משה שבתאי
ט"ו שבט תרס"ט - 6/2/1909
כ"א אב תשנ"א - 1/8/1991

תולדות חיים / ערך הנכד יובל שמיר
משה שבתאי נולד בפברואר 1909 בעיירה ויסוצק. באותה עת- נכלל היישוב במחוז ווהלין שבשטח
הרפובליקה הפולנית. (היום העיירה נמצאת באוקראינה, סמוך לגבול עם בלארוס).
כאלף יהודים חיו אז בויסוצק, רובם ככולם- יראי שמים ועניים. אביו של משה- יצחק שבשי היה ה"מלמד" והחזן בעיירות היהודיות באזור, וכן פועל בנין לעת מצוא.
האם- רבקה שבשי (איזנברג) שהתאלמנה מבעלה הראשון בגיל צעיר מאוד, הביאה עם נישואיה ליצחק את בתה הקטנה (מלכה). בהמשך, נולדו לזוג ארבעה ילדים: חינקה, שפרה, משה ואהרון.
משה ואחיו אהרון למדו בנעוריהם נגרות בנין, עבדו בתחום בנגריה שהקימו ותמכו כלכלית בהוריהם.
באמצע שנות ה-20 הוקם בויסוצק סניף של תנועת "החלוץ" וחלק מצעירי העייריה מצאו עניין רב ברעיון הציוני.
בתחילת שנות ה-30, עלתה האחות שפרה לארץ והתקבלה לחברות בגבעת השלושה. בשנת 1933 (או בסמוך לכך) הצטרף משה לקיבוץ הכשרה "ברנוביץ'", אשר כמו קיבוצי ההכשרה האחרים שהוקמו בפולין, נועד להכשיר צעירים יהודים לעליה לארץ. ב"ברנוביץ'" עסק משה בנגרות, בבניין וכן התנסה בענפי חקלאות שונים. העבודה הפיזית מעולם לא הרתיעה אותו.
בשנת 1935 הצליחה שפרה להשיג עבור משה אישור עליה ("סרטיפיקט") לארץ. אלא שמשה שהיה כבר מעל שנתיים בהכשרה, החליט להעביר את ה"סרטיפיקט" המיוחל לאחיינו. מעשה זה מעיד על אופיו של משה אשר כל חייו דאג לזולתו טרם דאג לעצמו.
משה המשיך בהכשרה עוד למעלה משנתיים, שימש תקופה מסוימת כסדרן העבודה וכמזכיר, ובשנת 1938, כשענני המלחמה באירופה הלכו והתקדרו, הוא החליט שהגיעה השעה לעלות לארץ ישראל ללא סרטיפיקט.
בלב כבד נפרד משה מהוריו המבוגרים ויצא למסע לארץ. בנמל קלמטה ביוון עלו העולים על ספינה קטנה. לאחר הפלגה של שבעה ימים שעברה ללא אירועים מיוחדים, הצליחו העולים להסתנן לארץ- מתחת לאפם של הבריטים.
משה הגיע בעקבות שפרה אחותו לגבעת השלושה ושובץ מיד לעבודה במחצבה במגדל צדק. לאחר מכן, כנגר וכפועל בניין מדופלם, הוא שובץ לעבודה בבניין, וסייע בין היתר להקים את בסיס חיל האויר הבריטי סמוך לעקרון (היום בסיס "תל נוף").
משה הכיר את מלצ'ה ארליכמן שעלתה אף היא ב-1938 מפולין והשניים נישאו בשנת 1940. בפברואר 1942 נולדה בתם הבכורה- רבקה.
מספר חודשים קודם לכן, קיבל משה מכתב מרוסיה שנשלח ע"י אחיו אהרון ובו חדשות קשות: ההורים נפטרו, כתב אהרון, האב תחילה, האם שבוע בלבד לאחר מכן. עוד כתב אהרון כי לאחר שהביא את ההורים לקבורה, הוא פנה לאחותם חינקה שהתגוררה עם בעלה וארבעת ילדיה בעיירה סמוכה לויסוצק, והציע להם להימלט עימו לרוסיה כי "האש קרובה". חינקה ומשפחתה החליטו להישאר בפולין ונרצחו ע"י הנאצים. החדשות הרעות הנ"ל זעזעו את משה.
