ישראל חצקביץ

י"ח אלול תרנ"ז - 15/09/1897

ד' אדר תרצ"ט - 23/02/1939

פרקי חיים

ישראל נולד בכפר גדול ורקיבקה ליד העיר ניז"ין באוקראינה. תושבי הכפר כ-3000 משפחות אוקראינים ו-40 משפחות יהודיות,עסקו במסחר ביערות הסביבה ובטבק גולמי שיוצר בכפר הזה.
לא היה בית ספר בכפר והילדים היהודיים נמסרו לידי מלמד.
המלמד היה מנמנם תמיד ליד השולחן והילדים עזובים לנפשם, היו מתקבצים בכיכר הרחבה שבכפר "מסילה", משחקים ומתפלשים בעפר.
בכיכר זו היה כל ילד מראה את כוחו וגבורתו והיו ניצים, מתקוטטים ו"הופכים את העולם". אולם בהופיע ישראל על המגרש, היה הכל משתנה בתכלית. הוא לא היה ממבקרי הקבע בכיכר ואהב מקומות אחרים: לשבת ליד הנחל, להקשיב לקרקור הצפרדעים, לחכות לרועה הבא עם העדר, ובינתיים לקטוף פרחים על שפת הנחל. כשהיה לפעמים מגיע לכיכר, היה מארגן איזה משחק במקום הקטטות. המשחקים נלקחו מנושאים מהתנ"ך: יעקב ועשיו, שמשון הגיבור, שלמה ואבשלום וכד'. היה לו כוח השפעה מרובה עלינו שנבע מאהבתנו הרבה אליו. אהבנו אותו כולנו מפני שהיה שקט, ישר, צנוע, טוב לב, מעמיק לחשוב ורציני. תכונות אלו חיבבוהו גם על משפחתו וגם על חבריו.
אחרי פרעות 1905 עברו המשפחות היהודיות לניז'ין. בניז'ין התוודעו הילדים לבורותם ועשו מאמצים ללמוד בישיבה, גם רוסית וגם ספרות עברית:
מאפו, סמולנסקין ואחרים. תוך למודי רוסית מפי סטודנטים אוקראינים, נתוודע ישראל לתנועה הלאומית האוקראינית ואל משורריה ואהבתו אליהם ואל שירתם נמשכה עד יום מותו.
בישיבה הכיר ישראל את התנועה הלאומית העברית.
הוא הקים בנייזין תנועה ציונית והתמסר אליה כל כולו והוא רק בן 15. אחרי המהפכה ברוסיה הצטרף לצ"ס (ציונים סוציאליסטים) ופעל במחתרת ללא לאות. מדי פעם נאסר וברח לבסוף גורש לסיביר ומשם ב- 1928 הגיע ארצה.
אחרי בדיקה של צורות החיים השונות שהיו קיימות עם הגיעו, בחר בחיי קיבוץ.
בגבעת השלושה התבסס, היה פעיל בקרב פועלי פ"ת, עבד בקיבוץ ובערב כתב שירים. מדי פעם הודפסו שיריו במוספים ספרותיים שיצאו אז.
בשיריו באים לידי ביטוי אהבה לנוף, אמונה בתקומתו של עם ישראל ואהבת אדם.
שמו הספרותי כפי שנבחר על ידו היה י. אדם.
ישראל ודינה ביק הקימו משפחה בגבעה.
ישראל היה אב ליוסקה, בנה הבכור של דינה. ב-1931 נולד בנם עמירם – עמיק. ב-1936 נולדה אילנה.
ישראל עסק בפעילות ציבורית- חברתית. היה גזבר בגבעה ומזכיר מועצת פועלי פ"ת. בשנות ה- 30 עבד ברפת. בפברואר 1939, תוך כדי עבודה ננגח ע"י פר בחצר הרפת. הפציעה הייתה קשה ולאחר יומיים נפטר בבית החולים.
יהי זכרו ברוך.

יצחק הררי

אֲנִי – אַלּוֹן. . . למקוננים

אֲנִי אַלּוֹן מֻשְׁרָשׁ בַּמּוֹלֶדֶת
וּדְאָגָה אַחַת לִי – הַכּוֹת שֹׁרָשִׁים.
מֵעַל לְרָאשִׁי הַשֶּׁמֶשׁ יוֹקֶדֶת
וּשְׁלוּחוֹתַי מַבְקִיעוֹת טְרָשִׁים.

אֲנִי אַלּוֹן מֻשְּׁרָשׁ בַּמּוֹלֶדֶת
וּדְאָגָה אַחַת לִי – הַרְבּוֹת זַלְזַלִּים.
בִּתְכֵלֶת רָקִיעַ צַמַּרְתִּי טוֹבֶלֶת
וְגַם קַרְנֵי אוֹר מְפַזְּזוֹת בֶּעָלִים – –
אֲנִי אַלּוֹן מֻשְּׁרָשׁ בַּמּוֹלֶדֶת. . .

אֵינֶנִּי מִתְחַנֵּן, גַּם לֹא תּוֹבֵעַ,
וְכָכָה חַי לִי וְגָדֵל.
לְכָל הַשָּׂדוֹת יוֹנְקִים שׁוֹלֵחַ
וְאֶת דָּרְנוֹ יַגִּישׁ הָאֵל.

