מאיר רונן (גרונר)

מאיר יקר שלנו, היום בשעות הבוקר המוקדמות עצמת את עיניך לנצח.
נגמרו הייסורים, הסבל, הכאבים החזקים שלא נתנו לך מנוח חודשים ארוכים.
כשכל אוהביך לידך עושים הכל בשביל לשפר את הרגשתך, נאחזים בתקווה שאולי תנצח, ומבינים שהזמן הולך ומתקצר, היו לך משימות בחודשים האחרונים, לחכות לליאור שתחזור מהטיול הגדול בחו"ל, להיות שותף בבר-מצוה של הנכד אוהד, ובכלל כל ילדיך ונכדיך ואחיך היקר. כולם, כולם רצו אותך עוד ועוד. איתם היית אבא וסבא כל כך חשוב ומיוחד.
וישנה מרים רעייתך (איך אמרו עליה החברים מסביב – קדושה). טיפלה בך בבית שלכם במסירות אין קץ, בנתינה שאין גדולה ממנה, כל זמנה, חייה וכוחותיה היו מוקדשים רק למענך, שיהיה לך יותר נעים, יותר קל, שפחות יכאב, שתאכל ותשתה, וזאת עם כל כך הרבה סבלנות וקבלה והיינו באים אליכם הביתה, מעגלים של חברים מכל מיני תקופות, בכל מיני קשרים, ותמיד התקבלנו בלב רחב, ותמיד הרגשנו רצויים.
בהתחלה עוד יכולנו לשוחח אתך מאיר על כל הנושאים שבעולם, ולאט לאט עזבו אותך כוחותיך, היית עוצם עיניים והיית אומר: "דברו, אני שומע" ולפעמים יותר ויותר גם לא שמעת. דברת על המוות, בקשת ממנו שיבוא כבר, לא רצית להיות חסר אונים. והיית אומר שהסרטן הזה ששנים ארוכות אמרו לך הרופאים שלא מתים ממנו, הפך לסרטן שכן מתים ממנו.
ואני רוצה לדבר עליך מאיר הבריא, איש אשכולות, שלא ידעת דקה של שעמום בחיים. הכל ריתק אותך, ובכל נושא העמקת ולא הפסקת לחקור, גיאוגרפיה, ידיעת הארץ, מדריך טיולים, היסטוריה, ארכיאולוגיה – כל התחומים אצלך ויכול היית להרחיב בכל תחום. תנ"ך ספרות, פרוזה, ושירה, מוזיקה ושח-מט. כשהיית בא לשיעורי תנ"ך עם מוטי לא שאלת אף פעם באיזה פרק אנחנו, אתה התכוננת לשיעור, הבאת תמיד פרשנויות נוספות מדברי חכמים. השליטה שלך בערבית הייתה גם היא חלק מהבנת המרחב בו אנו חיים גם מבחינה היסטורית וגם בהווה.
תרמת רבות לחברה בעינת, בטיולים שהיית מלווה ומדריך, לא ויתרת על טיול הקיבוץ לפני שנה ועל אף כאביך הובלת את קבוצת הוותיקים. הדרכת טיולים רבים של ילדי בית הספר, לקחת אותנו לממלכת ירדן – ולאן לא. התנדבת שנים ארוכות בבית הספר ללמד שח-מט והילדים אהבו ללמוד אצלך.
מאיר, כשאני באה אליך הביתה ומולי ארון הספרים שלך, ליבי נחמץ, אני יודעת שבכולם קראת וסימנת עיקרי דברים ומרים אמרה לי שכל הדפים משעורי התנ"ך אסופים ושמורים אצלך. תמיד רשמת, הייתה לי זכות לשמוע אותך מספר על הילדות שלך בתקופת השואה ברוסיה ובמחנה העקורים בגרמניה. לא נולדת בארץ ישראל אבל ידעת אותה ואהבת אותה.
מרים ומאיר בני כתה בקיבוץ זאת קרבה מיוחדת במינה, זוכרים את ימי ההולדת, את החתונות, את התאריכים שנולדו הבכורים, מתרגשים עם הולדת הנכדים ומרגישים שייכים.
אנחנו כולנו בעינת, אוהבים אתכם ועצובים מאד להיפרד ממך, מאיר.
צביקה וירדנה, היום אתם נפרדים מהאח הבכור, הייתם קשורים מאד כאחים וכאנשי מקצוע. גלית, ניב, יעלי ובני זוגם, אבא שלכם השאיר לכם הרבה נכסים חשובים, אני בטוחה שהם מאירים לכם את הדרך. נכדים ונכדות אהובים, פרידה מסבא היא עצובה וכואבת ומעגלי החברים והידידים הקרובים והרחוקים, כולנו, בית עינת נפרדים היום כאן ממך, מאיר.
ואני מוכרחה לסיים בקטע קריאה מישעיהו הנביא אותו קראת נפלא בסיום טקס יום הזיכרון כל שנה:

"הדבר אשר חזה ישעיהו בן אמוץ על יהודה וירושלים:
והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים ונשא מגבעות, ונהרו אליו כל הגויים והלכו עמים רבים. ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלוהי יעקב ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו כי מציון תצא תורה ודבר אלוהים מירושלים, ושפט בין הגויים והוכיח לעמים רבים, וכתתו חרבותיהם לאתים וחניתותיהם למזמרות. לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה."
תהי נשמתך צרורה בצרור החיים.