ביוני 1942 יצאה הסוכנות היהודית בקריאה לאנשי הישוב להתנדב ליחידות הצבא הבריטי. למשה היו סיבות טובות שלא להתגייס. הוא היה אז כבר בן 33 ואב לתינוקת בת כמה חודשים (אשר נקראה ע"ש אימו המנוחה). חרף זאת, משה החליט שהגיוס לצבא הבריטי הוא הדבר הנכון לעשותו באותה העת- אמר ועשה.
בחודש יולי 1942 התגייס משה לצבא הבריטי. לאחר טירונות ב"סרפנד" (היום מחנה צריפין הנמצא בהליכי פינוי), הוא נשלח עם יחידתו לצפון אפריקה. המשימה הראשונה שנדרשה היחידה לעשות היה להקים את קו הביצורים בגבול מצרים-לוב. בהמשך, השתתפה היחידה בקרבות לבלימת כוחותיו של רומל ("קרב אל עלמיין השני"), ולאחר מכן, הוצבה היחידה בלוב.
יחידתו של משה הייתה הפלוגה הארץ-ישראלית הראשונה שעמדה להישלח לנחיתה באירופה.
ב-26.4.1943 יצאה מנמל אלכסנדריה שבמצרים לאי מלטה שיירה של כ-30 אוניות נושאות ציוד, דלק וחיילים כהכנה לקראת פלישת בעלות הברית לסיציליה. משה הפליג על אחת מאוניות השיירה. בראש השיירה הפליגה האונייה "ארינפורה" שנשאה חלק מחיילי הפלוגה על ציודם. במהלך ההפלגה, השיירה אותרה ע"י מטוס סיור גרמני ובחסות החשיכה, הותקפה השיירה ע"י מפציצים גרמנים. כשעלה היום, התברר ששתי אוניות טובעו במהלך הלילה, אחת מהן היתה ה"ארינפורה" אשר ירדה למצולות עם רוב צוותה והכוחות שהפליגו עליה. השיירה שינתה את נתיב ההפלגה ובמקום למלטה, הפליגה לטריפולי (לוב). כשהגיע לחוף, התברר למשה שעל האניה שטובעה היה גם חברו מגבעת השלושה יוסף לץ- זכרו לברכה.
לאחר חופשה של כחודש ימים בארץ ישראל, נשלחו משה ויחידתו בספטמבר 1943 לאיטליה ונחתו על ראש החוף בסלרנו שמדרום לנאפולי.
בשלוש השנים בהן שירת באיטליה, פעלו משה ויחידתו בתחומי ההנדסה (בניית שדות תעופה, כבישים, גשרים ועוד), הלוגיסטיקה (בעיקר הובלת דלק ותחמושת לחזית) ופינוי שדות מוקשים. בנוסף, השתלבו לוחמי היחידה בפעולות בחזית איטליה עד סוף המלחמה (ואפילו השתתפו בליווי המשלחת הצבאית הבריטית לחתימת חוזה הכניעה עם גרמניה הנאצית).
בחודש יולי 1946 השתחרר משה מהצבא הבריטי. טרם שחרורו, העניק לו הצבא בשמו של המלך ג'ורג' השישי מדליות ועיטורים אשר נמצאים ברשות המשפחה עד היום.
לאחר קום המדינה הוחלט על יצירת אות שיוענק ללוחמים היהודים במלחמת העולם השנייה. לאחר דיונים נקרא העיטור "אות הלוחם בנאצים", וכן הוחלט כי מקבלי האות זכאים אוטומטית לקבל גם את "עיטור לוחמי המדינה". שני העיטורים הנ"ל הוענקו אף הם למשה.
בגבעת השלושה העריכו מאד את פעילותו והתגייסותו של משה לצבא הבריטי בעת מלחמת העולם, וכאשר חזר בתום המלחמה קיבל יחד עם משפחתו דירת חדר בבנין מסיבי ונוח למגורים.
בנוסף לחוסנו ולכוחו הפיזי הרב, משה היה אדם עדין ורגיש. כל חייו, נשא הוא בכאב את זכר אחותו האהובה שנרצחה עם משפחתה ע"י הנאצים, את זכר חבריו ומכריו מויסוצק שלא שרדו את מלחמת העולם, ואת חבריו ליחידה בצבא הבריטי אשר נפלו במהלך מילוי תפקידם. במיוחד כאב הוא את זכר חבריו שלא הובאו לקבר ישראל.