סוּפָה כִּי תָּבוֹא, סְעָרָה,
אֲקַבְּלֶנָּה – אַף אֶשְׁתּוֹחָח.
אֲנִי יוֹדֵעַ: אִם אֶת גִּזְעִי תְּפַלַּח –
גַּם אֶת זַרְעִי הִיא תִּזְרַע.

אֲנִי יוֹדֵעַ: תִּשְׁקֹט הַסְּעָרָה, תַּחֲלוֹף,
גִּזְעִי הַגָּדוּעַ עֲדַת נְצָרִים תַּאֲפוֹף,
תִּשְׁתֶה בְּצָמָא אֶת קַרְנֵי הַחַמָּה הַלּוֹהֶטֶת
וְתִינַק מִלְּמַטָּה לְשַׁד שָׁרָשַׁי בְּרֶטֶט – –

חוֹזֵר הַגַּלְגַּל בְּלִי סוֹף. . .
וְאֵין קָצֶה וָסוֹף
לָאַלּוֹן הַמֻּשְׁרָשׁ בַּמּוֹלֶדֶת.

י.אדם (ישראל חצקביץ) – 1934,
גבעת השלושה

ישראל ודינה עם הבנים עמיק ויוסקה – גבעת השלושה 1935

* שירו האחרון של ישראל חצקביץ ז"ל, נכתב ערב פציעתו.

לזכר חבר

קלסתר פניו של חצקביץ' ישראל – עדיין עומד לפני, כאילו עודנו חי, ובאותו רגע מר ונמהר, כשהגיעה הידיעה על מותו והתפשטה חיש מהר בין צבור מכריו הייתה שאלה אחת בפי כל: איזה חצקביץ? אף אחד לא רצה להאמין, שאמנם זהו ישראל מיודענו ומכרנו, שאיננו עוד.
נפגשתי עם חצקביץ' בראשית בואי לפתח תקוה. נצמדתי בהוקרה כנה אליו, הוקרה פנימית ונפשית. הערצתיו בלבי הערצה חשאית, נסתרת ולא אחשוש להגיד, שהערצה זו היתה נחלת כל חבריו לדעה ולעבודה.
איש רוסיה, חוצב דרכו דרך ערבות תורקסתן למשאת נפשו – גאולה והגשמה לאדם העובד הישראלי על אדמת אבות. הוא היה אחד מני רבים, אשר לא סונוור על ידי ברק המהפכה הרוסית, אלא בחר באותם הימים בתא של בית האסורים. לא רצה לותר על הדבר היקר ביותר אצל האדם והזול ביותר של דורנו – המצפון של האדם. הוקיר את הנכס האציל והחשוב ביותר – את חופש המחשבה. הלא זוהי מורשת האצילות המהפכנית הרוחנית, האמיתית, בכל הצורות, במרטירולוגיה* רבת הימורים ורבת הגבורה של הוגי המחשבה והדעת באנושיות הלוחמת. ניצוץ מירושת תפארת זו , נחל חצקביץ'. ניצוץ זה נשמר בלבו ולא דעך, אלא עם כלות יומו האחרון. זה ציין את "נקודת" האדם שבו, את השם הצנוע והפשוט שכל כך הלם את מהותו וישותו.
הוא הצטיין בטוהר ההגשמה, לא תבע מאחרים אלא הגשים בחייו את צו העבודה בקבוץ, במשק, בעבודה השכירה, ברפת. זכורני שדרשנו אותו לעבודה ציבורית במועצת פועלי פתח תקוה, שיקדיש לה את כל זמנו, ואחרי ויכוחים סוערים ותביעות אין ספור הוא בחר ברפת. אחרי יום עבודה הקדיש את זמנו לצרכי צבור ולדאגה לכלל. נפגשתי עם חצקביץ' רבות על יד המשמרת בפרדס, בישיבת מועצת הפועלים, בדיונים על שאלות חיים ומלחמה, במועצת המפלגה, בבירורים גועשים, במשברים פנימיים, במלחמה משותפת, בהערכת ערכין ושנוי ערכין. על הכל השפיע דבר עיקרי ומושרש – האמונה העמוקה באדם, באדם שבתנועה. הוא שמרעל טוהר היחסים בתוכנו. בכל המלחמות, הויכוחים וחילוקי הדעות לוותה אותנו החברות שבו, והערכת האדם. טמיר ונעלם גורלו של האדם בתוכנו: מי בחרב, מי בחפירה, מי בעבודה ומי ברפת על ידי פר שנגח.
המשורר-האדם חש את גורל יומו האחרון:
"ואם… ואם יבוא יום ואחוש פעמי הגורל –
למאורה אפלה אתרחק, אחניק את כאבי בגרון
ואשים את ראשי בין כתפי, כחיה – ואגוע …"
לצבור הפועלים אבד חבר נאמן, שליווה אותו בטהרה והקרבת נפש רבה ומלאה. חבל על דאבדין דלא משתכחין.

מ. גרבובסקי (ארגוב)

(הכותב היה מזכיר מועצת פועלי פתח תקוה , מחותמי מגילת העצמאות, ולאחר קום המדינה היה חבר בכנסת ישראל עד מותו בשנת 1963)
* מרטירולוגיה– סיפורי עדות על נרצחים ועל מעונים על קידוש השם (עפ"י מילון ספיר- איתן אבניאון)