביו והם מנכסים אותו לעצמם.
בטרבלינקה יש מצבות לכל הערים, העיירות והכפרים מהם הגיעו היהודים מכל רחבי אירופה ומצבה אחת ויחידה המוקדשת לאדם יחיד, ליאנוש קורצ'אק.
הייתי לפני מספר שנים בסיור בפולין עם עידית גולן, בתם של אשר וזיוה. הידע שלה מדהים, מומלץ ביותר למי שעדיין לא היה שם ומחפש את שורשיו בפולין, כמוני.
שלכם בידידות, נירית
המצבה לזכרו של יאנוש קורצ'אק בבית הקברות היהודי בוארשה.
עומדים: אילן הגרי, אחיה של נירית, ובנו: בן הגרי.
כריכת הספר "האיש העקשן" –
ספרה של עדה הגרי- פוזננסקי על יאנוש קורצ'ק.
דיוקן אביה של עדה הגרי – פוזננסקי
המצבה של של ד"ר שמואל פוזננסקי בבית הקברות היהודי בווארשה.
מדליה ותעודת הוקרה שקיבלה עדה הגרי מטעם ממשלת פולין בטקס שהתקיים בישראל ב – 1985.
המדליה ניתנה לה "לאור פועלה הרב לזכרם של קורצ'אק, סטפה ובית היתומים היהודי".
כריכה אחורית של ספרה של עדה הגרי – פוזננסקי על יאנוש קורצ'אק – "האיש העקשן".
קלמן הגרי ז"ל // 31.7.1909 – 17.12.1983
אישהּ של עדה הגרי ז"ל ואביהם של דפנה, אילן, עומר, נירית וְ-וֶרֶד.
היה חבר קיבוץ גבעת חיים – מאוחד.
נירית וקובי בן ישי, 2017 בעינת.