לאחר שחזר למשק, עבד משה בחקלאות ב"נזלה" (אזור השדות ליד ראש העין, שבו הוקמו מאוחר יותר הקיבוצים עינת וגבעת השלושה החדשה) .
בשנת 1947, נולדה למשפחה בת נוספת – זהבה אשר נקראה ע"ש זלטקה, אמה של מלצ'ה שנרצחה בשואה.
עקב המחלוקות האידיאולוגיות בקיבוץ המאוחד בתחילת שנות ה-50, אשר הובילו לפילוג, בקיץ 1953 עזבה משפ' שבתאי את גבעת השלושה ועברה לעינת. משה לא היה מעולם איש ריב ומדון, ולמרות המחלוקות (העמוקות) בינו לבין אחותו שפרה ומשפחתה שהזדהו עם האידיאולוגיה של "מפ"ם" ונשארו בגבעת השלושה (עברו לקיבוץ גבעת השלושה החדש), היחסים בין המשפחות תמיד היו חמים והדוקים.
משה רצה לעבוד בקיבוץ החדש במקצועו הישן – נגר, אולם מאחר ולא היה בכך צורך, הוא לקח על עצמו את לול האווזים, ולמעלה מ-20 שנים, הוא שימש כמנהל הענף וגם כעובד היחיד.
משה היה חבר קיבוץ חרוץ ויעיל מאין כמוהו. במקביל לעבודה באווזיה, הוא "סתם חורים" בכל מקום בו נדרשה יד, בעיקר בגד"ש ובמטעים. לאחר שהאווזיה חוסלה, המשיך משה לעבוד בחריצות ובהשקעה במטעים ואח"כ בבית החרושת לנעליים, כי לפי תפיסת עולמו, כל אדם חייב לעבוד ולהוציא את לחמו.
משה אהב כל חייו את הקיבוץ, הן אידיאולוגית- את הרעיון, והן פיזית – את המקום. הוא היה הולך עם מלצ'ה בשבילי עינת ונהנה מהנוי, מהשקט ומהניקיון. כשהיה עליו לצאת מדי פעם אל העיר, הוא היה אומר בשובו כי לא ברור לו איך אנשים יכולים לחיות בהמולה ובלכלוך.
למלצ'ה ולמשה נולדו 8 נכדים שהיו בבת עינם.
משה ומלצ'ה היו נשואים כמעט 50 שנה וחיו בהרמוניה, אהבה וכבוד הדדי. פטירתה הפתאומית של מלצ'ה ביולי 1988 היתה מכה קשה למשה, ממנה לא התאושש. ב-1.8.1991 נפטר משה והובא למנוחות בעינת שהיה שותף בהקמתה, וכאמור אותה מאוד אהב.
לזכרו/ נירה כהן
עינת, יום שישי, 2.8.1991
היום אנו מלווים אותך משה בדרכך האחרונה. אתמול בשעה הזאת עצמת את עיניך לנצח, כאן בביתך בעינת.
אני זוכרת אותך באותו ערב-לילה עצוב ומר בו איבדת בפתאומיות את מלצ'ה אשתך, ובאותן דמעות ובכי בלתי פוסק ומתוך חוסר היכולת לעכל ולהשלים עם גודל המכה שנחתה עליך התחלת אתה להיפרד מחייך, לא יכולת לבד, לא רצית לבד.
איש חרוץ עד חרוף נפש – ככה הייתי מגדירה אותך. מהיום שעמדתי על דעתי ומאותו רגע שאני זוכרת, אני זוכרת אותך עובד ונאבק על עבודה. אתה שייך לאותו גזע מופלא של אנשים המסתפק במועט ונותן המון. הרבה שנים בנגריה, במלחמת העולם השנייה אתה יוצא עם חיילי הבריגדה לאירופה השסועה שותתת הדם לקחת חלק במטרה הקדושה של הצלת שארית הפליטה. שנים מנותק מהבית ומהמשפחה, ותמיד כשאני באה עם ילדים מעינת לגבעת השלושה הישנה, אני מספרת להם את הספור איך יום אחד אחר הצהריים כשבאתי עם רבקה לחדר שלך ושל מלצ'ה ואתה היית רחוק באיטליה. רבקה אמרה לי : "בואי נלך לאיטליה לאבא שלי" ולקחנו סל קטן והתחלנו ללכת.
