אתר זיכרון - קיבוץ עינת
לאה (לייקה) גפן
ב' סיון תרע"ה - 15/05/1915
כ"א סיון תשס"ח - 24/06/2008
תולדות חיים
לייקה נולדה בצ'וצ'ין שבפולניה להוריה מרדכי וצ'רנה נוצ'ובסקי. אביה עסק במסחר. אמה נפטרה כאשר הייתה לייקה בת 11 שנים.
לייקה למדה בבית ספר עממי פולני. הייתה פעילה בתנועת הנוער הציונית "השומר הצעיר".
ב- 1935 הצטרפה לקבוץ – הכשרה של "השומר הצעיר" ב"ראדום".
ב- 1939 עלתה לארץ ישראל. הגיעה לנהריה בהעפלה בלתי לגאלית באניה "אטרטה". מטעם הסוכנות שלחו את העולים לקיבוצים. לייקה נשלחה לקבוץ רמת הכובש. בעקבותיה הגיע לרמת הכובש גם אליעזר גפן (קוניק), שאותו הכירה בהכשרה בפולין.
ב-1940 נישאה לאליעזר. לימים עזבו את הקבוץ ועברו לראשון לציון . ב- 1941 נולד בנם הבכור – שרגא. לאחר כשנה חזרו לקבוץ רמת הכובש.
בשנת 1945 נולדה בתם צפירה וב-1947 הבת שרה. ב-1951 נולדו התאומים אמנון ותמר.
בשנת 1953, בעקבות הפילוג בתנועה הקיבוצית עברו בני המשפחה עם חברים נוספים מרמת הכובש לקבוץ עינת, והיו בין מייסדיו יחד עם חברים מגבעת השלושה.
יהי זכרה ברוך.
שרה גפן (ברנדפלד)
הספד לאמא
הבטחתי לאבא שאטפל בך במסירות ואדאג לכל צרכייך.
ואכן, אני עומדת פה, היום כמו לפני 6 שנים, ומאשרת לאבא שפעלתי על פי צוואתו, טיפלתי בך במסירות ובאהבה רבה, לא חסכתי שום מאמץ ובלבד שתהיי מרוצה ויהיה לך טוב.
אמא, היית תמיד קשורה לבני משפחתך. לא היה גבול לשמחתך עת חגגנו בדירתך את כל החגים והאירועים המשפחתיים, עם הנכדים שלך עמית, שגיא ויפעת איתה הייתה לך מערכת יחסים מיוחדת במינה, ובני/בנות זוגם, עם שאר בני משפחה, ועם הנכדים שלנו שהם הנינים שלך שכה אהבת: רותם ועומר, שירה וגל ולאחרונה הצטרף גם אלעד שמאוד שמחת כשבישרנו לך שלשגיא ויעל נולד בן.
אמא ! אהבתי אותך מאוד, היו לנו הרבה ימים יפים, שיחות מלב אל לב וקשר מיוחד שלא ניתן להסבירו במילים. ועכשיו בצער רב הגיע העת להיפרד. זה קשה, זה כואב אך לא נותר לנו, אלא לסגור מעגל ולהביאך לאבא שכה אהב אותך.
זה אך סימלי שמועד (תאריך) פטירתך סמוך למועד פטירתו של אבא (בהפרש של 11 ימים בלבד), אהבתכם ומסירותכם אחד לשני היוותה דוגמא ומופת ומשמשת עד היום מודל לחיקוי לנו ולילדינו שכה אהבו אתכם וזכו לאהבתכם ללא תנאי.
אמא יקרה שלי ! נוחי על משכבך וינעמו לך רגבי אדמתה של עינת.
שרה גפן (ברנדפלד) 24/6/2008
הספד
לייקה יקרה!
אתמול בשעות אחרי הצהריים עצמת את עינייך לנצח, בבית דובדבני שהיה ביתך בשנים האחרונות לחייך. תמו היסורים הקשים שלוו אותך זמן ממושך. בת 93 שנים במותך. בחג השבועות האחרון היה לך יום הולדת, והיום אנחנו מלווים אותך בדרכך האחרונה.
כאן בבית הקברות בעינת, את מצטרפת לאליעזר גפן ז"ל, בעלך שיחד חייתם חיים ארוכים ומלאים, בניתם בית לחמישה ילדים וטיפחתם "חדר" מלא כל טוב, מלאכת כפיים של גפן הנגר המוכשר. יחד טיפחתם גינה וסביבה עם עצי פרי ופרחים וגדר-חי ודשא ונגריה קטנה.
שלובי זרוע הייתם צועדים לכל אירוע שהיה בקבוץ, לוקחים חלק בכל מסיבה וחג, יודעים לברך ולהגיד תודה.
זכיתם לנבחרת של נכדים שהיו קשורים אליכם ואהבו מאד לבוא לבית של סבא וסבתא, להתפנק, לשחק ולהרגיש אהובים.
צפירה היקרה, היום את נפרדת מאמא שלך. עבדתי איתך הרבה שנים ביחד, את במרפאת השיניים ואני בריכוז הבריאות. ראיתי מקרוב והרגשתי באיזו מסירות, דאגה ואהבה את מטפלת בהורייך, יום יום, בכל שעה שצריך.
