לאה דזקצר (לבית ברונשטיין)

(מתוך עלון "עלי עינת" – זכרון ללאה ז"ל ביום השלושים למותה – 2/1971)
את לאה היכרנו שנים רבות לפני בואה לארץ. מאז ועד יומה האחרון הטרגי, משוך חוט של יתמות, תוגה ואהבת החיים.
עודה צעירה מאוד נאלצה לעזוב את ביתה הכפרי בקרפטים. היה זה בית פסטורלי, ששכן לא רחוק מהעיר "חיסט". איזור זה ידע היסטוריה יהודית של אלף שנים. כפרים רבים מפוזרים בין ההרים, ולאן שפנית – משפחה יהודית מעורבת בחיי הכפריים האוקראיינים. העוני, המחסור, העבודה המפרכת והיעדר אופק ואפשרות פריצה למרחב, הטביע חותמם על הנוער היהודי. העמל והעוני היו דברים טבעיים ליהודים באיזור זה. אך את לאה ליוותה גם הטרגדיה של היעדר בית חם, יד מלטפת והגנת אם. היתמות והחיים הקשים חישלו אותה.
לאה הגיעה לעירנו ונפגשה עם חיים יהודיים תוססים, סביבה ציונית פעילה, ותנועה חלוצית מגשימה ולוחמת, היא הצטרפה להכשרה חלוצית. המחסור בתזונה תקינה בתקופת החלוציות ועומס החיים, נתנו אותותיהם בבריאותה. כבר אז סבלה ובשקט נשאה מכאוביה. לעתים ידעה כי אין לה תקוה לעתיד, והכל אבוד.
באו הימים, בהם פשטו קלגסי היטלר בכל חלקי צ'כיה. מרכזי הכוח היהודי מתפוררים. רבים נוטשים את ההכשרות וחוזרים למקום מגוריהם הקודמים. הקרפטים עוברים לידי ההונגרים, ובתוך זה גם מקום הולדתה של לאה. לא הרחק ממקום זה משתוללת מלחמה בין האוקראינים והצבא הצ'כי. לאה בורחת ומגיעה למרכז "החלוץ", הבלתי לגלי כבר, וחושבת על דבר אחד ויחיד – עליה ארצה.
פרצה מלחמת העולם השניה, המצב בעליה הוא ללא תוחלת, לאה מוכנה לצאת שוב להכשרה, אבל מצב בריאותה מונע זאת ממנה. היא שומרת על הקשרים עם התנועה, ונאחזת בקשרים אלה כבעוגן הצלה. באופק הופיעה האפשרות של עליה בלתי ליגלית, וחלום העליה שלה מתגשם תוך סכנות מחרידות. נוסף לסכנות קשורה הנסיעה בממון רב. חיפשנו דרכים כדי לאפשר גם לאנשים חסרי יכולת כספית לעלות ארצה. כל רכושה של לאה היה – פרה וקצת מטלטלין. אבל הזהרנו אותה לבל תמכור את הפרה, כי בעיתות מלחמה אין לדעת עד הרגע האחרון אם העליה תצא לפועל.
כשרק נודע לה שיכולה להיות אפשרות לעלות, היא מיד מכרה את הפרה היחידה, שהיתה כל רכושה, ובאה עם הכסף ביד כדי לממן את עלייתה. בצעדה הנמהר הזה, היא הביאה אותנו במבוכה רבה, ולא נותר לנו, אלא אפשרות אחת – ללחוץ על גורמים שונים כדי שלאה תיכלל בין רשימת העולים, כי לא היתה לה כבר שום דרך חזרה. וכך, אחרי טלטולי דרך רבים היא הגיעה ארצה.
לא אספר על חייה בצל קורתה עם דזקצר, יבדל לחיים ארוכים, ולא על חייה בקיבוץ. היה זה האושר שפקד אותה וידעה להעריך את זה היטב. אבל, עם כל זה היה לה עצוב, ועצוב מאד, כי החיים מנעו ממנה את הנפלא שבחיי המשפחה, את היותה אם, ולא אחת דיברה אתנו על זה.
מאז החלה לחוש מכאובים בגופה, ביקרה אצלנו לעתים תכופות ושוחחנו על כל הסובב. התעניינה הרבה מהנעשה בעולם, היתה מעודכנת בכל הנעשה במשק. אבל איזה אי-שקט היה מורגש בדבריה, שהלך וגבר ככל שהתמשכו ועברו השנים. בשיחותיה התכופות חזרה מדי פעם ואמרה שנדמה לה שאין מאמינים לסבלה. דבריה היו לפעמים תמוהים ובלתי ברורים, מלאי רמזים לכיוונים שונים. אבל איש לא העלה על דעתו, שלאה, שידעה לפזר הרבה אהבה לילדים, שידעה לקטוף את הפרח היפה שגידלה בגינתה, ולמסור אותו כשי לילד שאהבה, שכל כך אהבה את החבר לחייהם המשותפים, את הארץ, ואת חבריה וידידיה – לא תוכל לעמוד בפני יד הגורל שהכביד עליה. משהו עמוק עמוק ומחריד כרסם את ליבה, חששה וחרדה מפני איבוד צלמה האנושי, וללא עת הלכה מאיתנו.
כוחות נפשיים רבים היו לך, לאה יקירתנו, אבל גם הם לא הספיקו לך לשאת את כבדם של החיים.