הלכנו לכוון השער האחורי הקטן של גבעת השלושה וחבר שפגשנו שאל: "ילדות לאן אתן הולכות"? ואנחנו אמרנו לו שאנחנו הולכות לאיטליה שמאחורי הגבעה לאבא של רבקה והוא אמר לנו "אי אפשר ללכת לאיטליה, היא נורא רחוקה, היא מאחורי הים".
בעינת היה לך ענף עצמאי – האווזיה, בתנאים קשים. מבוסס בבוץ עד הברכיים, מחושך עד חושך, יוצא עם הפרדה לקצור ירק, בגשם ובחום, תמיד, העיקר להוציא פרנסתך בכבוד בעשר אצבעות. משם אתה עובר למטע ובשנים האחרונות אתה עובד בבית-החרושת לנעליים. אתה ומלצ'ה גרתם במרכז עינת על הכביש. בכורסת העץ הפשוטה שבנית בעצמך היית יושב על הדשא שלפני ביתכם וחי את עינת. פרלמנט של שכנים היה מתאסף אצלכם – בנדר, חייקה ועזרא, נחה ועוד חברים שהיו עוברים בדרך וככה הייתם יושבים, רואים ונראים ומנהלים את העולם והעיקר את הבית שלנו, את עינת. היתה באה המשפחה שלך, הכרתי את כולם, שמעון ושפרה והמשפחות שלהם, הילדים של אחותך מלכה ז"ל , בלה ואריה וחברות טובות טובות של מלצ'ה, ידעתם לקבל, לארח. מלצ'ה בקצב המהיר והזריז שלה, ואתה במסירות שלך למי שאהבת וכיבדת. הבית שלכם ריק.
הבנות רבקה וזהבה היו האוצר שלכם וכשהן בונות להן בית ומביאות לכם נכדים, אתם מוכנים לעשות את הכל על מנת שיהיו מאושרים, בריאים ומצליחים.
אתם רווים הרבה הרבה נחת מהנכדה הבכורה, יעלי, וכל הנכדים מחזירים לכם כל כך הרבה אהבה וכבוד.
משפחה יקרה, התייתמתם כולכם. בית-עינת נפרד היום ממשפחה שהיתה עץ יפה בנוף שלנו.
משה יקירנו, היום אתה נטמן באדמת עינת שאותה אהבת.
נוח בשלום וינעמו לך רגבי עפרה.
משה שבתאי – איש האווזים
(רשימה זו הופיעה ב"פייסבוק" של ארכיון עינת וגם בספר "עינת שלי" מאת חזי ראובני, 2022)
החבר הוותיק משה שבתאי, ממייסדי עינת , זכור לי עוד מגבעת השלושה, הוא היה האיש שניסה לחלץ אותי בשלום כאשר עליתי על עגלה רתומה לסוס ונהגתי את הסוס והעגלה עד שהגענו למדרגות שהסוס סירב לנסות לעלות בהם. משה שבתאי היה שם ועזר לי לרדת מהעגלה וניסה להרגיע אותי (למרות שלא פחדתי כלל).
משה היה גם אבא של זהבה שבתאי (אמון) שהיתה חברה ללימודים בכיתה שלי (ילידי 1947).
משה היה מנהל והעובד היחיד באווזיה. הוא טיפל במאות אווזים, האכיל אותם לעיתים בשיירי אוכל שנלקחו מהמטבח. לעיתים מתערובת ש"שאל" מהרפת, אבל המאכל המועדף עליהם היה תלתן ירוק וטרי.
במרכז עינת בין בתי התינוקות והגנים ובין בתי שכונה א' היה שטח שדה ריק בן 7 דונמים, שהיה מיועד לבניית בתי מגורים נוספים באם יהיה צורך בהם. בינתיים לקח משה שבתאי יוזמה ולקראת הגשמים גייס טרקטור ומחרשה לשעת עבודה, ועל השטח החרוש זרע על האדמה הפורייה זרעי תלתן.