תמיד ההורים בראש דאגותייך: מלווה את אבא גפן לטיפולי עיניים בכל בית חולים אפשרי, מלווה את אמא שלך לאשפוזים וכל יום, כל יום מבקרת, נוגעת, כואבת, כמה כואבת כשאת רואה מקרוב את ההידרדרות במצבם.
כמובן שגם לשאר בני המשפחה היה חלק בטפול באמא-סבתא, אבל את שקרובה לליבי, וליוויתי אותך מקרוב, אני מרגישה צורך גדול להגיד לך שאני יודעת שעוברים עלייך ימים קשים. איבדת את הדסה, חברה קרובה שליווית אותה יום יום, ועכשיו להבדיל, אבל הכל ביחד – והנה את נפרדת מאמא. משפחה יקרה, אני מקווה שיהיה לכם כוח לתת עידוד אחד לשני ובשם החברים והידידים בעינת אני נפרדת מלייקה, חברה ותיקה בקבוץ שלנו.
נוחי על משכבך בשלום וינעמו לך רגבי עפרה של עינת.
נירה כהן
סבתא לאה / עופר בורשטיין
סבתא, אני נפרדים כאן ממך אך קודם כל ארצה להזכיר איזה סבתא את היית. לאורך כל שנותיך דאגת לכל משפחתך הגדולה, אף פעם לא אמרת מילה רעה על אף אחד… גם כאשר רצית לציין בת אחת או נכד מסוים היית נוהגת לומר : "את כולם אני אוהבת אבל את… אני אוהבת במיוחד…" כן סבתא, תמיד היית אומרת רק דברים טובים.
כל שבת כאשר היינו באים ומבקרים היית מתכוננת לביקורנו… קונה שוקולד, גלידה ופיצוחים, הכל על מנת שיהיה נעים… תמיד ליווית אותנו אל האוטו על מנת לא לפספס אף רגע. כך אני זוכר ימי שישי ושבתות רבות לצידך ולצד סבא, יושבים במרפסת הולכים לבריכה או הולכים לחדר האוכל של הקיבוץ… ותמיד את אומרת – "אתה לא אוכל שום דבר… אולי תיקח עוד קצת.. "
כאשר סבא חלה ועבר לבית דובדבני המשכת לדאוג לו ולא עזבת אותו אף לא לרגע אחד. כל יום היית מגיעה ומביאה לו איזה פרי או משהו מתוק… לוקחת את בגדיו המלוכלכים ומביאה לו בגדים נקיים. גם אם היה לך קשה ללכת לא הפסקת להיות לידו גם בשעותיו הקשות ביותר.
כך שנים טיפלת בו במסירות עד שסבא הלך לעולמו ואת נשארת לבדך איתנו, אך לא פסקת לדאוג לנו. כל שבת היית מכינה הפתעה לנכדים ולנינים או קונה עוגה לילדים.
אחרי שסבא נפטר היינו מדברים כל ערב בטלפון…. לא אשכח איך לאט לאט היית שומעת פחות ופחות טוב עד שכל שיחת טלפון הייתי צועק לתוך השפופרת ואת היית מבינה אחרת… אבל זה לא הפריע לנו לשיחות, תמיד הן היו קולחות… דיברנו על הילדים, על הנכדים ועל כל מיני דברים… אני זוכר שלא מעט פעמים הייתי מגיע לבקר ושומע את הטלוויזיה בקולי קולות עוד מהחצר.
למרות שהיה לך קשה להיות לבד תמיד היית חיובית וראית את הדברים היפים… גם לאחר שעברת לבית דובדבני היינו יושבים במרפסת וגם אם כבר לא היה מה לומר, היינו פשוט מחזיקים ידיים ונהנים איש מחברת רעהו… וגם אז סבתא, גם כאשר לא היה לך קל, לא הפסקת לדאוג לאחרים… סבתא, אנחנו נפרדים כאן ממך אך תדעי שלעולם לא נשכחך. היית לנו סבתא למופת. לא הרבה נכדים זוכים לסבתא בגיל 30 אבל אנחנו זכינו .
הפרידה הזאת ממך היא בעצם סיום מעגל בחיי, סיום מעגל של ילדות שמזכיר לי את השיר של חווה אלברשטיין "געגועים". בשיר הזה היא נפרדת מהוריה שגרים בצפון, נזכרת שכבר אין למי לצלצל בשבת בבוקר, שאין את מי לבקר בדרך לצפון או בדרך חזרה… ככה סבתא אני נפרד ממך… אך לא רק ממך אלא מכל ילדותי כנכד בקיבוץ. גם אני כאשר אעבור בדרך…. כבר לא יהיה לי למי לעצור… ולא יהיה לי את מי לבקר… כי סבא לא נמצא וסבתא לא נמצאת..
היינו יחד יותר מ – 30 שנה… ולסיכום אומר, שסבתא כמוך אין להרבה נכדים… סבתא שנתנה מעצמה כל כך הרבה…
אוהב אותך,
הנכד עופר
