מאיר דגאי

מאיר, בן לנחמה (נחה) למשפחת ברגמן ומשה-מורדכי ריבקובסקי, נולד ביום אסרו חג של פסח, בעיר הגבול הפולנית גראייבה שנמצאה בחלקה של פולין הכבוש ע"י רוסיה. את לימודיו התחיל בחדר, כמקובל באותה עת, ומשם עבר ל"שול-גאס" (בחדרים האורתודוכסים בהם למדו תורה וגמרא בשפת האידיש). בחדר המתוקן בו למד, הושם הדגש על לימודי התנ"ך – עברית בעברית ועל לימוד השפה העברית כלשון חיה בשימוש יום יומי ולא רק כלשון קודש.
בשנת 1921 – 1922 עם הפעלת בית הספר "תרבות" בעירו, נפתחו בו מכינה ושלוש כיתות גימנסיה עברית, סיים את לימודיו ב"תרבות" בה חגג בר-מצווה ועבר ללמוד בביאליסטוק, רחוק מבית ההורים. כבר בגיל 12 הצטרף מאיר לקן "השומר הצעיר" בגרייבו. הוא נמשך לערכי התנועה: עלייה לארץ ישראל, התיישבות עברית, פעילות למען קק"ל, ופעילות צופית וספורטיבית.
בשנת 1929 כשהתקרב לגיל 17 החליט מאיר להביא לידיעת הוריו כי אינו מתכוון להמשיך בלימודיו ועל רצונו לצאת לקבוץ הכשרה כדי לזכות בסרטיפיקט – רשיון עלייה לארץ ישראל. קיבוץ ההכשרה הראשון שאליו הצטרף היה "תל-חי" בניימאן. משם עבר לקבוץ ההכשרה של קלוסובה בדומברוביצה שבדרום-מזרח פולין. שם פגש מאיר את ציפורה טובולסקי והשניים הפכו לזוג. הם עלו לארץ במסע שהתחיל ב 16.9.1935 , יחד עם קבוצה גדולה של חלוצים מרחבי פולין. נסעו ברכבת אקספרס דרך צ'כיה ואוסטריה ומשם לטריאסט באיטליה, הנמל ממנו הפליגו כעבור יומיים לארץ ישראל באניה האיטלקית "ירושלים". ב-23.9.1935 הגיעו לנמל חיפה ולקבוץ גבעת השלושה.
במאי 1936 התחתן מאיר עם ציפורה טובולסקי, חברתו האהובה.
ביולי 1937 נולד הבת הבכורה איתנה. בינואר 1942 נולדה הבת נירה, במאי 1948 בערב הכרזת המדינה נולד הבן ישראל ובאוגוסט 1952 נולד הבן הצעיר איציק.
בשנים 1935-36 מאיר עבד במחצבות מגדל צדק. עם תחילת המאורעות בשנת 1936 עבד בסבלות בנמל יפו ובתחנת הרכבת תל אביב – פתח תקוה. העובדים היהודיים החליפו את הפועלים הערביים ששבתו.
בקיץ 1938 יצא מאיר לקורס מ"כים ארצי של הפו"ש (פלוגות שדה של ה"הגנה") בחניתה. הקורס נמשך כחודש ימים וכלל אימוני שדה ביום ובלילה.
בראשית שנת 1939 החל מאיר בקדנציה הראשונה של ניהול המפעל "נעלי גבעת השלושה". בסוף אותה שנה יצאו מאיר וציפורה והבת איתנה עם משפחת ליפשיץ מגבעת השלושה לעזרה לקיבוץ "עין הים" שליד עתלית.
ב- 1941 חזרו מאיר ומשפחתו לגבעת השלושה ומאיר שב לניהול בית החרושת "מנעל".
ב- 15 במאי 1948, ביום סיום המנדט הבריטי בארץ ישראל הוכרזה מדינת ישראל ופרצה מלחמת השחרור.
ב- 14 במאי 1948 הותקפה רמת הכובש ע"י הכוחות הערבים. כ-200 מילדי רמת הכובש, 74 חברות ו6 חברים הגיעו לגבעת השלושה לשהות זמנית. מאיר היה פעיל ומעורב בכל שלבי התארגנות הגבעה לחיי היום-יום בזמן מלחמת השחרור.
ב 6.5.1949 במסגרת מבצע "והיה שמך עברי" שינה מאיר את שם משפחתו ל"דגאי".
באוגוסט 1949 היה מאיר בין נציגי הישובים מכל הארץ שבאו לירושלים שבידיהם שקיות בצבעי כחול-לבן ובהן עפר מיישוביהם על מנת לכסות בעפר זה את ארונו של בנימין זאב הרצל, חוזה המדינה, שהובא לקבורה בירושלים.
מיום 29.4.1949 מילא מאיר את תפקיד המזכיר בגבעת השלושה. בשנת 1950 הוחלט על מעבר הקיבוץ לשטחי נזלה שליד ראש העין. בתחילה הוסכם שכל החברים יעברו יחד לקיבוץ אחד, אבל בגלל מחלוקות אידיאולוגיות שהחריפו לאחר הקמת מפלגת מפ"ם ב-1948, החליט מאיר יחד עם חברים נוספים לתמוך בפילוג והקמת קיבוץ נפרד לחברים שתמכו במפלגת מפא"י. מאיר בתפקידו כמזכיר ניהל דיונים רבים הן עם חברי פלג מפ"ם שבגבעה והן עם חברי הוועדה שהוקמה במרכז החקלאי של ההסתדרות לגשר בין הפלגים ולקבוע את תנאי חלוקת הרכוש והקרקעות בין הפלגים.
ב- 8.3.1952 הוקם הצריף הראשון בנקודה החדשה ובתאריך 3.4.1952 הונחה אבן הפינה להקמת הקיבוץ החדש – עינת. אל חברי מפא"י מגבעת השלושה הישנה הצטרפו חברים שפרשו מרמת הכובש.
ב- 15.12.1953 הושלם הפינוי של גבעת השלושה הישנה ובמשאל לבחירת שם לישוב החדש נבחר השם עינת .
בדצמבר 1954 סיים מאיר את תפקידו כמזכיר הקיבוץ שזה עתה הוקם. הוא המשיך לטפל בהקמת בית-אחווה (בית התרבות של עינת), בבנין בריכת שחייה מקומית והקמתו המחודשת של מפעל הנעליים – "נעלי עינת" אותו ניהל ופיתח במשך 30 שנה. לאחר פרישתו ממפעל הנעליים יצא למפעל חייו החדש, החשוב והמשמעותי – לכתיבת הספר "חיי – אני משפחתי וקיבוצי" שיצא לאור באפריל 1994 .
מאיר – אבא, סבא וסבא רבא נפטר באסרו חג של פסח באפריל שנת 2000, נקבר בעינת ליד קברה של רעייתו צפורה ז"ל.
יהי זכרו ברוך.