לאחר הגשמים השטח הנרחב הזה היה כולו ירוק.
התלתן צמח וגדל במשך כמה שבועות או חודשים ואז הגיע משה עם חרמש פשוט ועתיק והתחיל לקצור את התלתן. משה לא התעייף, קצר במשך שעות רבות עד שהצטברה כמות נכבדה של ירק טרי. אז הביא משה סוס ועגלה והעמיס בידיו את התלתן הקצור על העגלה, התיישב על התלתן במרומי העגלה ונהג את הסוס, העגלה אל האווזיה, שם חילק את הירק לאווזים התאוותנים. כך עשה מדי יום או כל כמה ימים.
היו ימים שהביא את כל להקת האווזים אל שדה התלתן (ואיך הם ידעו שהם צריכים ללכת אחריו ? ) ושלח אותם לרעות בעצמם בשדה הירוק.
יהי זכרו ברוך.
תגובה לרשימה הנ"ל – מאת גדליהו בנדור (בנדר) ז"ל
(פורסם בפייסבוק ובספרו של חזי ראובני "עינת שלי")
הריני להוסיף על האיש שבעיני הוא אגדה:
מכיוון שהאווזיה העסיקה אותו חצי מהזמן, הצטרף משה לגיוסים והשלמת שעות בעונות הבוערות בענפים השונים, וכאן שני סיפורים המדגימים את יכולותיו ודרך חשיבתו :
בשנות החמישים נעשו בארץ ניסיונות לגדל גידולים שיעשירו את סל המזונות על השולחן בישראל.
ראשון הגידולים לניסוי הייתה הכותנה, לאחריה תירס לקלחים, סלק סוכר ובוטנים, בכל אחד מהניסיונות נטל משה חלק בעיקר בעבודת איסוף לקט, שיכחה ופאה.
את יכולתו האמיתית גיליתי כאשר אימי שלחה אותי אתו לאסוף בוטנים (הלקט שנשאר פזור על האדמה) לאחר שגמרו לעבוד בחלקה.
בשעות אחר העבודה משפחות שלמות היו עולות על השדה ומלקטות את הבוטנים שנשארו בשטח.
הגענו לשדה שנמצא מזרחית למאפיה, משה נתן לי שקית כביסה ישנה שאת קרעיה סגר בקשרים, לעצמו לקח שק חרובים גדול, ויצאנו לליקוט, משה הלך מאחורי כפוף ואסוף ועוד לפני שמילאתי חצי שקית השק שלו היה מלא עד גדותיו.
כשראה את פי הפעור עקץ אותי: "בשביל לאסוף צריך להתכופף".
סיפור שני, 7 שנים מאוחר יותר השתחררתי מהצבא הסדיר והתחלתי לעבוד במטעים. בעונת הקטיף הראשונה קטפתי לצידו אגסים. לא נראה דבר כזה, על כל תרמיל שלי היו שניים שלו, אחרי ש"גמרתי" לקטוף עץ משה היה מנקה עוד סל.
השיא היה – (באותה תקופה לא היו מלגזות) – בעת העמסת הארגזים על משאית, בגמר יום העבודה בסככת הברור – לצורך העברת הפרי לקירור, היינו מסתדרים בשתי שורות וזורקים את הארגזים על רצפת המשאית ומשה היה מסדר אותם בשורות זאת על גבי זאת בגובה של שבעה ארגזים.
ולמרות שניסינו להקשות עליו משה היה צוחק עלינו שאנחנו לא מספיקים לעמוד בקצב, בתחרות הזאת הוא ניצח.
איש יקר, שאהב את מה שעשה.
באחד מביקורי האחרונים אצל אבי, דברנו על משה (הם היו שכנים ובסוף דרכם נהגו לשתות "גלוסקה" תה לפנות ערב בכניסה לחדרו של אבא).
וכך אמר לי אבא: "למזלי, משה כל חייו היה חסכן במילים, וכעת הוא החליט שאת המילים לא יקח לקבר, וכך דיברנו ודיברנו וחבל שחלק מהדברים לא נאמרו כשהיה צריך לאמרם, אבל מה אתה רוצה – האיש היה איש עבודה ולא דיבורים!"
– אני אהבתי אותו!