יצחק שקדי

למותר לי לומר, כי עצם הכתיבה על אבא שלי, היא משימה קשה מאד.
מאחר שבחייו היה אבא אחד מל"ו צדיקים, לדעתי, ולא טרח אף פעם לפרסם ברבים את מעשיו – חשה אני חובה מוסרית עמוקה – כבת – לספר עליו מעט מן המעט.
אבא היה מן האנשים המכונים היום "נפילי הדור". מאותם שאלתרמן קרא להם בשירו: "אנשים משונים מאד". הללו, שראו בציונות, במפלגה, בהסתדרות ובקיבוץ את כל עולמם, ואת עצמם – חלק בלתי נפרד מכל אלה, הללו, שחיו בהכרה עמוקה, שמבלי עשייה אישית לא יקום דבר, לכן עליהם להיות בעושים. "לא אחרים, אלא קודם כל אני, ואולי גם אחרים בעקבותי".
נוהג מושרש היה באבא – להקדים ברכת "שלום" לזולתו. יענו, לא יענו – הוא יגיד הראשון. דבקותו בנוהג זה גרמה לכך, שקשה היה שלא להחזיר לו "שלום". כאב לו מאד כאשר מי מתלמידיו לא טרח לענות או לא הביט לעברו, הוא ראה בזה לא רק עלבון אישי, אלא גם כשלון בחינוך – הרי הוא חינך אותם לומר "בוקר טוב" ! איך יתכן ?
כדבקותו במנהגיו, כן דבקותו בהשקפותיו. השקפת עולמו הבסיסית, שגובשה בנעוריו וחוזקה בשנות עבודתו כמדריך נוער בגרמניה, לא השתנתה כמעט כל ימי חייו. הוא האמין באמונה שלמה, שמדינת ישראל היא הפתרון היחידי לעם ישראל, וכל היהודים חייבים לעלות ארצה. בלבו כעס על בני-המשפחה, שהיגרו לקנדה ולארה"ב בין המלחמות ובזמנן.
עבודת חינוך הנוער בגרמניה בשנים 1935-1939 (בימי היטלר) נשאה פרי. הוא הצליח להעלות מספר גדול של קבוצות נוער, שהמשיכו חינוכם בארץ בקיבוצים. קבוצה אחת מהן הוא הדריך בגבעת-השלושה. סיפרה לי אחת מחניכותיו לשעבר בגרמניה (אם וסבתא כיום באחד הקיבוצים), שאבא הציל אותה – ברגע האחרון הבריח אותה ללא אישור רשמי מתחת לאפו של השלטון. היא מציינת שרק הודות לו, היא נשארה בחיים.
כל ימיו דאג לאחרים, ולא לעצמו. אני נזכרת בעיקרון הקיבוצי: "כל אחד נותן לפי יכולתו ומקבל לפי צרכיו". לגבי אבא – הוא נתן ונתן הרבה, אבל לא דרש לעצמו ולמשפחתו. לולא אמא, שדאגה לצרכי הבית במסגרת המקובלת, היה הבית ריק.
אבא ראה בעבודתו ייעוד אמיתי: לחנך את הדורות לחיי קיבוץ, לציונות ולמדינה. הוא היה ספוג תרבות יהודית מסורתית, על כל היפה שבה, אך בעל השקפה ציונית מגובשת. בכל זאת, כתוצר מובהק של תרבות זו, היה זה תרגיל קשה ומורכב – להפוך בארץ, בעצם – לאדם חדש, ועוד להיות מחנך ל"צברים". ואם הצליח בכך, ובמשך כל-כך הרבה שנים – זה אולי לזכות הרצון העז והאמונה העמוקה שהנחוהו.
אבא היה אדם ישר במלוא מובן המלה. ישר בענייני כספים, ישר ביחסים שבין אדם לחברו, וישר – בהכירו במגבלותיו. כאשר ניגנתי בפסנתר ושאלתיו לדעתו, היה אומר: זה נשמע יפה מאד, אך בעצם איני מבין דבר במוסיקה. לעיתים, חשתי צער על כי לא יכולתי לשתפו בחוויותי בשטחי אמנות שונים, אבל יושרו היה ממש קיצוני. נראה לי, לפעמים, אפילו כהתבטלות עצמית. לא הכרתי רבים שהודו בלי בושה, שאינם מבינים במשהו, כפי שעשה זאת אבא שלי.
כאשר היה צריך לדאוג לנו, הילדים, בזכות כישורינו האישיים – היו לו לבטים. הכיצד הוא, כמחנך וכמנהל, ירשה לילדיו לקבל משהו, שלא כל הילדים ככלל, מקבלים – הרי הדבר ייחשב כ"פרוטקציה", רחמנא ליצלן ! פה הוא הגזים, היות והיה מדובר בדברים שהגיעו לנו לפי כל הקריטריונים הקיבוציים. גם פה עמדה אמא בפרץ, למזלנו, אם כי לא תמיד הצליחה.

אבא והשפה העברית. בשטח זה היה ממש בלשן, והייתה זהות מוחלטת בינו לבין העברית. מכל מקום, בבית כולם גדלו על טהרת השפה. כולנו רכשנו את הקריאה והכתיבה במהירות רבה, והספריה הענקית שבחדר ההורים לא נשארה מיותמת במשך השנים.
אבא האמין באדם ובהצלחת מעשיו, אם רצונו עימו. אשר לעצמו – בעבודתו החינוכית והציבורית – היו לו גם אכזבות. בייחוד כאב את כאב התרבות היהודית וערכיה. הוא השתדל להקנות לתלמידים, בלהט האופייני לו, אותו ים רחב, ונראה שהתוצאות דלות. אולם בטווח הרחוק, מסתבר, שנקלטו ונספגו בתוך רבים מחניכיו אוצרות מאותו עושר, ויעידו על כך התלמידים עצמם, שמודים בפה מלא, שהם בעלי "רכוש", שהוריש להם שקדי.
חבל, שהוא לא הספיק לשמוע דברים כגון אלה.
בימי המחלה הקשים, חשבתי לעצמי: צחוק הגורל – אדם, שכל ימי חייו השתמש בשכלו כמכשיר פעיל ויעיל – מסיים את חייו דווקא כשמכשיר זה איננו מתפקד. סוף כזה לא הגיע לו…
מי יודע דרכי הגורל, אלוהים, העולם – נעלם גדול הוא. אני מנחמת את עצמי ומשפחתי – שהונח לו מסבלו.
נוח בשלום אבי, יהי זכרך ברוך.